חידושי רמב"ן על מכות ה.

מה להלן אין מיתה למחצה אף כאן אין מלקות למחצה. איכא דקשיא ליה, וכי דנין איפשר משא"א וכדאקשי' בפסחים ובמס' נדה בפ' יוצא דופן ואיכ' דניחא דטעמיה דאביי משו' דאס"ד דינא הוא דסהדי' לא נעביד בהו אלא כדעבוד אינהו ומשלשין בין בממון בין במלקות (במכות) דהיינו כאשר זמם דכל חד בהם צירופא דחבריה הוא דמחייב ליה להאי א"ה גבי קטלא הוה לן למפטרינהו לגמרי דהא לא עבדי' בהו טפי ממאי דעבדי (טפי) והיינו כאשר זמם וכי היכי דכי אינהו אמרי פלוני חייב במלקו' מחצין המכות ביניהם משום כאשר זמם. וכיון שא"א לעשות כן ה"ל למפטרינהו מדחייבינהו רחמ' ש"מ אין משלשין אלא בממון. והאי תירוצא לא דייק לי כלל דא"כ לאו משום גזירה אתיא ליה לאביי אלא גלויי מילתא דגלי מילתא אמלקות. אלא הכי הוא דאיכא למימר שאני ג"ש דעל כרחיך הקישן הכתוב וכי האי גונא אמרי' התם בפ' יוצא דופן אלא דפליגי אמוראי בהאי טעמא התם במס' נדה ואביי אית ליה אבל רבא משמע דלית ליה הכי ומ"ה אמר מלקות לא מצטרפא ולא משום דפליג אג"ש דרשע רשע אבל במס' כתובות משמע דרבא לית ליה ג"ש דרוצח רוצח ורשע רשע דאמר אביי התם אתיא רשע רשע ורבא אתי' מכה מכה אלא שא"א לומר כן דהא ברייתא תניא בפר' החובל וכן תניא בסנהדרין ולקמן נמי גבי מתני' דאין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין אמרי' חייבי מלקות אתיא רשע רשע וגליות אתיא רוצח רוצח אלא ה"ק רבא הכא [התם ליכא] למימ' ג"ש לפי שאין דנין איפשר משא"א. א"נ משו' דסברא הוא ולא צריך ג"ש וכן נמי בסנהדרין פ"ק מ"ט דר' ישמעאל אמר אביי אתיא רשע רשע. ורבא אמר מלקות תחת מיתה עומדת ה"נ קאמר דג"ש לא צריך אבל בכתובות היינו טעמא דלא גמר רשע רשע משו' דלגבי לפוטרו מממון קאמרי' וכי קאמר רשע במלקות הוא דכתיב ומי' מכה מכ' (גמ' ליכא דר"נ) [גמר לה ר"ל] דכתיב גבי תשלומין והיינו נמי טעמא דרבי יוחנן דאמר חייב מלקות שוגגין ודבר אחר חייבין ולא גמר מחייבי מיתות:

מהו דתימא ניחוש לגמלא פרסא קמ"ל. וא"ל דהא במס' יבמות בפרק האשה שלום אמר רבא אפי' לדידי דלא חאישנא הכא חאישנא דילמ' גמל' פרסא א"נ בקפיצ' א"נ מילי מסר. ואיכא דמתרצי הכא לא חיישי' משום דלא שכיחא דאת"ל הכי הוה מימר הוו אמרי הני. והאי תירוצא לא נהירא משו' והצילו העדה דאינהו מחמת בעתותא לא אמרי אי נמי משום דסברי לא מהמנו לי' רבנן. והראב"ד ז"ל פירש דהתם טעמא דמילי מסר עיקר ומשום דאיכא למיחש לההיא דשכיחא מילתא מפשי' טעמי דאפשר דהכי הוה מעשה ועיקר חששא ליתא אלא משום מילי מסר אבל לגמלא פרסא ולקפיצה בלחוד לא חיישינן וזהו הטעם הנכון. אבל מה שאמ' הרב ז"ל דאי לא תימא הכי היכי הזמה באיזה מקום. קשה לי א"ה היכי אתא רבא לאשמועי' דלא חיישי' לגמלא פרסא שפשיטא דהיינו חקירו' דאותו מקום. אלא אי מהתם ה"א ה"מ דקאמרי ליה אותו היום כולו שהיו מעידין עליו עמנו הייתם אבל מצפרא לפניא ומיום ליום חוששין לגמלא פרסא קמ"ל דלא שכיחי כלל ולמעוטא לא חיישי' אפילו בדיני נפשות:

מתני': באו אחרים והזימום. פירשו רש"י ורי"ף ז"ל באו אחרים והעידו שפלוני הרג את הנפש והזימום אלו המזימין לראשונים. ושוב באו אחרים והעידו באותה עדות שפלוני הרג את הנפש ובאו אותן המזימין עצמן והזימום אף לאלו כלן נהרגין שב' מזימין את הג' ואפי' מאה ר' יהודה או' איסטטית היא זו כלומר זו הכת צבעת היא שצובעת את הארץ בדם כאודם שצובע (בציצי') [בסטיס] וקוצה ואינה נהרגת אלא הראשונה בלבד. וטעמיה דרבי יהודה מפרש לה רבי יוחנן דהלכתא כותיה משום דאמרי' אטו כ"ע גביה הוו קיימי פי' גבי הך כת שהיא מזמת לכלן לפי' אין אנו מאמינין אותה ולפי' הקשו בגמ' איסטטית היא זו אפי' כת ראשונה נמי פטורה. ומאי דאמרי' בגמרא לימא ר"ל דאמר כרבי יהודה י"מ דכי היכי דר' יהודה פסיל להנך משום חזקה בעלמא דאמרי' אטו כ"ע גבייהו הוו קיימי וכיון דאיכא חזקה במילתא חיישי' דסהדותא ריעא הוא ה"נ פסלי' לסהדי דההיא איתתא משום חזקה דאמרי' מכדי ההיא אתתא מייתא לכלהו ואמרה דכלהו ידעי בסהדותא והיכי איפשר דכלהו קיימ' גבה וידעי בסהדותא דידה וכיון דהך סהדותא נמי ריעא דהא אישתקור קמאי פסלין ליה משום הך חזקה וחיישי' דילמא משתקרי בתראי והיינו דמתרץ ר' יוחנן לקמן אבל הכא הני ידעי בסהדותא אבל הני לא כלומר אעפ"י שהיא הביאתן לב"ד כיון שנמצאו שקרנים אין כאן חשש לומר אטו כ"ע ידעי בסהדותא דקמאי לא ראו ולא ידע. אבל רי"ף ז"ל שינה בכאן פירושו ואמר דקס"ד השתא דטעמי' דר' יהודה משו' דכיון דאתיא ליה כת קמיית' ואתזמי לא מקבלינן תו סהדי מהאי סהדותא אההוא גברא שהוחזקו כלם כמי שהוחזקה הכת הראשונ' דדילמא איכא דסני ליה ומהדר בתרייהו ושכיחי שקרני. וה"נ אמר ר"ל בדינא דאיתתא. ואע"ג דלא א"ר לקיש הכי אלא בתרד זימני ה"מ בהכחשה דאי לאו דאישתקורי תרי זימני לא הויא חזקה דאמרינן מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני אבל בהזמה התורה האמינה, ובחדא זימנא הויא חזקה ולמאי דקס"ד השתא מאי דקתני מתני' אינה נהרגת אלא כת ראשונה בלבד ל"ק לן דדינא הכי הוא דכת ראשונה מקבלין סהדותא ונגמר דינו של רוצח על פיה ולא השנייה. וכי אקשי' לעיל איסטטית היא זו וכו' ההיא קושיא אליבא דטעמיה דר' יוחנן דבמסקנא הוה אקשי' לה ודבר זה מפו' בהל' רבי' הגדול ז"ל. זו היא הסכמת רבותי האחרונים ז"ל שפי' משנתנו כך הוא במ"ש שהכת הא' מזמת לכלן וכלן מעידין על אותו רוצח שהרג את הנפש. והגאונים ז"ל פירשו באו אחרים הראשונים והזימום לאלו שהוזמו זוממין. ואפי' מאה אלו מזימין לאלו ואלו לאלו כלן נהרגין כלומר אותן שהזמה חלה עליהן זה פירשו הראשונים ז"ל. וכן מצאתי אני מפורש בדבריהם ואעפ"י שאינם נביאים הם בני נביאים ומימיהם שותים האחרוני' וזה לשון התוספתא מעידין אנו באיש פלוני שהרג את הנפש ובאו אחרים והזימום [הנדון פטור כת ראשונה חייבת ובאו אחרים והזימום] הנדון חייב וכת הראשונה פטורה והשניה חייבת. כת אחת נכנסת וכת א' יוצאה ואפי' מאה כלם חייבין ר' יהודה או' איסטטית היא ואינה נהרגת אלא כת הראשונה בלבד. וטעמיה דרבי יהודה מפרש לה רבי יוחנן משום דאמרי' אטו כ"ע גבי הני הוו קיימי כלו' כיון שבאו ד' כתות כל אח' מזמת לחברתה אין נאמנים דחיישי' דילמא דאיכא ומהדר ומוגר ומייתי סהדי שקרי דאטו כנהו הני גבי הני הוו קיימי. ואיפשר שגרסת הראשונים הכי אטו כ"ע הני גבי הני הוו קיימי בהכי דאיק לישנא. וא"ק לך ר' יהודה דקאמר אין מקבלין הזמה של כת ד' א"כ כת ג' נמי עדותה בטלה היא לפי שאי אתה יכול להזימה וכת ב' נמי אינן כעדים זוממין וכדאמרי' בפ' ואלו הן הנשרפין. וי"ל שאני התם דצא מקיימי עלייהו הזמה אף על גב (דאיתנו סבוראי) [דאיתזום בודאי] אבל הכא משום חששא בעלמא הוא דמבטלי' סהדותא ואלו ידעי' דקושטא קאמרי מקיימא עלייהו הזמה אלא דכיון דמבלבלא סהדותא כולי האי מבטלינן להו לכלהו למפרע: