חידושי רמב"ן על גיטין נא

ודאמרינן אלא בדרבה קא מיפלגי. מפרש רש"י ז"ל לעולם בשטוענין קטן ודקאמרת אין טוענין על טענת חש"ו ה"מ בבא בטענת עצמו דרחמנא פטרי' דכתיב כי יתן איש ואין נתינת קטן כלום כדאמרינן בשבועות. אבל בטענת אביו לא משום דאין אדם מעיז פניו והיינו טענת עצמו. וחכמים פוטרים אפילו טענת גדול משום דאדם מעיז פניו והיינו טענת עצמו. וא"ק דאמרי' בשבועות אילימא דאמר מנה לאבא בידך וא"ל חמשין אית ליה וחמשין לית ליה מה לי הוא מה לי אבוה והא אמרת אפילו בגדול פטור ההיא כר' אליעזר אתיא. וכן כ' ר"ה ז"ל דר"א אתיא כר' וכן הלכתא. וי"מ דרבנן לא פטרו אלא בקטן מפני שאדם מעיז בטענתו של קטן. וההיא דשבועות דאמרינן מה לי הוא מה לי אבוה אפילו כרבנן אתיא. וזה דעת הגאונים שפסקו הלכה כחכמים ופי' אבל בבנו מעיז ומעיז לדברי מי שהעמידה בבנו גדול משום שאין ברי שלו גמור. שאפילו ראהו שהודה לו בשעת מיתה שמא ממון אחר היה לו בידו ועשו חשבון ועלה זה בזה או מפני שלא תטרוף הודה או קנוניא היתה ביניהם להשביע את עצמו או שמא הודאה בטעות היתה. אבל רש"י ז"ל שפי' מפני שעשה עמו גמילות חסדים לא פי' יפה. ובסדר נזיקין אכתוב בראיות גמורות אם גמר ה' עלי. ומצינו בירושלמי בשמועה זו (ה,ג) תמן תנינן מנה לאבא בידך אין לו בידי אלא חמשים פטור משום שמשיב אבדה א"ל ר' אלעזר תקנו בו כדרך שתקנו במציאה דתניא המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם א"ר בא מתני' בשאמר לו ב' שוורים מצאת לי אבל אם א"ל ב' שוורים מצאתי לך והחזרתי לך את שניהן והוא אומר לא החזרת אלא א' לא בזה תקנו פי' קסבר ר"א מתני' דשבועות בשטענו שמא ומתני' נמי בשמא כגון ב"ש קשורים דשמא הוא דמנתחי אהדדי ושתיהן מפני התקנה דהואיל ושמא יכול הלה לכפור בכל וכשמודה הוי כמשיב אבידה אבל הודה מתחילה במציאת השוורים ואחר זמן באו לב"ד ובקש שיחזירם לו והוא אמר החזרתי לך אח"כ כיון דטענת ברי הוא טוענו עכשיו חייב דלאו משיב אביד' הוא ע"כ ר' פדא בשם ר"י בזה תקנו אבל הראשונים דברי תוהו דתני בהדה יכול אם אמר ב"ש מצאת לי והוא אמר לא מצאתי אלא א' יהא חייב ת"ל או מצא אבידה וכחש בה פרט לזה שלא כחש אבל אם אמר לו עומד הייתי בראש ההר וראיתיך מושך ב"ש קשורים והוא אומר לא משכתי אלא א' לא בזה תקנו ודכוותה עומד הייתי על אבא בשעת מיתתו וטענך מנה והודית לו והוא אומר לא הודיתי אלא נ' לא בזה תקנו פירוש ר' פדא בשם ר"י סבר מתני' דקתני מפני תיקון העולם בשטוענו טענת ברי אלא שמחמת הודאתו הראשונה שהיה מכריז על האבידה הוא עכשיו טוענו ברי דאע"ג דעכשיו ליכא מגו כדפרי' לעיל חוששין שמא ימנעו הכל מלהכריז על האבידה. אבל בטוענו עומד בראש ההר הייתי וראיתיך מושך ב"ש הרי היא כשאר כל הטענות וחייב שבועה וכן בבן שטוען טענת ברי שהודה לאביו בפניו חייב הלכך מתני' דשבועות בשמא היה ולא מפני תקנה אלא מן הדין א"נ משכחת לה כגון שלוה ביום פ' מאביו ואחר זמן תבעו הלה וא"ל האכלתיו פרס וא"ל כך שמעתי שהודית לאבי בשעת מיתה שלא האכלתיו פרס מעולם אלא שלא שמע כמה לוה ממנו נמצא טוענו ברי מפיו ובזה תקנו ואנו כיון שהעמידו משנתנו בגמרא דידן במס' שבועות בשמא ולא מצינו תקנה בזה שאנו סומכין על הפי' הראשון.