חידושי רמב"ן על קידושין עה.

הא דאמרינן לאפוקי מצרי שני שאין זרעו פסול דכתיב בנים אשר יולדו להם. ק"ל עלה דהא מצרי שני נמי בתו כשרה ופסולה לכהונה כדאמרינן בפרק הערל (יבמות דף ע"ז ע"א) ר"ל אמר פסולה דגמר לה מכהן גדול באלמנה דביאתו בעבירה וזרעו מתחלל ולקמן נמי אמרינן אליב' דר' יהודה מצרי שני יוכיח והכי אית' בנסחא דר"ח ז"ל ועוד מאי האי דמייתי קרא בנים אשר יולדו להם דור שלישי דההוא בישראל כתיב. ויש מפרשים משום הכי מייתי האי קרא דבנים אשר יולדו להם משום דכיון דמכשרת ליה בקהל ישראל ממיל' שמעינן להא דכתיב בתולה מעמיו לאתויי בתולה הבאה מב' עממין דהיינו נמי מצרי שנשא בת ישראל כדאית' התם וזה הטעם מספיק לכך אבל עדיין קשה לריש לקיש דאמר פסולה לכהונה והכא הכל מודים בבתו שכשרה. והר"א ז"ל מפרש דהכי קאמר כל שזרעו כמוהו פסול בביאתו כגון כהן גדול באלמנה שהיא פסולה לכהונה ובתו נמי פסולה אבל מצרי שני פסול שבהן פסול קהל הוא ובנו כשר לקהל נמצא שביאתו מטהרתו ואינה פוסלת לפיכך אינו פוסל את האשה שבא אליה בביאתו ובהאי פי' נמי מתרץ מאי דאתיבי מדכתיב בנים אשר יולדו להם דור שלישי. אבל קושייתנו במקומה עומדת שא"א לומר דסברי הכא בת מצרי שני אסור' שאם כן היכי אמרינן מאי איכ' בין רבי יוסי לרשב"ג הא איכ' מצרי שני שאין אתה נושא בתו כלו' שכהן אסור לישא בתו לר"ל ולרשב"ג אי אתה נושא אלמנתו והוה לי' למימר מאי איכ' בין ת"ק לרשב"ג ותו דאמרי' איכ' בינייהו עמוני ומואבי דאין כל זרע פסול דאמר מדעמוני ולא עמונית והלא אי אתה נושא בתו לדברי ר"ל כדאי' התם בפ' הערל (יבמות ד' ע"ז ע"ב). ואיכא למימר סוגיין ודאי אליב' דרבי יוחנן היא דאמר בת מצרי שני ובת עמוני ומואבי כשרות לכהונה כשם שכשרות לישראל דרבי יוחנן הוא דמפרש ועולא נמי כותיה ס"ל ותלמידו הוה והא דקא נסיב לה תלמוד' בנים אשר יולדו להם דור שלישי לא חשש להפריד בין ישראל לכהנים ולהביא עיקר הכ' אלא תפס לו מה שהוא פשוט וכבר הראיתי לך אחרים כיוצא בו בפ' ראשון (ג' ע"ב) או כדברי הראב"ד ז"ל, ובירושלמי נמי בפ' אלמנה לכהן גדול (יבמות ז,ה) מוכח הכי דרבי יוחנן מתרץ הכי לטעמיה. וא"ת ר"ל היכי מתרץ לה לבריית', הכי תריץ לה דר' יוסי סבר כל שזרעו כפגום שבהן ככהן גדול באלמנה פוסל לאפוקי מצרי שני שזרעו כשר לקהל כדברי הראב"ד ז"ל וכלל בכלל זה עמוני ומואבי שזרעו כמוהו ופוסל ואתא רשב"ג למימר אף באותם שזרעם כפגום שבהן אינן פוסלין אלא אותן שכל זרעם פסול כפגום שבהם לאפוקי גר עמוני ומואבי שבנותיהן אינן כפגום שבהם שמותרות לבא בקהל ישראל נמצאת ביאתן מכשרת מקצת זרעם לפיכך אינה פוסלת אף לכהונה. ולא מחוורא לישנ' דבריית' דכל שאי אתה נושא בתו לר"ל אלא י"ל קסבר ר"ל פליגי רבנן עליה דרשב"ג דעמונית לכהונה (וכדרבי יהודה) במצרי שני ואנא דאמרי כרבנן דקסבר טעמייהו דרבנן בגר עמוני ומואבי ומצרי שפוסלין בביאתן משום דבתן נמי פסולה לכהונה ופליגו באלמנה דג' מחלוקת בה והוא הדין דמצי לאפלוגי ת"ק בהדי דר' יוסי ורשב"ג בבתו לכהונה וה"נ משמע בירושלמי בפרק אלמנה לכהן גדול:

מה שפרש"י ב אלמנת עיסה ובספק מגורשת. קשה לנו דלא מיקרו ספק ספקא ומאי דפריש נמי בספק מגורשת שנשאת בתוך ג' חדשי' וילדה ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון היינו ספק ספק' לא מחוור דלת מיקרי עיסה אלא כשרים ופסולים מעורבים כשם שעיסה מעורב' מסובן ומורסן וקמח וסולת ומים ומלח. לפיכך נראה כפר"ח ז"ל שאמר כגון ספק מגורשת שילדה לשנים ונטמע אותו ספק במשפחה ונעשית כולה עיסה לספק חללים ומפרש בתוספת' עיסה פסולה לכהונה מפני ס' חללים שנטמעו בה וכי הך דאמרינן כל הארצות עיסה לארץ ישראל מפני התערובות והאי דפשיטא ליה דבתו אסורה טפי מאלמגתו משום דאלמנתו אית לה חזקה דכשרות בתו לית לה חזקה דכשרות:

הא דאמר רב יוסף עשאוה כגר לאחר י' דורות. יש לפרש דלרב יוסף נמי אית ליה חשש ממזרות בכותי' כדלקמן וס"ל גר מותר בממזרת אלא משום שהם גרים ישנים אסורה ולא מחוור לי שאם היה לו לרב יוסף חשש ממזרות בה למה ליה למדחק נפשיה כולי האי לוקי ר' אלעזר (ור') [כרבי] יהודה בקהל גרים אלא הכי קאמר כיון דכותיים פסולי קהל הם חוששין שמא אחד מהן מוחזק בישראל ויאמרו ישראל נושא כותית אבל פיסול ממזרות בכותיים לא עלה על דעת עד שבא רב דימי ורבין ופירשוה מגמ':