חידושי רמב"ן על בבא מציעא פג.

א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן שבועה זו תקנת חכמים היא. עכשו בא ר' יוחנן לחלוק על ר' אלעז' דאמ' תברה ואוקמינהו תרויהו בחד תנא ונתקל לר"מ פושע הוא והילכך לענין נזקין חייב אלא שבנושא המשאוי הקלו לפטרו אפי' מן הפשיעה ומשום התקנה. ופריש רבא היכי משתבע דהא א"א לו לישבע שלא פשע דהא נתקל לר"מ פושע הוא אלא משתבע שלא בכונה שברתיה. ופרקינהו ר' יוחנן להנך תרתי מתניתא דר' מאיר בחד תנא ואמר דתקנת חכמים היא ומשתבע שלא בכונה שברתיה אבל מתני' לא מפרש בגמ' מני ולכאורה משמע דר' מאיר הוא. אבל רבינו הגדול אוקמה כרבנן דאמרי בעלמא נתקל לאו פושע הוא כר' יהודה ושומר חנם ישבע פטור כדיניה וש"ש היה חייב לשלם מן הדין אלא שתקנת חכמים הוא שאם אתה אומר יתחייב כדין ש"ש אין לך אדם מעביר חבית ממקום למקום שלא יקבל עליו לשלם כדין ש"ש בהעברת חבית דמשום הנאה פורתא וטרחא יתירא לא מפסיד כמה. אבל בש"ח לא תקנו כלום לדברי חכמים שאומרי' נתקל לאו פושע הוא שהרי אינו מתחייב אלא בפשיעה גמור' והיה לו ליזהר מפשיע' כגון זה ואף ר"מ לא אמר שתקנו בש"ח אלא משו' דקסב' כל נתקל פושע הוא דאיבעי ליה לעיוני ומיזל ואין דרכן של בני אד' ליזה' כ"כ ולא יקבלו עליה להעבי' חבי' ממקו' למקו' והיינו גמריה דר' אלעז' דאמ' זה וזה ישבע אלא שלא היה יודע דש"ש [הוא] ולא מן הדין הוא נפטר אלא מתקנ' חכמי' ומתני' לא ר"מ בלחו' היא אלא אף רבנן וקי"ל כסת' מתני' ולית' לדר' אלעז' דמפלי' בין מקו' מדרון לשלא במקו' מדרון דלא שמעי' להו לרבנן דהכא ודהת' דמפלגי בהכי ודר' יהוד' ליתא דסתם מתני' דלאו כותיה אע"ג דבענין נזקין קי"ל כותיה הכא לא משו' תקנת'. והביא רבינו הגדול ז"ל ראיה מדא"ל רבא לההוא גברא זיל אייתי ראיה דלא פשעת בה ואפטר כמו שכתוב. בהלכו' ועוד יש ראיה לדברי הרב מדאתקין רב חייא בר יוסף בסיכרא הני דדרו באגרא משלם פלגא נפיש לחד וזוטר לתרי דמי לאונס ודמי לפשיעה ואלו לר"מ אפי' פושע פטו' הואיל ושלא בכונה נשברה. ועוד דהאי דדמי לאונס משו' דנתקל אנוס הוא ודמי לפשיע' מפני שנשא יותר על משאו ולאו אונס ממש אלא דלא הוי פושע כדפרישית, ומיהו פטרינן ליה הכא אפי' בנושא שכר דהני דתקין נהו בשכר היו עושי' בודאי ואינך יכול לפרש דמי לאונס מפני שנשא יותר על משאו ודרך מקצת בני אדם לישא כן ומפני שהוא משאוי כבד יותר מדאי נתקל ודמי לפשיעה משום שאף זה ה"ל לעיוני ונתקל פושע הוא דכל מה שהו' יותר על משאו פשיעה היא ולא חלק ר"מ בין משאוי מרובה למשאוי מועט בענין נזקים אלמ' בכלם פושע הוא הילכך ש"מ דלית הילכתא כר"מ ומצינו ר' יוחנן גופי' דאמר בפ' המניח לא תימא מתני ר"מ דאמר נתקל פושע אלמ' מהדר לאוקומי מתני' דלא כר"מ משום דלית הילכתא כותיה. ובפ' הגוזל (בבא קמא צ"ט ע"ב) בענין טבח אומן שקלקל פליגי ר' יוחנן ושמואל דשמואל סבר בין ש"ח בין ש"ש חייב לשלם כר"מ דאמ' ה"ל לעיוני ור' יוחנן אמר ש"ח פטור ומשמע דלית ליה דר"מ וקי"ל כר' יוחנן וכן נמי הנהו שקולאי דחברו חביתא דרבה בר בר תנה ושקל גלימיהו והנהו ודאי לאו בכונה שברוה דא"כ לא הוה א"ל רב דליהדר גלימיהו וליתן להו אגריהו ואפ"ה מדילא הוה להו לשלומי דשמא בפשיעה נשבר' ושקל גלימיהו עד שיביאו ראיה שלא פשעו בה ואי כר"מ אפי' פשעו פטורין ואפי' במקום דאיכא ראיה ישבעו יפטרו אלא ודאי דלא כר"מ ור"ח ז"ל פסק כר"מ ותקנת חכמים היא:

הנהו שקולאי דתברו חבית' דחמר' משמע דתרי שקונאי תברו חד חביתא ודרו באגרא הוו רש"י. א"נ במקום שיש רואה הוי ר"ח. ומדלא פרשו בגמ' לא נ"ל כדבריהם ועוד ראיתי שהוזכר בירוש' מעשה כזה ולא הוזכר שם בכל אותה גמר' דין אגרא ומקום רואה אלא ה"פ שקל גלימיהו שלא יברחו ואתא קמיה ררב' בהדיהו לדינ' אי פשעו אי שברו בכוונה אי במקום רואה ישלמו ואם לאו ישבעו כמתני' וא"ל רבא מיד הב להו גלימיהו וא"ל דינא הכי דלא יודו ולא ישבעו כלל וא"ל בסוף דליהב להו גלימיהו ואגריהו ולא מן הדין אלא משום שנ' למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור: