חידושי רמב"ן על חולין צח:

וליגמר מיניה גלי רחמנא מדם הפר ומדם השעיר. ק"ל דילמא התם משום דליכא ס' אבל בס' בטל וגמרי' מזרוע בשלה וא"ל כיון דמדאורייתא חד בתרי לא בטיל אי גמרי' מזרוע בשלה הויא לה קול' וקולא לא גמרי' ודאמרי' מאי חזית דגמרת מהאי ליגמר מהאי לא שיהיו סותרין זה את זה שאפשר היה ללמוד משתיהן אלמלא שהוא חידוש אלא מלתא בעלמא הוא דקאמר שאפי' יהיו סותרין ליגמר מהאי א"נ ה"ק ומאי חזית דגמרינן מהאי בלחוד לגמר אף מהאי שכל מקום שאתה יכול לקיים את שתיהן מוטב. ואקשי' אי הכי ס' ומאה נמי לא ניגמר אפי' לשאינו מינו ומפרקי' אטו אנן לקולא גמרי' לחומר' גמרי' דמדאורייתא ברובא בטל כלומר אי לא גמרי' מהאי (ומשני) בטול טעם בשאר איסורי' דאורייתא ברובא הוה לן לבטולי כדכתיב אחרי רבים להטות והשתא חומר' הוא דגמרי' וחומר' שפיר גמרי' מניה דכ"ש הוא ומה איל נזיר דאקיל גביה לא אקיל אלא במאה או בס' כ"ש באיסור' אחרינא כפירש"י ז"ל. ואל יעלה על דעתך שזו ההיקש דאורייתא שא"כ מכאן למדנו לטעם כעיקר דאורייתא אלא מכאן יש ללמוד שאין להחמיר עליהן יותר מכאן אבל א"א ללמוד מכאן שיהא צריך ס' דדילמא התם לבטל האיסור לכתחלה במקום זה חדשה תורה וצריך ס' אבל לא בדיעבד ועוד אם החמיר הכתוב בקדשים נחמיר בחולין ועוד כיון שיש באיל מאה וס' אין הכתוב מצריך לחתוך ממנו קצת ואם הוא בפחות מכאן נמי כך היה מותרת וקרא נמי אסמכתא דרבנן היא ויתבאר לך כן מדברי רש"י ז"ל עצמו שאמר דטעם כעיקר לרבא בחולין דרבנן.

אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור. פירו' טעם כעיקר כגון שלא נתערב שם גופה של איסור דומיא דענבים ששרה אותם במים ויש במים טעם יין שאין שם יין כלל א"נ יש בו יין אלא שאבד במיעוטו כגון טיפת יין שנפל למים ואין בו מראה יין דממשו אבד וכגון בשר בחלב שנתן הבשר טעם בחלב או החלב בבשר. וזהו טעמו ולא ממשו שהוזכר בתלמוד ובקדשים אסור שרואין אם נתן אותו איסור טעם גדול בהיתר כאלו נמחה שם מממשו של איסור כזית ולוקין עליו וכן בנזיר רואין אם נתנו הענבים טעם גדול במים ברביעית יין ושתה בתוך השיעור ולוקה ואע"פ שאין טעם זה מגופן של ענבים שהרי מה הם לפניך המה שהיו. ופירו' היתר מצטרף לאיסור שהוזכר בפסחים ובמקומות אחרים הוא שכל מה שהוא אסור בנ"ט אפי' לא אכל כזית מן האיסור אלא בין ההיתר והאיסור לוקה. ומאן דאית ליה התר מצטרף לאיסור אפשר דלית ליה טעם כעיקר שאינן תלויות זו בזו ומאן דאית ליה טעם כעיקר אפשר דבעי שיעור טעם מן האיסור כמו שפירשתי אבל בקדשים ישנן לשתיהן היתר מצטרף לאיסור וטעם כעיקר כלומר שאם נתן טעם הפסולה בכשרה ואין ממשו שם ואכל ממנה כזית לוקה אעפ"י שלא אכל מן הטעם שהוא אסור אלא משהו שנתן טעם בכזית וכל זה יש ללמוד מדכתיב גבי חטאת יקדש להיות כמוה. והא דאמר רבא הכא לטעם כעיקר ה"ק מצינו בקדשים שהיתר מצטרף לאיסור ולא ממשו של איסור בלבד אלא אף הטעם כעיקר ומצטרף (וגזרו) [וגררו] את ההיתר להיות כמותה דכתיב יקדש וטעם כעיקר גמרי' מניה מ"מ אבל היתר מצטרף לאיסור למאן דנפקא ליה טעם כעיקר מקראי אחריני מייתר ליה האי להיתר מצטרף לאיסור ומאן דלית ליה טעם כעיקר מקראי אחריני נילף ליה מהאי קרא דלכ"ע טעם כעיקר אינו יוצא מכללו שכיון שאמרה תורה הנוגע יקדש ע"כ עשה בו טעם כעיקר. ור"ת ז"ל היה גורס לא צריכה אלא להיתר מצטרף לאיסור משום דהאי קרא מוקים לה בפ' ואלו עוברין להיתר מצטרף לאיסור. ואחרים יש שלא רצו להגיה הנוסחאות ופי' טעם כעיקר היתר מצטרף לאיסור ובא הלשון שלא בדקדוק ואין צריך לכל זה ובמס' נזיר פ"ג גרסינן לה בהדיא ורבנן תיפוק ליה היתר מצטרף לאיסור מחטאת ומשני התם לטעם כעיקר הוא דאתא ומיהו רבא אליבא דכ"ע נמי אמרה כדפרישית. ומדאמרינן לטעם כעיקר דבקדשים אסור פירש"י ז"ל דלרבא לית ליה טעם כעיקר בחולין אלא מדרבנן וכדמפרש ואזיל דמדאורייתא ברובא בטל. וה"נ שמעי' ליה לר' יוחנן במ' ע"ג (מ"ד ע"ב) כל שטעמו ולא ממשו אסור ואין לוקים עליו והא דילפי' ליה בפסחים (ל"ז ע"ב) מנזיר משרת ליתן טעם כעיקר ס"ל לאמוראי בתראי דאסמכתא בעלמא הוא ולא למילף הוא דהוו להו נזיר וגיעולי מדין ב' כתובים הבאים כא' ואין מלמדין א"נ גיעולי מדין חידוש הוא כדאמרינן התם ומשרת להיתר מצטרף לאיסור. וה"נ משמע לקמן פ' כל הבשר דאמר אביי ש"מ טעמו ולא ממשו דאורייתא דגמרי' מבשר בחלב וא"ל רבא דרך בישול אסרה תורה אלמא ס"ל טעמו ולא ממשו לאו דאורייתא. וק"ל הא דאמר אביי ש"מ טעמו ולא ממשו דאורייתא דגמרי' מבב"ח ואיהו הוא דאמר הכא מדאורייתא חד בב' בטל אלא מסתברא דה"ק אטו אנן לקולא קאמרינן לבטל אותו היכא דאיכא נותן טעם אנן לחומרא קאמרינן דהיכא נמי דטעמיניה ולא יהיב ליה טעמא א"נ דקים להו לרבנן דליכא טעמא אפ"ה בעי' שיעורא והא חומרא הוא דכל דליכא טעמא חד בב' בטל מ"מ דברי רש"י ז"ל בשמעת' דרבא ודרבי יוחנן נכונים הם דטעם כעיקר דרבנן. ור"ת ז"ל הקשה בהדין דמקשי' ורע"ק דמוקי משרת להיתר מצטרף לאיסור טעם כעיקר מנ"ל ומשני מגיעולי מדין וכו' הא דאורייתא הוא וכן הק' עוד עליו מן הסוגיא ההיא דמקשו התם ובמסכתא נזיר (לז, ב) מדרבנן נשמע לר"ע לאו מי אמור רבנן משרת ליתן טעם כעיקר וממנו אתה דן לכל איסורין שבתורה לרע"ק נמי משרת להיתר מצטרף לאיסור וממנו אתה דן לכל איסורין שבתורה אלמא דאורייתא היא. ואני אומר דהא דמקשי' התם בפסחים טעם כעיקר מנ"ל סוגי' דאביי היא דא"ל לרב דימי האי וכל משרת להיתר מצטרף לאיסור אתי האי לטעם כעיקר הוא דאתא וכדמפ' בגמ' בהדי' במסכת נזיר ואביי הוא דאמר טעמו ולא ממשו דאוריית' בפ' כל הבשר התם יליף לה מבב"ח וכי דחייה רבא התם מבב"ח הדר ליה איהו למשרת או לגיעולי מדין והוא הוא דאקשי' טעם כעיקר מנ"ל בפסחים ובמס' נזיר. ומה שאמרו עוד מן הסוגיא דקתני וממנו אתה דן לכל איסורין שבתורה יש לתרץ דר' יוחנן סבר גיעולי גויים לר"ע חידוש הוא ומשרת להיתר מצטרף לאיסור דחמיר לי' לר' יוחנן היתר מצטרף לאיסור טפי מטעם כעיקר וסוגיא דהתם דמרבה טעם כעיקר מקמי היתר מצטרף לאיסור דאביי היא כדפרישית ואע"ג דר' יוחנן סבר במס' ע"ג נט"ל מותר ההיא בפוגם במינו כגון החומץ לתוך הגריסין דומיא דנבלה אבל לשבח במינו ומתוך בליעתו בקדרה נפגם אסור והיינו חידוש דגיעולי מדין כטעמא דמפרש בפסחים לרבנן וסוגיא דע"ג לאו לר' יוחנן מפרש טעמא אלא לשאר אמוראי דסברי כל נט"ל מותר ולא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא ובזה עולים דברי רש"י ז"ל כולם יפה. ועי"ל דכיון דאוקימ' דר' יוחנן כרע"ק ס"ל דמוקי וכל משרת להיתר מצטרף לאיסור וקאמר דלא גמרי' מניה משום דהוי נזיר וחטאת ב' כתובים הבאים כא' ואין מלמדין גיעולי מדין וחטאת נמי ב' כתובים הבאים כא' הם לטעם כעיקר ואין מלמדין דבחטאת תרוייהו איתנהו בה טעם כעיקר והיתר מצטרף לאיסור כדפרישי' לעיל ואע"ג דבגמרא דפסחים לא אמרינן הכי ההיא לאביי הוא דקסבר טעם כעיקר חמור אתי ב) וחטאת משום היתר מצטרף לאיסור אתא אבל לר' יוחנן שקולים הם ותרוייהו ממעטי' דהי מינייהו מפקת. ומ"מ על כרחנו נודה בדברי רש"י ז"ל דטעמו ולא ממשו לאמוראי בתראי לא פשיטא להו דהוי דאורייתא כדקתני בברייתא וממנה אתה דן לכל איסורין שבתורה דהא סוגיא דגיד הנשה ספוקי מספקא להו ואביי גופיה לית ליה אלא מבב"ח דלא כסוגיא דפסחים, [ורבא] דחי ליה ומשמע נמי דלאפוקי דלאו דאוריתא קאמר וא"נ לר' יוחנן בב"ח וגיעולי מדין מצו למיהדר למהוי ב' כתובים דלאו חידוש הוא כסוגיא דע"ג לר' יוחנן ודגיד הנש' לאביי. ומי' ר"ת ז"ל מק' עליו מהא דאמרינן בפ' התערובות אמר ר"ל הפגול והנותר והטמא שבללן זה עם זה ואכלן פטור אי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו ש"מ תלת ש"מ נ"ט ברוב לאו דאורייתא מתיב רבא העושה עיסה מחטין ומאורז אם יש בו בנ"ט דגן חייב בחלה ואע"ג דרובא אורז מדרבנן אי הכא אימא סיפא ואדם יוצא בה י"ח בפסח אלמא נ"ט ברוב דאורייתא לרבא. ואין זו קו' דהתם טעמו וממשו הוא שעיקר החטים מעורבין שם ונותנים טעם ברוב והיינו כגון עדשים שנתבשלו עם הגריסין וריבה אחד מהן אבל טעמו ולא ממשו הוא שאין שם ממש לא בעין ולא מעורב אלא שנתבטל לגמרי כמו שפי' למעלה. וכן רש"י ז"ל מפרש. ושמעי' מינה דאפי' בממשו במינו בטל ברובא מדאורייתא וטעמו וממשו בעי' הא בממשו ולא טעמו כגון מין במינו או טעמו ולא ממשו כגון הני דפרישית אסור ואין לוקין עליו ומסתפקא לי מלתא דילמא ה"מ לריש לקיש נינהו אבל לר' יוחנן כל כזית בכא"פ דאורייתא אפי' מין במינו דסוגיין הכ' בפ' ואלו עוברין דמקשי' עלה מב' קופות דהיינו מין במינו וא"ל התם לרוחא דמילתא מתרץ אבל מסקנא כריש לקיש דרבא אית ליה הכי בפ' התערובות מין בשא"מ בטעמא מין במינו ברובא ותרווייהו בממשו הא בטעמו ולא ממשו ברוב' וזה הסבר' כדרך פירש"י ז"ל והוא הנכון והוא סברת הר"מ במז"ל. ופי' אחר פי' ר"ת ז"ל דכי אמרי' הכי טעם כעיקר בקדשי' אסור ובחולין שרי ה"מ במין במינו משום דליכא למיקם אטעמא אבל שלא במינו דאורייתא דגמרי' מגיעולי מדין א"נ ממשרת כדמפו' בפ' ואלו עוברין ולאו אסמכתא הוא וכדמתרצי' בגמ' עליה דההיא בפ' התערובות אלא מין בשא"מ בטעמא ומין במינו ברובא ואמר רבא התם אמור רבנן בטעמא אמור רבנן ברובא מין בשא"מ בטעמא מין במינו ברובא ואמר רבא בפ' כל הבשר דרך בישול אסרה תורה לומר דמהתם ליכא למגמר אלא אי מגיעולי מדין אי ממשרת. והא דא"ר יוחנן כל שטעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו מין במינו הוא ופי' טעמו ולא ממשו שהוא טועמו ודאי אלא שאינו ניכר ופי' ולא ממשו שנתערב לגמרי דמין במינו כשאין האיסור ניכר ברובא וטעמו וממשו כלומר שמכיר ממש האיסור בתוך ההיתר וישנו בעין אסור ולוקין עליו אפי' מין במינו וזהו כזית בכא"פ אבל מין בשא"מ בטעמא ולוקי' עליו אע"ג דליכא גוף איסור כלל. ולא שמיע לי דהאי דאמר אביי ש"מ טעמו ולא ממשו דאורייתא מבב"ח דהוא מין בשא"מ בטעמא ממש טעמו ולא ממשו מקרי ולא מפסקי' לישני דגמ' בסכינא חריפא דסברי. וי"מ טעמו ולא ממשו מין בשא"מ דליכא כזית בכא"פ וטעמו וממשו זהו כזית בכא"פ כלומר דאיכא כל כך איסור שיש כזית בכא"פ אעפ"י שהוא מעורב ממשו מקרי ואע"ג דליכא אלא טעמא והא דאמרינן טעם כעיקר דבקדשים אסור לאו למימרא דבחולין שרי אלא שזהו חידושו של זרוע בשלה לפי שבקדשים אסור ולפיכך אמר זהו התר הבא מכלל איסור. וי"א ר' יוחנן דאמר אין לוקין עליו ס"ל דמגיעולי מדין גמרינן והתם אין בהם אלא מצות עשה. וי"א אפי' למאן דגמר לה ממשרת מילקא לא לקי שאין מזהירין ועונשין מן הדין, וזהו דעת הראב"ד ז"ל. ובירושלמי במס' נזיר בפ' ג' מינין ובפרק ב' דערלה גרסי' ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל נותני טעמים אין לוקין עליהם עד שיטעום טעם ממשו של איסור התיב ר' חמא בר' יוסי קומי דר' יוחנן הרי בב"ח הרי לא טעם ממשו של איסור ואת אמרת לוקה וקבלה וא"ר אבין בר' חייא קומי דר' זעירא מהי וקבלה א"ל כאינש דאמר בעל דיניה קבליה פי' קבליה בבב"ח דלכ"ע (כדיק') טעמו ולא ממשו דאורייתא הוי ואפי' לרבא ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל נותני טעמים אין לוקין עליהם חוץ מנ"ט של נזיר א"ר זעירא כל נ"ט אין לוקין עליהם ושל נזיר אפי' לא טעם ממשו של איסור א"ר אבא בר מימל כל נ"ט אין התר מצטרף לאיסור ונזיר היתר ואיסור מצטרפין מתניתא מסייע לדין ומתני' מסייע לדין מתני' מסייע לר' זעירא כזית יין שנפל לקדרה ואכל ממנה כזית פטור עד שיאכל את כולה על דעתיה דר' אבא בר מימל מכיון שאכל ממנה כזית יהא חייב מתני' מסייע לר' אבא בר מימל ממשמע שנאמר וכל משרת ענבים וכי מה הניח הכתוב שלא אמרו אלא לפי שנאמר מכל אשר יצא מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל וכתיב מיין ושכר יזיר מה ת"ל וכל משרת אלא שאם שרה ענבים במים ושרה פתו בהן ויש בהן כדי לצרף כזית חייב ומכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה וכו' עד מכאן למדו חכמים לכל נ"ט שהם אסורים וק' על דר' זירא בכל אתר את אמר עד שיטעום והכא את אמר אפי' לא טעם וזה ראיה לדברי מי שאומר שאפי' בשא"מ ואפי' יש בהן טעם כזית כא"פ אין לוקין עליהם משום דמגיעולי מדין גמרי' או לדברי רש"י ז"ל שאומר שהוא אסמכתא. אבל לפי' ר"ת ז"ל קשיא דהא מקשה בב"ח ועוד דכל נ"ט בשא"מ לוקין עליהם כנ"ט של נזיר וכן לדברי המפרשים טעמו ולא ממשו זהו דליכא כזית כא"פ כל שהנזיר לוקין עליהן אחרים לוקין עליהם ורבי יוחנן אמרה הכא והתם ונתברר ממה שכתבנו וכן לדברי האומר אין ממ"ה והרי מערבאי הקשו ממשרת וממנה אתה דן לדברי האומר אין לוקין עליהן. וכן אמר ר"ת ז"ל שאיסור כלי מדין אזהרתו מלאו דנבלה מדגלי רחמנא בהגעלה א"נ ממשרת ודומה לזה אמרו הגוזז והעובד בפסולי המוקדשין סופג את המ' ונפקא לן מדדרשינן תזבח ולא גיזה ועבודה ולאו הבא מכלל עשה הוא אלא דגילוי מילת' בעלמא היא להעמידן על לאו שבהן לא תעבוד בבכור שורך וכו'.

הא דאמרן אלא לטעם כעיקר וכו'. תמוה הוא והרי מכיון שיש בו ס' ומאה אין בו טעם שהרי אתה אומר לכל איסורין שבתורה בס' ואפי' בקדשים נמי מין במינו בטל ברוב דאורייתא כדאמרי' בפ' התערוב' ובמס' מנחות פ' הקומץ רבה ב' מנחות שנקמצו ונתערבו בטילי ברובא לרבנן דר' יהודה ולר' יהודה נמי במין בשא"מ כדאיתא התם בשמעתא דנבלה ושחוטה. וראיתי להראב"ד ז"ל שכתב משמע דהאי טעם כעיקר אינו ממש נ"ט דהא אית ביה ס' או מאה אלא להכי קרי ליה נ"ט דאינו ממש כדאמרי' טעמו ולא ממשו וכן פי' וליגמר מני' למשרי שאר קדשים בס' וזה אינו שכבר הוכחנו שאף בקדשים אם אין בהם נ"ט מותר אלא ה"ק פעמים שהזרוע נ"ט בחתיכה הסמוכה לו ובעלמא בקדשים אסור וכאן מותר שכל דרך בישול התירה התורה כך פי' חכמי הצרפתים ז"ל. והיינו דקאמרינן אטו אנן לקולא גמרי' כלומר להתיר בכגון זה כשיש בו בנ"ט ואין אנו מתירים אלא לשאר הבשר שהוא רחוק ממנו ונתבטל טעמו ברוב דקאמרינן לא אשכחן דשרא רחמנא בלא נ"ט אלא בס' וכדפרישית. וכל זה אינו מחוור כלל דכיון דשרא רחמנא הכא אפי' בנ"ט ליכא למיגמר לא קולא ולא חומרא מהכא. ולי נראה דודאי הכא ליכא טעם אלא רבא ה"ק מצינו בקדשים שהטעם היוצא מן החתיכה של איסור כאיסור עצמו הוא וכאן התירתו תורה לבשל עם האיל שלא חששה לאיסור הטעם ולא עשאו כעיקר איסור אלמא מותר לגמרי ומפרקי' משום דחידוש הוא ולא גמרינן מיניה שבכל מקום לא אמרה תורה לבשל מתנות כהונה עם חלק בעלים וכאן הצריכה לעשות כן זהו חידושו ואקשי' אי הכי לששים נמי לא לגמר ומפרקינן לחומרא קאמרינן לומר שאם נתבשל כבר ואין בו נ"ט מתירים אותו בזה השיעור שאפי' במקום קולא לא מצינו שהתירה תורה בפחות מכאן.