חידושי רמב"ן על שבת ב.

מתני: יציאת השבת שתים שהן ד' בפנים. פירש"י ז"ל, בפנים לאותו העומד בפנים ושתים הוצאה והכנסה דבעל הבית לחיוב שהן ארבע הוצאתו והכנסתו לפטור וכן בחוץ שתים שהן ארבע הוצאה והכנסה דעני לחיוב ולפטור דפתח לסדורי דעני לחיוב בסדורי דרישא. וי"מ בפנים היינו לחפץ שהוא נכנס בפנים והיינו הכנסה ולפי שאין חיוב המלאכה אלא בהכנסה והיא היא דאתיא לידי חטאת קרי להכנסה מלאכה דבפנים ושתים הכנסה דבעל הבית והכנסה דעני לחיוב שהן ארבע בשתי הכנסות של פטור ובחוץ שתי הוצאות לחיוב שהן ארבע שתי הוצאות של פטור ופי' הכנסה בתחלה מהיכא דפתח בי' וליכא קפידא במלתא כדמפורש בריש מס' נדרים דזמנין תנא מפרש מהיכא דסליק מיני' וזמנין מהיכא דפתח ביה ולא קפיד. והא דתני הכנסה והוצאה דעני בחדא ולא נקיט אורחא דרישא כיון דפתח במילי דעני מסיים להו. ואחרים פירשו, שתים בפנים היינו הוצאה דבע"ה לחיוב והוצאה לפטור שהן ארבע הכנסה לחיוב והכנסה לפטור. ושתים שהן ד' בחוץ נמי היינו הכנסה דעני לחיוב והכנסה לפטור שהן ד' הוצאתו לחיוב והוצאתו לפטור ואין הפי' הזה נכון לפי שאין הפטור כדאי להוליד תולדות ואין ראוי לקרותו אב ודאמרי' בגמ' וכ"ת מהן לחיוב ומהן לפטור לאו אאבות קיימי אלא ה"ק וכ"ת התם לא קתני אלא אבות, והיינו הוצאות שתים לחיוב ותולדותיהן הוצאות שתים לפטור. ואיכא דקשי' לי' היכי מנו רבנן הוצאות בשתים הא שם הוצאה חד הוא כדמקשינן בגמ' בפ' ידיעות הטומאה והא שם טומאה אחת היא ואע"ג דאסיקנא התם דתרתי נינהו משום טומאה דקדש וטומאה דמקדש אבל שם הוצאה ודאי אחת הוא. ובתוס' רבותינו הצרפתים ז"ל אמרו לכך מנו אותם חכמים בשתים משום דפלגינהו רחמנא בשתים דמתרי קראי נפקא לן חד מפ' הקודם מדכתיב ויכלא העם מהביא נמנעו להוציא מביתם למחנה לויה שהוא רה"ר והיינו הוצאה דבעה"ב והוצאה דעני נפקא לן במס' ערובין בפ"ק מדכתיב אל יצא איש ממקומו והוינן בה וכי לוקין על לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לומר שזה ניתן לאזהרת מיתת ב"ד והוצאה בכלל הוא וקרי בה אל יוציא ואע"ג דהתם מסקינן אמר רב אשי מי כתיב אל יוציא אל יצא קרינן התם ה"ק ועיקר קרא לתחומין הוא אבל הוצאה נפקא מכללי' וכ"ש לרבנן דאמרי תחומין דרבנן ואל יוציא בלחוד הוא. וא"ת קראי גופייהו ל"ל צריכי סד"א הוצאה חידוש הוא שברה"י מותר לישא משא גדול ואם הוציא לרה"ר כגרוגרות חייב משא"כ בשאר אבות מלאכות שאינן חלוקות ברשויות אלא אסורן מחמת עצמן והואיל וחידוש הוא ואין לך בה אלא חדושה בלבד והלכות עקרות הן ואין למדות זו מזו לפיכך פירש הכתוב לשתיהן ומיהו הואיל ומלאכה אחת היא לא נמנין בכלל אבות מלאכות כשתים והביאו ראי' לדבר מדלא גמרינן לה ממשכן והא ודאי הוצאה היתה במשכן ולא למדוה משם כמו שלמדנו לל"ח מלאכות הנשארות ואמרי' נמי בפ' הזורק ממאי דבשבת קאי דלמא בחול ומשום דשלימה לי' מלאכה ומסקנא גמר העברה העברה מיה"כ אלמא ליכא למיגמר ממשכן אלא צריכה היתה התורה לפורטה לעצמה. ואי קשי' לך, א"כ לימא ללאו יצאתה ואזהרה שמענו עונש מנין יש להשיב לך כיון שהיתה במשכן ואשכחן דקפיד עלה רחמנא בלאו ואזהר עלה רחמנא הדרא לכלל שאר כל המלאכות שהיו במשכן. ואין דברים הללו מחוורין כל צרכן. וי"א דלא צריכי תרי קראי להוצאה דעני ודבעה"ב שאלו כן היו מנינן להו באבות מלאכות בתרתי ונמצאו ארבעים אלא משום דאי כ' רחמנא ה"א ללאו יצאתה ואין בה מיתת ב"ד לכך שנה עליו הכתוב להביאה לכלל שאר מלאכות ודקא קשיא לך למה מנו אותן חכמים שתים לאו קושי' הוא דלא דמי למאי דאקשינן בפ' ידיעת הטומאה שם טומאה אחת הוא והתם בין נגע בקודש בין שנכנס במקדש בהעלמת טומאה ובידיעתה אי אתה צריך להודיעו אלא שהוא טמא הלכך לעולם העלמה אחת היא לגמרי אבל הכא הואיל ושתי הוצאות הם בשני ענינים תרתי חשיבי וכ"ש שיש להתחייב על הוצאות בעה"ב והכנסת עני שדרך האדם למשוך לעצמו והיא המלאכה התשובה אצלם וזה הטעם נכון בתי' הקושיא. אבל נראה דל"צ תרי קראי להוצאה ופלוגתא דתנאי היא ומאן דסבר תחומין דאורייתא מפיק לה מויכלא ואל יצא איש ממקומו לתחומין בלבד הוא דאתא אל יצא כתיב ואל יצא קרינן ומאן דסבר תחומין לאו דאורייתא מפיק לה מאל יצא קרינן בי' אל יוציא ויכלא לא משמע לי' דלא גמר העברה העברה מיה"כ אלא בחול קאי ומשום דשלימה מלאכה א"נ לכ"ע מויכלא ואל יצא אל יוציא ליכא דדריש הכי אלא ר' יונתן בלחוד וקשי' לי' התם ודחיי' רב אשי לגמרי לכ"ע ולמ"ד תחומין לאו דאורייתא לאזהרת (יוציא) המן אתאי והא ע"כ למ"ד תחומין דאורייתא ולא דריש אל יצא אל יוציא צריך אתה לומר ששתי הוצאות מויכלא ופי' שהזכרנו בזה למעלה פי' משובש ורחוק הוא דכיון דמקרא ומסורת אל יצא לתחומין אתא אל יוציא מנ"ל ועוד דא"כ לא נפיק מלאו שניתן לאזהרת ב"ד לעולם. ירושלמי (א,א) א"ר יוסי עני ועשיר א' הם ומנו אותם חכמים שתים וכו' פי' מפני שמשונה הוצאת זה מזה מפני שהעני מביא לרה"ר שהוא עומד ודרך הוצאה בכך ובע"ה מוציא מרה"י שהוא בו לרשות שאינו עומד שם. ראיתי לבעלי הקונדריסין שפי' למה פתח תנא דמכילתין בהוצאה משום דבעי למינקט סדרא מע"ש כדקתני לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה והדר מייתי סדורא דיומא במה מדליקין שהוא סמוך משתחשך והדר במה טומנין והדר תנא כללא דיומא גופי' לפיכך שנה תחלה איסור הוצאות כדי שיהא ראוי לגזור עליהן סמוך לחשיכה שמא ישכח ויוציא אע"ג דקתני אין שורין את הדיו ואין נותנין דיו וכו' ומתני' לא מקדים אבות דידהו מ"מ התחיל סדרו בהוצאה לומר הוצאה מלאכה הוא וגזרו עלי' סמוך לחשיכה וכן גזרו בדיו ואונין וכולה מתני' ולהכי תנא הכא לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה מפני שסמכו ענין לו לאל יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה:

גמ': הא דתנן שבועות שתים וידיעת הטומאה ב' וכו'. אפרשי' במקומה (שבועות ב:) בס"ד: