חידושי רמב"ן על שבת נח:

כל דבר אשר יבוא באש, אפי' דבור אסור. אי קשיא, התם תשמישי אדם הכא תשמישי בהמה א"ל מדכתיב כל דבר משמע אפי' דבר בהמה ויש אומרים הכא תשמיש אדם הוא דניחא ליה שישמע קול ענבול כדי שלא תגנוב. ואי קשיא, קרא בענין גיעולי כלים כתיב ולא לענין טומאה א"ל אם אינו ענין קאמרינן דגבי אסורין של כלים אין לחלוק בין יש לו ענבל ומשמיע קול לשאין לו ענבל ואסיפא דקרא קאי דכתיב אך במי נדה יתחטא:

הואיל והדיוט יכול להחזירו. פירש"י ז"ל, לפיכך לא פרחה ממנו טומאתו הישנה אבל מכאן ולהבא אינו מקבל טומאה דהיינו אין להם ענבל טהורין וכן פי' גבי טעמיה דרבא דאמר הואיל וראוי להקישו ע"ג כלי חרס דהוה כניקב כפחות מכמוציא רמון שטמא לשעבר וטהור מכאן ולהבא. ורבותינו הצרפתים ז"ל פי', טומאתן עליהן לגמרי לקבל טומאה ואע"ג דקתני אין להם ענבל טהורין מפני שנשתנה דין הזוג שלא היה ענבל מעולם ולא נגמרה מלאכתו מהיות כלי מזוג שהיה לו ענבל שזה כיון שנתייחד להשמעת קול עדיין ראוי להשתמש בו מעין מלאכה לפיכך הוא כלי גמור ומקבל טומאה מכאן ולהבא והיינו דאמרינן ואין אומרין בטמא מת עמוד ונעשה מלאכתו כגון בלי שנשבר וראוי למלאכה אחרת שמקבל טומאה אפילו מכאן ולהבא ושלא נטהר מטומאה ישנה:

מתיב רבא הזוג והענבל חיבור. פירש"י ז"ל חבור לטומאה ולהזאה וכיון שהן חבור ודאי נשברו כיהרו וכ"ת דה"ק דאפילו מפורדין קרי להו חבור ואתו לאשמועינן שאם נפרדו משנטמאו לא עלו מטומאתן והא תניא גבה דההיא מספורת של פרקים. ואין פירוש זה מחוור ונכון, דלא משמע דמשום לשון תבור מייתי לה ועוד דלאו גבה דההוא תגיא דהא הזוג והענבל מתניתין הוא במסכת פרה וזו ברייתא אמרו שהוא בתוספתא דכלים ובר מן דין מנ"ל ממתניתין דכל שהוא כלי אחד אם נשבר אע"פ שהדיוט יכול להחזירו טהור הא מתניתין לא מיירי בההוא כלל והא אביי אמר דכיון דהדיוט יכול להחזיר לא הוה כנשבר כלל ומאי קושיא דמייתי לה. ועוד הקשו לה רבותי' הצרפתים ז"ל, מדגרסי' במסכת ברכות בפ' שלשה שאכלו (ברכות נ.) מטה שאבדה חציה או שנגנבה חציה או שחלקוה האחין או השותפין טהורה החזירוה מקבלת טומאה מכאן ולהבא ומפרש רבא דלמפרע לא משום דפרחה עיומאה ממנה וש"מ דאי לא אבדה כיון דעתיד להחזירה לא פרחה טומאה ממנה והכא קאמר רבא גופיה דפרחה ממנה טומאה. לפי' פירשו בתוספות, שלא נאמרו דברים הללו אלא לענין קבלת טומאה אבל הכו מודים שלא פרחה טומאתה ממגה והכי מקשה הזוג והענבל חבור והיינו לענין הזאה ומשמע דוקא מחוברין אבל נפרדו וחזר וחברן אין הזאה שהזה [לזו] מועלת לזה כלום ואי מקבלין טומאה מפני שהדיוט יכול להחזירן ודאי נטמא זה בלא זה וחזרן וחברן שניהן טומאה אחת להן וכן הדין בהזאה אלא ש"מ דכשני כלים חשיבי, וכ"ת אפילו נפרדו נמי והתניא מספורת של פרקים תבור ואמר רבא דוקא בשעת מלאכה ש"מ שאם נתפרדה אינן חבור וכיון שאינם חבור אין מקבלין טומאה ואע"פ שהדיוט מחזירן ומיהו לא דמי לגמרי דהא הזוג והענבל חבור אפילו להזאה, ואין לשון זה כהוגן. ואחרים פירשו דרבא הכי קשיא ליה, כיון דאמרינן שהן חבור לטומאה ולהזיה דגבי הזי' נשנית משנה זו ולשון חבור סתם נמי בין לטומאה בין להזיה אלמא כלי אחת הם ואם נטל אחד מהם העיקר טמא והב' אינו אלא כידות הכלים שאין מקבלין טומאה אלא ע"נ אביהן והן חבור להזיה כדתנן בסמוך כל ידות הכלים הקדוחות חבור ורבי יוחנן בן נורי אומר אף החדוקות והענבל כיד לזוג הלכך אע"פ שאבד הענבל הזוג טמא ואע"פ שאינו יכול להחזירו לו וקשיא לאביי וכ"ת ה"ק אע"ג דלא מחבר כמחבר דמי מפני שהדיוט יכול להחזירו וצריך הוא לחבר הא זה בלא זה אינן ראוין כלל (א"נ) [א"כ] הוה להו כשני כלים שמשמשין מעין מלאכה א' שאין א' מהם כלום בלא חבירו וחבור לטומאה ולא להזאה אלא אמר רבא הואיל וראוי להקישו ע"ג כלי חרס לפיכך טמא ואפילו אבד הענבל שאינו אלא כידות הכלים כ"כ הר"ב ברבי יוסף ז"ל. ואין לפי' זה שום עיקר למי שמעיין בו, דהא זיג וענבל לאביי כיון דכל חד וחד בפ"ע לא חזי למידי לא יד וכלי הוה ולא שני כלים עושים מלאכה אחת אלא בשניהם עושה כלי וחבור לטומאה ולהזיה ולכל דבר אלא שאם נפרדו כיון שהדיוט יכול להחזירו כמחוברין ועדיין טומאתן עליהן ולא מתני' קשיא לאביי ולא ברייתא קשיא ליה. ול"נ דבר ברור, שכלפי שאמר אביי הואיל והדיוט יכול להחזירו דאלמא כלי א' הוא ממש וכשנחלקו ואינו ראוי לקבל טומאה דלא תזי למידי אלא מפני שהדיוט יכול להחזירו הוא שמקבל טומאה לפום הכי אקשינן מתניתין דקתני חור דהיינו לומר שמביאין טומאה זה לזה ואי כלי א' הוו מאי חבור אין זה מביא טומאה על זה אלא במקצתו של בלי נגעה טומאה ושניהן הוא שמקבלין טומאה לא הא' מהן ולא מיתני האי לישנא אלא בשני כלים מחוברין כענין בשלל של כובסין וכן שנינו בשלשלת המפתחות וכץ בידות הכלים. וכ"ת ה"ק, אע"ג דלא מחבר כמאן דמחבר דמי לומר שמקבל טומאה בפ"ע מפני שהענבל כמחובר לו והתניא במספורת של פרקים ואיזמל של רהיטני שהדיוט ודאי מחזירן ואעפ"כ אינו חיבור מן התורה אלא בשעת מלאכה וטעמא דמלתא כיון שדרך אומנין להפרידן שלא בשעת מלאכה כמפורדין דמי וקשיא לאביי דלדידי' אפי' בשעת פירודן דהוו כמחוברין וברייתא דקתני אפילו בשעת חבורן הוו כמפורדין והלכך כל היכי דלא חזי למידי בפ"ע לא מקבל א' מהן טומאה בשעת פירודן בשביל חזרת הדיוט וכענין ששנינו מספורת שנחלקה לשנים ר"י מטמא וחכמים מטהרין ובדין הוא דליקשי מהך ברייתא בפ"ע מעיקרא אלא אורחא דתלמודא הוא בכמה דוכתי, וזה פי' נכון ומחוור: