חידושי רמב"ן על גיטין ב:

רבא אמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו. וחיישינן דילמא אתי וטעין מזוייף הוא. קשה ליה לראב"ד ז"ל ולומר שליח באפי תרי או באפי תלת שהבעל עשאו שליח לתת גט זה לאשתו וליהמנוה ותו לא יכול למימר הבעל היא זייפתו ולמה לי קיום. וניחא ליה דילמא אתי ואמר אני עצמי זייפתי לפי שלא מצאתי עדים והייתי סבור שהוא כשר ומקלקל לה. ולא מחוור לן, שהדין נותן שלא יהא נאמן בכך שכשהצריכו חכמים קיום שטרו' לא אמרו משום חשש שמא זייף בעל השטר. אלא היינו טעמא שא"א להאמינו בכ"מ לומר שבעל עשאני שליח כשהבעל מערער לומר לא עשיתיו מידי דהוה אכל עדיות שבתורה ואע"פ שבמקצת מקומות נאמן השליח כיון שמקצתן נאמן הבעל כמו שמתברר בפ' התקבל לפיכך חכמים כריכים להתקין לכולם דרך א' ושלא יהא עיקר הנאמנות על השליחות שלא יאמינו אותו בכל מקום אלא עיקר העדות על החתימה תקנו לומר בפני נכתב ובפני נחתם ונאמן משום דכל קיום שטרו' דרבנן הוא. ועוד דשליח כשהגט מקויים נאמן לומר גירושין משום דהימניה אבל אם בא ואמר מזויף הוא היאך יהי' נאמן הילכך קיימו הגט תחלה והאמינו אותו בקיומו וממילא שליח נאמן דהא הימניה והיינו דאמרינן איכא בינייהו דאתיוה בי תרי דכיון שהם שנים ונאמנים לומר הבעל עשאנו שלוחיו ליתן גט זה לאשתו אין יכול לומר זייפתו ואין צריך קיום ואע"פ שאין מכירין חתימתידי עדים כלל. ולא כדברי המפרשי' שכיון שיש כאן שנים שהם יכולין להעיד מסתפי הבעל ולא אתי ומערער דמימר אמר שמא יודעים שאמרתי לעדים חתמו או שהם מכירים חתימת ידי עדים. ומיהו אכתי צריכא עיונא, דמשמע כדברי הראב"ד ז"ל דנוח לחכמים להתקין קיום לאפוקי מכולהו חששות דלקמן דריש פ' שני (דף ט"ז ע"ב) אמרינן בשנים שהביאו גט ממדינת הים למ"ד צריכים לומר בפני נכתב משום לשמה דגזרינן ביה דא' מהם אומר בפני נחתם משום דאתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא אלמא קיימו על פי היחיד הוא ולא מקיים משום השנים שאומרים הבעל עשאנו שליח וכדמפרשינן בריש פ"ב (ט"ו ע"א). אלא י"ל כיון דמ"מ צריך להעיד בפני נחתם הגט מתקיים נמי על פיו של זה גזרינן. ולי קשה ולימא נמי איכא בינייהו דמקיימי ליה סהדי לרבה צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ולא לרבא לאו קושיא היא דכל שכן הוא דלרבא לא צריך ולרב' פשוט נמי דצריך.

עד א' נאמן באיסורין. פי' רש"י ז"ל שכל אחד האמינתו תורה על הפרש' תרומה ונקור בשר וגיד הנשה ושחיטה. וי"מ משום דכתיב וספרה לה לעצמה. וק"ל התם איתחזק איסורא שאפילו פירסה נדה עמו במטה או שילדה סופרת לעצמה ונאמנת על טבילתה וניגמר מינה דעד אחד נאמן אפילו איתחזק איסורא אלא שאני התם שמתוך שנאמנת על עצמה נאמנת נמי לבעלה אבל בשאר עדיות מנ"ל. אי נמי התם א"א שתביא עדים לפסיקת זיבתה ונדתה ולספירת' ולטבילתה לפיכך האמינתה תורה ואין למידין ממנה לשאר עדיות כלל שאין דנין אפשר משאי אפשר. ובתוספ' תירצו דהתם בידה לתקן שתספור ותטבול אע"פ שאין בידה לתקן עכשיו אם לא שלמו ימיה מ"מ יכולה היא להמתין לספור ולטבול וכל שבידי לתקן עד א' נאמן אף ע"ג דאיתחזק איסורא כדאמרינן בפ' האשה רבה (יבמות דף פ"ח), וכבר פירשתי יותר מזה בפ"ק דשחיטת חולין (י' ע"ב).

אבל הכא הא איתחזק איסורא דאשת איש הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים. ק"ל הא כיון דאיתחזק איסורא אפילו בשאר איסורים נמי כדאמרינן בפ' האשה רבה בהקדש וקונמות דאיתחזק איסורא דלא מהימן ודבר שבערוה אפילו לא איתחזק איסורא נמי אין פחות מב' ואפי' לאיסור נמי אין פחו' משנים כדאמרינן בפ' האיש מקדש. ואית נוסחי דלא גרסי הכי אלא אבל הכא דאיתחזק איסורא דאשת איש לא. ואי גרסי' ליה ה"נ והוי דבר שבערו' וכן נמי בפ' האשה רבה ופי' דחדא ועוד קאמרי' ולא נהירא.