חידושי רמב"ן על סנהדרין מו:

[מספר תורת האדם: אמר ר' יוחנן משום רשב"י רמז לקבורה מן התורה מנין, ת"ל כי קבור תקברנו מכאן רמז לקבורה מה"ת. פי' קבורה בקרקע קאמר, ולהאי לישנא מלין את מתו ממש דעובר בלא תעשה דגמר מתלוי גופה וריבויא דתקברנו לגניזת קרקע, והתם תנן א"ל שבור מלכא לרב חמא, קבורה מדאורייתא מנא לכו, אישתיק ולא א"ל ולא מידי, אמר רב חמא בר יעקב איתמסר עלמא בידא דטפשאי, איבעיא לי' למימר כי קבור, ודחינן דעביד ליה ארון, לימא ליה תקברנו, לא משמע ליה לשבור מלכא, אלמא ארון לאו קבורה הוא. נמצינו למדין, שהעושה ארון למת ומניחו בבית הקברו' אינה קבור', ובכלל מלין מתו הוא ועובר עליו ואם עשה ארון וקברו בקרקע אינו עובר עליו, אע"פ כן יפה היה לקברו בארץ, דקבורת ארץ ממש מצוה, כצוואתו דרבי ואפי' בח"ל ומה שנהגו חכמי ישראל בגמרא בארונות לאחר עיכול הבשר הוה כדאמרינן בירושלמי או שהיו נוקבין ארון לארץ].

[מספר תורת האדם: איבעי להו קבורה משום בזיוני הוא או משום כפרה הוא למאי נפקא מינה דאמר לא תקברוה להאי גברא, אי אמרת משום בזיוני הוא לאו כל כמיני', ואי אמר' משום כפר' הוא, הא קאמר לא בעינא כפרה. ולא איפשטא, הילכך קוברין אותו דספק איסורא הוא, אפי' בעי יורשין נמי דלא ליקברוהו, מוציאין מהן בעל כרחן, ואפי' במת בעלמא דלית ליה קוברין וקאמר דלא תקברוהו אין שומעין לו, דבזיונא דכולה חיי קאמרינן, ולאו משום בני משפחה בלחוד, ועוד דפגם משפחה נמי, דהתם אמרי' ניחא ליה מאי דילמא לא ניחא להו לבני משפחה, ניחא להו לבני משפחה מאי, אי אפשר דליכא חד בסוף העולם דלא ניחא ליה והכא נמי דכוותה, הלכך קוברין אותו. והתם תנן (דף מ"ז ע"א) אין קוברין אותן להרוגי בית דין בקברות אבותיהן, אלא שתי קברות מתקינין להן, אחת לנסקלין ונשרפין ואחת לנהרגין ונחנקין, ואמרינן בגמרא כל כך למה, לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק, דאמר ר' חמא בר' חנינא מנין שאין קוברין רשע אצל צדיק שנאמר ויהו הם קוברים איש, והנה ראו הגדוד וישליכו את האיש בקבר אלישע ויחי ויקם על רגליו, וכשם שאין קוברין רשע אצל צדיק כך אין קוברין רשע חמור אצל רשע קל, וכן צדיק בינוני אין קוברין אותו אצל חסיד גמור ומופלג כדאמרי' [מ"ק דכ"ה ע"א] כי נח נפשי' דרב הונא ואסקוה לארץ ישראל אמרו היכי נינחיה גבי ר' חייא, דרב הונא רבץ תורה בישראל ור"ח ריבץ תורה, ובההוא צורבא מרבנן אמרי (שם די"ז ע"א) עיילוהו למערתא דחסידי ולא קבלוה למערה דדייני וקבלוה דעביד כרבי אלעאי כו'].

[מס' תורת האדם: איבעיא להו הספידא יקרא דחיי הוא, או יקרא דשכבי, למאי נפקא מינה דאמר לא תספדוהלההוא גברא, אי נמי לאפוקי מיורשין. ופשטא ת"ש ר' נתן אומר סימן יפה למת כשנפרעין ממנו לאחר מיתה, [מת שלא נספד ולא נקבר וכו'] ש"מ יקרא דשכבי הוא, וכדלא עבדי לי' יקרא הוי ליה כפרה במילתה. בשאלתות (פ' חיי), מאי לא נספד ולא נקבר, אילימא לא נספד ולא נקבר כלל ההוא ברשעים גמורים הוא שנאמר לא יספדו ולא יקברו אלא לא נספד דרך כבודו ולא נקבר בכבוד עד שיתבזה אלא הספידא יקרא דשכבי הוא ומאי חי' גוררתו שגוררתו חי' קודם קבורה ואח"כ נקבר דאדרב' קבורה אית בה כפרה, כדבעינן למימר קמן. ונשאל מרבינו האי ז"ל לענין אדם חשוב שמת מהו לעשות לו הספד וספר תורה מונח לפניהם וסדין פרוש עליו והתיר לעשות כן לאדם חסיד וגדול בתורה ויחיד בדורו דתניא (ב"ק דף י"ז ע"א) וכבוד עשו לו במותו, זה חזקיה מלך יהודה, שיצאו לפניו שלשים וששה אלף חלוצי כתף, דברי ר' יהודה, א"ל ר' נחמי' והלא לאחאב מלך ישראל עשו כן, אלא מלמד שהניחו ספר תורה על מטתו, ואמרו קיים זה מה שכתוב בתורה והאידנא דקא עבדינן הכי, אפוקי מפקינן אנוחי לא מנחינן, איבעית אימא אנוחי מנחינן קיים לא אמרינן. וטפי עדיף דלא למיעבד הכי, דאמרינן (מו"ק דכ"ה ע"א) כי נח נפשי' דרב הונא, סבור רבנן לאנוחי ס"ת אערסי', אמר להו רב חסדא, מלתא דמחיים דילי' לא סברה, השתא ניקום ונעביד לי', וכן כי נח נפשי' דר' שמעון רבנן וזקנים נמנעו מזאת, ואם נעשה לאדם גדול וחסיד ויחיד במקומו, אל יהא ס"ת בדבר זה מוטל אלא עומד בתיבה ובדומה לה, והוכיחו מי שישנה בכך. לגאון, והספד נוהגים בישיבה להספיד לפני המטה לשאר התלמידים, אבל חכם ואלוף וגאון, מכניסין אותו לבית המדרש, ומניחים את המטה במקום שהיה דורש, וסופדין אותו תלמידים וקהל ישראל וכשהן מוציאין את המטה, סופדין אותו עד לבית הקברות, ואם חכם הוא סופדין עוד יום אחד בתוך שבעת ימי האבל, ולזמן ישיבה סופדין אותו כל ישראל הקרובים והרחוקים לפי כבודו, בחדש אדר ואלול, וליום שביעי עולין לבית הקברות ומבקרין אותו, ולתכלית שנים עשר חודש, משכיבים אותו ומבקרין אותו].