חידושי רמב"ן על בבא מציעא לה.

הא דאוקימנא תהא במאמינו. איכא למימר סיפא דרישא לאו במאמינו, דאי במאמינו אמאי זה נשבע וזה נשבע, ורב אשי אמרה לשמעתא קמיה דרב כהנא ואוקמה במאמינו ואיהו אמר זה נשבע וזה נשבע משום דסבירא ליה סיפא דרישא לאו במאמינו דאי במאמינו מי שהפקדון שלו דהיינו לוה נשבע שאם יוציא הלה את הפקדון ויפסלנו לעדות הוא גרם על עצמו, ומ"מ במקום שלא האמינו ק"ל כרב אשי וזה נשבע וזה נשבע, וא"ת מאי פסקה סתמא דמילתא הכי איתיה רישא דקא תבע ליה מלוה ללוה לא מהימן ליה דהא איתחזק, סיפא דלוה קא תבע ליה למלוה מהימן ליה סבר האי דכפר משום דלא קים ליה בגויא, ור"ח ז"ל כתב קשיא לן וכי תקנתא לרשיעי עבדי רבנן אלא שמא ישבע הלוה ויוציא המלוה את המשכון, ונמצא שבועת הלוה לבטלה ולפי פי' זה יש לומר דאפי' במאמינו נשבע שאע"פ שהוא מאמינו אין אנו מחייבין את הלוה לישבע לבטלה שמא יוציא הלה את הפקדון ונשבע על חנם אלא אומרים לו אם רצונך שישבע לך השבע אתה תחלה שאינה ברשותך וכן עיקר כפר"ח ז"ל. ורבינו הגדול ז"ל כתב שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון ונמצא שם שמים מתחלל, ותמהני עליו שלא פירש רישא דסיפא דוקא במאמינו אלא דרכו לקצר:

ואמרי ליה שלם ולא רצה לשבע. פי' והאי נמי כיון דשלם ליקני יוקרא, ואיכא דמקשה והא אמרן רוחא דגופא לא עביד איניש דמקני, ומתרץ אתיא בלישנא בתרא דרבא דלעיל דמקני הכל סמוך לגנבתה, ולאו מילתא היא אלא יוקרא רוחא דאתי מעלמא הוא ולאו דעתיה עליה מעידן שומא ואילך ולהכי קתני מתניתין אבדו כדפרישית:

לימא קסבר רב נחמן שומא הדרא. איכא דקשיא ליה אפי' את"ל שומא הדרא על כרחו מי הדרא הא משום יפוי כוחו של לוה הוא ובזה יורע כחו של נפקד דאיהו בעי דלא ליהדר אפדנא וליהוי כיפי דיליה דהא איקור, ואיכא דמתרץ ליה דה"ק כיון דהכא אמר רב נחמן דהדרא כ"ש בעלמא, ומיהו ודאי את"ל בעלמא דהדרא אפשר דהכא לא הדרא וחבטי מעלמא מחבטי עלה דהא כיון דאמרינן דלא מקני ליה רווחא משום דאטרחיה בבי דינא ועל כרחך כיפי הדרא, א"נ רוחא דאיקור דהא לא מקני ליה מידי מדנפשיה ניחא ליה לנפקד דתהדר ליה אפדניה ואי לא בעי להדריה לפקדון ויהיב ליה היאך דמי אפדניה כדשמו ניה מעיקרא:

לא שאני הכא דמעיקר' שומא בטעות הוה. נ"ל שאע"פ שאבדו הכיפי ועכשו נמצאו הויא שומא בטעות דאיהו לא הוה מחויב ולא מידי כיון דהשתא הדר ליה ממונא בעיניה ולא דמי לשומא דעלמא דאלו התם ודאי חייב הוא לפורעו ממונו וכב' פרעו אבל הכא אלו היה מחזיר לו פקדונו אינו חייב לו כלום ועכשו הרי הוא מחזירו לו ואיגלי' מילת' דלא ה"ל גבי' כלום דפקדון כל היכא דאיתיה ממונו דבעלי' הוא ואלו היו יודעים באותה שעה שימצאו הכיפין מי נחתינן לנכסיה ולפי' דברי אפי' היכי' דאיתזל אפדנ' ממאי דשיימוה ליה ולא בעי נפק' דתהדר ליה הדר' לי' בע"כ והדרי כיפי כולהו למריהו דכיון דדינ' הוא דהדרי כיפי לא אמרי' השת' למארי כיפי שיוצי' ממונו ויקח אפדנא משלו שלא ע"מ כן לקחה. אבל רש"י ז"ל פירש שלא אבדו שהיו בידו ולא היה יודע ואף ר"ח ז"ל כתב שלא אבדו, וק"ל פקדון כל היכא דאיתיה ברשותיה דמאריה איתיה, נראה שאלו נגנבו לא מיקריא שומא בטעות, ואע"ג דק"ל שומא הדרא נפקא מינה להיכא דזבנה א"נ היכא דאיתזל ולא בעי נפקד דתהדר ליה יהיב ליה האיך מדמי כיפי כמה דשמוה נהליה בעידן שומא ושקיל ליה כיפי דהא לא אקני ליה רוחא וכיפי לא שיימינהו לנפקד, ובמקצת נוסחי כתיב שאני הכא דמעיקרא שומא בטעות הוא דהא הוי כיפי מעיקרא, והך לישני דייקי כדברי רש"י ור"ח ז"ל, והרב משה הספרדי כתב כדברי. ומסתברא דגבי שומא אי קנו מניה דלא ליסלקיה לעולם אע"ג דהוו ליה זוזי דלא מסלקינן ליה ולא הדרא שהרי מחל ושוב אין כופין אותו לעשות הישר והטוב בדבר זה שהרי נתרצו שניהם דומיא דדינא דבר מצרא דמהני בה קנין וצריך למיקנא מיניה, ויש מי שאומר דבר מצרא אי זבנה או אורתה ויהבא לאחר במתנה דקנו, ולאו מילתא היא דלא עדיפי מגברא דאתי מחמתיה דאיהו נמי אדעתא דארעא נחת ואינהו נחתי כדמפורש בגמ' כך כתב הראב"ד ז"ל:

שמו לה לאשה ואינסיבא. פרש"י ז"ל דשמו לה ואינסיבא ומתה וירשה בעלה דין לוקח נתנו בו חכמים הילכך לא מהדר ואין הלשון מחוור לי דבעל על כרחך או יורש הוי או לוקח הוי, ואפי' תימא ליתא לדר' יוסי ב"ר חנינא ומשוית ליה יורש לא מהדר דהא אמרן אורתה לא הדרא, ואפשר דמאי אורתה שהורישה לאחד מבניו במתנת שכיב מרע, אבל ירושה דאתיא ממילא הדרא דליכא למימר אדעתא דארעא נתת דלאו אדעתא דמידי נחת ולא טרח בה כלל וכיוצא בה בפ"ק דמכילתין (טז ע"א). ויש לומר דלא איתמר טעמא דלוקח הוי דלא מהדר דאפי' יורש נמי לא מהדר אלא [אדלא] מהדרי' ליה איתמר, ופירש"י ז"ל נמי הכי שמו מיניה דאשה ואינסיבא ומתה וירשה הבעל דלא מהדרי' ליה משום דלוקח הוי ולא מצי למימר יורש אני משמע דאי שמה אבוה ובריה אית ליה זוזי דהדרא ליה ואע"פ שלא מצינו מפורש שבשומא תהדר ליורש מכאן נלמוד. וי"ל דהכא לא בשמתה אלא דאי שמו לה לאשה ואינסיבא ורצו הבעלים להחזיר לה ולבעלה הדמים אין הבעל מחזיר הקרקע, א"נ שמו מינה דאשה ואינסיבא ועכשיו רצה הבעל או האשה להחזיר דמים, אמרי' לוקח הוי מעכשיו ולא מהדרי' ליה ואלו הוה יורש כל זמן שהוא בחיים אין לו בהם אלא פירות ומהדר ומהדרי' ליה, ומיהו אם מת בחייה ואח"כ רצתה להחזיר דמים מחזירין לה, וכן אם החזירו לה הדמים מחזרת הקרקע וכן נראין דברי ר"ח ז"ל. והר' יצחק ב"ר ראובן אלברגלוני ז"ל כתב כך אנו מקובלים מרבותינו שמו מינה דאשה ומתה ואף ע"פ שיש לנו להשיב על הפי' שאין בתלמוד ומתה. ויש על השואל לשאול אם הוא כמו שנראה לכאור' דאם נשאת אין מחזירין לבעל ואעפ"י שהאשה בחיים ומי איכא מידי דקודם שנשאת היה מחזיר את שלה ועכשיו שנשאת ונזדמנו לה מעות מחמת בעלה לא יהח כח בידה לפדות יש שמתרצין ע"כ לא אמרינן אלא לדידיה הוא דלא מהדרינן כגון שרוצה לפדותה לעצמו ולא שיהא לה כלום אבל אם היא רוצה לפדות ל"ש נשאת ול"ש לא נשאת פודה והדבר תלוי, אלו דברי הרב הזה ז"ל ואין לשון האחרון כלום. ושומא הדרא במקרקעי ולא במטלטלי וכל דלא דאין כי האי גוונא לאו דיינא הוא כלל: