חידושי רמב"ן על גיטין ה.

לרבא ניחא. פי' דהכי קתני, אם אינו יכול לומר בפני נכתב ובפ"נ צריך הוא לב' עדים שיקיימוהו ולא דיו בעד א' לקיימו וכ"ש יכול ולא אמר כן ומתני' רבותא קמ"ל דאיתא להך תקנתא אפילו לעיכובא. כנ"ל. ויש לפרש לרבא יכול תקינו ליה רבנן שלא תנשא עד שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם כדי להקל עליה שלא תזדקק לעדים אבל אינו יכול העמידוהו על דין קיום שטרות דעלמא ותנשא ואם עוררים יתקיים בחותמיו שלא אמרו להחמיר עליה לישב עגונה כיון שאינו יכול ולא מחוור ובמתני' אם יש עליו עדים גרסי' בכולהו נוסחי.

אי הכי יכול נמי. וקשה להו לרבוותא ז"ל והא אמרת רבה אית ליה דרבא הלכך ניחא ליה לרבה לאחר שלמדו כדניחא לי' לרבא ורש"י ז"ל מפרש לה למאי דקס"ד מעיקרא כענין מה שאמרו במקומות אחרים נימא מיהא נמי תהוי תיובתא ואין פי' נכון דיכול נמי' משמ'דנימא יתקיים בחותמיו כשאינו יכול ואלו לדבריו הל"ל אי הכי למה לי קיום ואפי' ביכול ועוד דלקמן הוא גורס כן ת"ש דבעא מיניה שמואל מרב הונא וליכא למקשי מאמוראי נימא מיהא תהוי תיובתיה. וה"ר משה בן יוסף ז"ל פי' אי הכי יכול נמי כי היכי דשאינו יכול לא צריך לומר בפני נכתב יכול נמי לא נימא אלא בפני נחתם לחודיה שלא תזקק לעדים דהא לרבה לית ליה גזרה דילמא אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא כדאמרן לעיל. ולא דאיק ליה דהשתא דאמרינן דרבה אית ליה דרבא גזירת דילמא אתי לאיחלופי נמי אית ליה ואע"ג דלדידיה דלגופי' צריך נכתוב מ"מ איכא למימר כל היכא דצריך נחתם צריך נכתב דאל"ת הכי הא דתנן רשב"ג אומר אפי' מהגמוניא להגמוני' כלומר צריך לומר בפני נכתב ובפ"נ קשיא לרבה אלא ש"מ דאית ליה נמי גזירה דילמא אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא וליכא למימר דרשב"ג אנחתם קאי דא"כ מאי אפילו סתם ליתני הכי בהדיא ותו דאמרינן לקמן מעשה באדם א' שבא לפני ר' ישמעאל וכו' ואמר ליה צריך אתה לומר בפ"נ ובפ"נ שלא תזקק לעדים והתם בא"י הוה וליכא משום לשמה ואפילו אתי בעל ומערער אלא שלא תזקק לעדים ואע"פ כן הצריכו לומר בפני נכתב ועוד הא ר' מאיר דלא בעי כתיבה לשמה ואמר בפני נכתב והיינו משום גזירה דילמא אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא כדאמרינן לעיל ועוד שזו הסברא גורמת לערבוב גדול ושבוש של אותה הלכה שבפר' המביא תנין בתחלתו ואני עתיד לפרשה בס"ד (ט"ז ע"ב). וא"ת אם אית ליה לרבה דרבא משום דילמא אתי לאיחלופי הדרה קושיא לדוכתה דאמרן ורבא מ"ט לא אמר כרבה לאו מילתא היא דמעיקר' קס"ד דרבא חאיש להא ולא חאיש להא הוה למשאל הכי אבל השתא אמר לך רבה היינו טעמא דידי משום דחששו רבנן לכולהו חששי כדי שלא תבא האשה לידי קלקול וזו ראיה היא למה שפרשנו דרבה אית ליה דרבא לגמרי שכל עיקר לא אמרו דלית ליה לרבה גזרה דאחלופי אלא משום קושיא דמ"ט לא אמר כרבא ועכשיו בטלה הקושיא ובטל הטעם. והראב"ד ז"ל פי' דלאתר שלמד שכיחי מתיבתא בחוצ' לארץ ובתי דינין דקביעי הלכך כארץ ישראל דמי ובארץ ישראל הא אמרן דאפילו ממדינה למדינה לא צריך בשלמא לרבא לא קשיא דלדידיה בדלא שכיח מתיבתא עסקינן ואפ"ה לא חיישינן דסתם ספרי דדיינא בקיאי אלא לרבה דמוקי לה לאחר שלמדו ושכיחי מתיבתא דמגמרי להו הרי הוא ודאי כארץ ישראל או כבבל ולא צריך לא משום לשמה ולא משום קיום דכיון דאיכא מתיבתא משכח שכיחי לקיימו ואמר הרב ז"ל דהכי משמע בירושלמי דגרסינן לא אמרנו אלא בדורות הראשונים אבל בדורות האחרונים שחברים מצויין בחוצה לארץ לא משמע דשכיחי רבנן וקביעי מתיבתא. וק"ל הא דאמר ר' יהושע בן לוי לא אמרו אלא בדורות הראשונים אבל בדורות האחרונים שהן בקיאין לשמה לא ואקשי' והא רבה אית ליה דרבא ומאי קושיא והא אמרת דלאחר שלמדו חבירים מצויים בחוצה לארץ ועדים מצויין לקיימו. ויש לומר דהכי פירושו היכי קאמר ר"י בן לוי לא אמרו אלא בדורות הראשונים שאין בקיאים לשמה ואין עדים מצויין לקיימו אבל בדורות האחרונים לא צריך ומפרקינן משום דתרי הוי ואפילו בדורות ראשונים ליכא למיח' אלא משום לשמה גם לזה הפי' יקשה מה שאמרנו על רש"י ז"ל דהוה ליה למימר א"ה אמאי יתקיים בחותמיו ואפי' ביכול ועוד כשאני מגיע אצל פ"ב רואה אני אותו משתבר מאיליו דמתני' דהתם מוקי רבה לאח' שלמדו ור' יהודה לא גזר שמא יחזור הדבר לקלקולו ואפ"ה בעי בפני נכת' ובפ"נ ואפי' אמר נחתם אבל לא נכתב גזירה משום דילמא אתי לאיחלופי בקיום שטרו' דעלמא. ובתוס' חכמי הצרפתים ז"ל מפורש א"ה דטעמא דהא מתני' מפני שאין עדי' מצויין לקיימו משו' חשש לשמ' במתני' דאיירי ביכול נימ' דמשו' ההוא טעמ' הוה ואמאי אמ' רבה עלה לפי שאין בקיאין לשמ' ומפרקי' אין ה"נ דריש' דומי' דסיפ' כלאח' שלמדו ומיהו התם איכא טעמא משום לשמ' שמא יחזור דבר לקלקולו וכן נמי הא דאקשי' לקמן א"ה חד נמי ה"פ אי הכי בחד נמי לית ביה אלא משום האי טעמא דהא אמתני' דבפרק המביא דלקמן איתמר עלה לא שנו אלא שאין הגט יוצא מתחת שניה' דש"מ דמשמ' להו מתני' משום קיום שטרות ולא משום לשמה וזה הפי' פיתוי דברי' למי שאין לו עינים. ול"נ דה"ק:א"ה דמתני' משום שלמדו הוא ולא אמרינן הואיל ונגזרה גזירה נגזרה אי נמי אע"פ שיש בודאי מקומות שלא למדו לא גזרינן משום שלא תחלוק במדינ' הים אפי' ביכול נמי משכחת לה להאי דינא דלא צריך לתקנת חכמים זו בין בנכתב בין בנחתם כגון דלמדו ושכיחי ולשמעי' מתני' ביכול דלא צריך כלל ואפילו קיום עדים נמי וכ"ש שאינו יכול במקום שאין מצויין דדי לו בקיום ומפרקי' הא לא מצית אמרת דבכל יכול גזרינן שמא יחזור הדבר לקלקולו ושכיחי ולא שכיחי ואקשינן א"ה כשאינו יכול נמי לגזור ומ"ש ויש כיוצא בשיטה זו בתלמו' הרבה וגדולות מזו ע"ד זו שתי' בפ' כל הבשר בשחיטת חולין וכבר כתבתי' ואינו יכול לגרוס באידך ת"ש א"ה חד נמי לפי דרך זו אבל כגרסת קצת ספרים שגורסין והאמרת גזירה שמא יחזור הדבר לקלקולו אלא שמתמי' אני לפי גרסא זו מאחר שסמך על מה שתירץ תחלה למה חזר ושאל כאן והא אשה וכו'. ול"ק דתרי דמייתו גיטא סבר לרומויי לאשה דס"ד אשה נמי לא שכיחי טפי מנייהו ושלא תחלוק דידה בשלא תחלו' דידהו וזה הלשון עולה ויש לי לשון אחר בספר מלחמות ה' והוא מתוקן מזה.

והא דאקשי' והא אשה דלא שכיחא וכו'. איכא דקשה ליה אשה מאי קושיא ההיא קודם שלמדו היא ולאו משום גזירה שמא יחזור הדבר לקלקולו אלא מדין תקנה ראשונה ומצאתי בספ' הישר דאדחיק ר"ת ז"ל ואומר כיון דאוקימנ' להא מתני' דהמביא גט ואינו יכול לומר וכו' לאחר שלמדו ההיא נמי לאחר שלמדו היא דרישא לאחר שלמדו וסיפא קודם שלמדו לא מוקמי' ובחדא מסכת' יש סדר למשנה. ולא נהירא. ואפשר נמי משום דתנן בריש ההוא פרקא א' אומר בפני נכתב וא' אומר בפני נחתם וכו' ואוקי' לרבה לאחר שלמדו. וי"א דה"ק: אלא מילתא דלא שכיחא היא ומילתא דלא שכיחא לא גזרו כלומר הך חששא דלשמה גזרת חכמים היא כדאמרינן לעיל ופקח ונתחרש מילתא דלא שכיח היא ולא גזרו בה רבנן כלומ' לא הצריכוהו לומר בפני נכתב ובפני נחתם ואפי' קודם שלמדו ולהכי לא גרסי' אלא משום דלא הדר ביה ממאי דאמר גזירה שמא יחזור הדבר לקלקולו ומיהו במקום אלא קאי. ואקשי' והא אשה דלא שכיחא ותנן שצריכים לומר בפני נכת' ובפני נחתם ואי ק"ל א"ה היכי אקשינן לקמן והא אמרת גזרה שמא יחזור הדבר לקלקולו דהא לא צריך לההוא טעמא אלא משום דשמעינן ליה לרבה דאמר הכי בפ' המביא גט תנין. ובהכי אוקמה למתני' דהתם. וזה מוטעה שכשיגיע למה שאמרו א"ה תרי נמי תרי דמייתי גיטא מילת' דלא שכיחא אם נאמר כן דאפילו קודם שלמדו לא הצריכו לומר בפני נכתב ובפני נחתם קשיא הא דאמרי' בריש שמעתין איכא בינייהו דאתיוה בי תרי ולקמן נמי א"ר יהושע בן לוי לא אמרו אלא בדורות ראשונים וכו' ואע"ג דתרי הוו. ועיקר קושיא ליתא, ומאן דקשיא ליה לא ניחא ליה בקושטא דמאי אית לך לאקשויי אמאי לא מתרץ לה מתני' קודם שלמדו אבל לאחר שלמדו לא צריך מפני שאין האמת כן דקים לן אפילו לאחר שלמדו אשה כשליח צריכא לומר בפני נכתב ובפני נחתם ודעדיפא וקושטא מתרצינן. ולענין פסק כתב ר"ה ז"ל וסוגיין כרבא והיכא דאיכא סהדי דמקיימי ליה לא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ואיכא הך סוגיא כרבא דכל הנך תיובתא לרבה קשיין ולרבא ניחא ואע"ג דשנינהו אשנויא לא סמכינן ובפ' המביא תנין אמר רב חסדא אפי' שנים מעידים על חתימת ידי שנים פסול מ"ט או כולו בקיום הגט או כולו בתקנת חכמים משמע דכולו בקיום הגט כשר ולא בעי בפני נכתב ובפני נחתם ואי חיישינן לשמה אפי' כולו בקיום הגט פסול ורבא ורב אשי מכשריבשנים מעידין על חתימת ידי שנים ואין חוששין שמא אותה חתימה שלא לשמה הית' ואע"פ שעידי הגט אין חותמין זה בלא זה מיהו מיחש לא מיבעי דהא אצרוך רבנן משום לשמ' בפ"נ ובפ"נ ואפילו היכא דליכא משום קיום כגון יוצא מתחת ידי שניהם ואי אמר נחתם חציו לא אמר כלום שלא אמר כתקון חכמים ועוד דכולו בקיום הגט לרבה לה משכחת לה דכשר והתם מכשרי לי' כולהו ורב אשי נמי דבתרא הוא וקי"ל כבחראי. ועוד דלרבה איצטריך לאוקמה למתני' דלא כר' אליעזר וקי"ל הלכתא כר' אליעזר בגיטין ולדידיה לא צ"ל נחתם לשמה וכיון דנחתם לאו משום לשמה היא נכתב נמי לאו משום לשמה קאמר דהא רב אשי אסקה כר' יהודה דאלו לר' אליעזר כיון דחששא בעלמא היא לא מזוייף מתוכו מיקרי דבדרבנן לא חיישינן למיעוטא.. ואיכא דקשה ליה מעובדא דבר הדיא דבעי לאייתויי גיטא וא"ל ר' אחאי צריך אתה לעמוד על כל אות ואות שבו ואע"ג דלית הלכה כותיה משמע דלשמה בעי כרבה ור' אלעזר נמי אמר אפי' לא כתב בו אלא שיטה א' לשמה. והא דתניא אפי' נכנס ויוצא כל היום כולו כשר ואוקימנא בסופר ומהו דתימא דילמא אינש אחרינא אשכחי' וקאמר לי' קמ"ל משמע דחיישי' לשמה. ורגיל אני לומר דאע"ג דלית ליה לרבא דרבה דלצרוך לומר בפני נכתב ובפני נחתם משום חששה דלשמה אלא ס"ל דלפי שאין עדים מצויין לקיימו הצריכו לומר בפני נכתב ובפני נחתם ומשום דלא אתי לאיחלופי הצריכו לומר בפני נכתב מ"מ צריך שיהא עדותו במה שאמר בפני נכתב עדות גמורה. והיינו לשמה למאן דבעי כתיבה לשמה ולא משום שחששו לשאינן בקיאים דהא במקום שעדים מצויין לקיימו אין צריך לומר כלום אלא כיון דמשום גזרה דלא ליתי לאחלופי הוא אם לא אמר לשמה כיון דבעי כתיבה לשמה לא הויא עדות גמורה וכיון שאין אותה העדות מועילה כלום הרי הוא כמי שאינה הילכך משום גזירה לדילמא אתי לאחלופי בשאר שטרו' הצריכו שיאמר בפני נכתב לשמה והילכך אם היה צריך לכתוב כל הגט לשמה וזה אומר בפני נכתב חציו כיון שאין עדותו מועיל כלום פסול דה"ל משנה ממטבע חכמים שאמרו שצ"ל בפני נכתב לשמה ועוד דבכל מקום שאין עדותו בנכתב מועיל אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא. והיינו דתנן בפני נכתב חציו ובפני נחתם כולו פסול ואוקימנא בחציו אחרון וטעמא כדפרישנא. ומדלא אקשי' עליה דרבא מההיא מתני' שמעינן מינה דלא פליגא עליה דרבא ורבא נמי בהכי מוקי לה כדמוקי לה בגמ' שאם היה רבא צריך לתירוץ אחר הוה מקשי ליה גמ' ומתרץ חדע דהא ר' יהודה לא גזר משום שמא יחזור הדבר לקלקולו ואע"פ כן מודה בנכתב חציו שהוא פסול משום גזרה דילמא אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא כדמוכח שמעתא התם. ואי קשה להך סברא דידן הא דאקשי' לקמן והא איכא לשמ' בשלמא לרבא היינו מוליך ומביא אבל לרבה קשיא ואי כדברינו לרבא נמי משום לשמה איכא ואע"ג דאיכא משום קיום הגט ומאי קשי' ליה לרבא טפי מדרבה דלרבה נמי משום קיום הגט א"ל כיון דמ"מ לאו משו' לשמה אתקון אלא כי היכי דלא ליתי לאחלופי ואפילו היכא דליכא למיחש משום לשמה צ"ל בפני נכתב והיכא דליכא משום קיום לא צריך בפני נכתב ה"ל למיתני לשמה דלשמה אינו בכלל מוליך ומביא אבל לרבא ניחא דהא משום ההוא טעמא איתקון אפילו איכא עדים לקיימו. וכל זה איננו שוה לי ולא נכון ומחוור בעיני אבל אין מה שהקשינו קושיא דאע"ג דלא חיישינן לשמה צריך לעמוד על כל אות ואות או על תורף הגט שאם אינו עושה כן אינו יכול לומר בפני נכתב וה"ל משנה ממטבע שטבעו חכמים ואתי נמי לאחלופי בקיום שטרות שהרואה אומר כיון שלא נכתב תורפו או כולו בפניו אין עדותו בנכתב כלום ועיקר עדותו שקבלו חכמים ממנו הוא מה שאומר בפני נחתם ומשום קיום הגט ואתי לאחלופי בקיום שטרות ואי מדר' אליעזר דאמר לא כתב בו אלא שיטה א' לשמה שוב אינו צריך ה"ק שוב אינו צריך לעמו' על כל אות ואות שכיון שאפילו שלא לשמה כשר אינו בכלל הגט וא"נ ר' אליעזר סבר כרבה אנן לא כר' אליעזר קי"ל אלא כרבא ורב אשי. והא דתניא אפילו יוצא ונכנס כל היום כשר ואוקימנא בסיפא כנ"ל דמילתא ארישא קיימא דקתני אפילו הוא בבית וסופר בעליה כיון שא"ל הבעל כתוב לי את הגט והוא שומע קול קולמוס כשר ואין אומרים גט זה שהוריד לו מן העליה לא גט זה ששמע קול כתיבתו אלא היה תולין להקל בדבר וקתני סיפא שאפילו יצא הסופר מן העליה לשוק וחזר והשלי' וזה שמע קול קולמוס אין אומר שמא איש אחר מצאו ולא כתב גט שהתחי' ובשמו ושם עירו של שני וגט זה שהביא לשליח אחר היה שהי' כתוב קודם לכן קמ"ל. וזה הפי' נכון. ויש שרוצה לומר דסיפא לאו משום מביא שצ"ל בפני נכתב לשמה אלא ה"ק אפילו סופר בעליה אין חוששין שמא לא כתבו שחזקה שליח עושה שליחותו וכיון שהתחיל גומר וכן נמי אפילו הלך הסופר לחוץ אין מצריכין לשאול ממנו אם כתבו לשמה שכיון שהתחי' גומר וזה הדין בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ בין בנותן בין בשולח תדע מדלא מקשי' מינה תיובתא לרבא ש"מ דלא קשיא ליה כלל. ונקטינן שהמביא גט ממדינה למדינה היכא דשכיחי לקיימו לא בעי שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם ואפילו בחוצה לארץ דלית ליה לרבא שמא יחזור הדבר לקלקולו ולא שכיחי וליכא למיחש לדברי ר' אליעזר דלא פלוג במדינת הים וגזר הא אטו הא דיחידאה הוא ורבים פליגו עליה ואף על גב דאמרינן לקמן המביא גט בספינה כאלו מביא בחוצה לארץ וטעמא שלא תחלוק בחוצה לארץ לית הלכתא הכי דהא רב חסדא אצרוך מבי ארדשיד לקטיספון ומקטיספון לארדשיד לא אצטריך ולא גזר מוליך אטו מביא ולא חדא אטו חברתה ועוד דהא אסיק רב נחמן דכנהרות דארץ ישראל כולי עלמא לא פליגי וכי פליגי בים הגדול ולאו משום שלא תחלוק שאין בים לא עדים מצויין ולא אינן מצויין אלא שאם הוא בארץ ישראל לשאר דברים אין לחלוק ביניהם לענין גיטין שלא גזרו מתחלה בים ואם היה בחוצה לארץ הרי אין עדים מצויין לקיימו שנוציא זה מכלל הגזירה. ואי לא מסתפינא מרבוותא ז"ל הוה אמינא דהאידנא ארץ ישראל כחוצה לארץ לגיטין דהא בעונותינו לא קביעי בה בתי דינין ולא שכיחי וליכא למימר דכיון דלא גזור בארץ ישראל מתחלה לא גזרינן השתא דהא רבן שמעון בן גמליאל הצריך בעססיון שבארץ ישראל באותה מדינה ואפילו תימא דרבנן פליגי עליה התם בעיר א' אי אפשר דלא משתמטו וידעי הני בדהני אבל ממדינה למדינה בכל מקום דלא שכיחי צריך שמתחלה כך היתה הגזירה כל מקום שאין מצויין צריך לקיימו. תדע שהרי בבל כארץ ישראל במקומות שעדים מצויין ועל השאר גזרו אלמא אין ארץ ישראל חלוקה בכך אלא מפני מנהגה ואין לך בגזרה זו אלא מקומה ושעתה.