חידושי רמב"ן על בבא מציעא כ.

ש"מ איתיה לדשמואל וכו'. איכא דקשיא להו היכי להימניה והא אי מחלה בעיא לשלומי כל הכתובה ועכשיו אינה משלמת אלא מה שנתנו בה הלקוחות בטובת הנאה שהרי אינה מכירה בכלום, ומוכחי מהכא דאע"ג דקיימא לן לדידן דדיינינן דינא דגרמי מגבינן ביה ככשורא לצלמי בדמי השטר כלומר כמה שנתנו בה הלקוחות, אבל מה שהשטר חוב יותר על אותן דמים אינו משלם. ולדידי לא ניחא לי בהך סברא דכיון דדיינינן דינא דגרמי הכל משלם דהא ברי הזיקא, ודמי המקח לאו מדין אחריות גבי ליה אלא מדין גורם הילכך אף בזה גורס היזק הוא וכדאמרי' מגבי ביה דמי שטרא מעליא ואי אמרת מה שנטל מוכר בדמיו מאי מעליא, וכן כחב ר"ח ז"ל ורש"י ז"ל ופירשתיה במקומה. ועיקר קושיא ליתא כלל דכיון דאמרה פרועה היא הרי היא מוחלת לו בפי' וכמאן דאמרה מחול לי' דמי, ואין צורך לדין מגו, מיהו כי משתעי לקוחות דינא בהדה מודינא לך דלא משלמה אלא כמה שנטלה מהם בדמי שטר כתובתה שהרי אמרה שפרועה היתה ואין מכר זה כלום, ולא דמיא לנמצאת שדה שאינה שלו דיש לו שבח דהתם זביני נינהו לפירי וחזר ולקחה, ואיכא דדיקא בשמעתין ודילמא במעמד שלשתן אקניה להו ללקוחות ש"מ דאפי' במעמד שלשתן נמי מחולו מחול, ולאו קושיא היא דהכא היינו טעמא דלא חיישינן דאי במעמד שלשתן אמרה ליה לבעל מנה לי בידך מכתובתי תנהו ללוקח אע"פ שהוציא שובר שנכתב קודם לכן חייב ליתן דאמרינן פריעה מדכר דכירו ליה אינשי, וכיון שהודה שהוא חייב לה קנו לקוחות, ור"ח ז"ל כתב כאן שאין תקנה שלא יהא המוכר רשאי למחול כלל, ובמס' קידושין (מ"ח ע"א) כתבתי יותר מזה, עין שם:

הב"ע בששטר כתובה וכו'. פרש"י שאלו מכרת' היתה מוסרה כתובה ביד לוקח פי' לפי' משום דלא סמכא דעתיהו דלקוחות. וי"ל מיגו דאי בעי קלתה מהימנא אבל מ"מ איפ' לזבונה בלא מסירה כגון באגב וכדאיתא בפ' הספינה. וי"א דבקנין סודר מיקני אלא שרבינו האי גאון ז"ל כתב בספר המקח בשער י"ג מצאתי לאחד מן הגאונים בלשון תשובת שאלה דשטר מיקני בחליפין ולא איברר גבן וכן כתב נמי רבינו ברוך בר' שמואל ז"ל דכיון דלאו גופיה ממון לא מיקנו אלא אגב ארעא. ומסתברא כרבינו אבן מיגש ז"ל דכתב אפי' מסר וקנו מיניה לא קנה דלא אמרינן הכא סתם קנין לכתיבה עומד וככתיבה דמיא, ומיהו אפי' למ"ד קני הכא משום דלא סמכא דעתייהו דלקוחות הא אמרינן דחיישי דילמא מהדרא ליה לבעל:

ור' ירמיה אומר זה בורר לו (אדם) אחד וזה בורר לו (אדם) אחד. פרש"י ז"ל שלא יוכל לחזור בהם נראה שאחר שכתבו שטר ברורין אין אחד מהם יכול לחזור בו ועד שלא כתבו יכולים לחזור בהם וכן עיקר שאם לא כן למה כותבין הרי אין לחוש לשמא ישתכח הדבר ויאמר לא ביררתיו ועוד ששנינו אין כותבין שטרי בירורין אלא מדעת שניהם ואם אינם יכולים לחזור בהם למה אין כותבין אלא שיכולין לחזור בהם עד שיכתוב ומשנכתב אין יכולין לחזור בהם. ורבינו הגדול ז"ל כתב בתשובה שמי שבורר לו דיין לדין לו יש לו לחזור בו עד שיגמר הדין ומשמע דהנ"מ דלא כתבו שטרי בירורין אבל כיון שעל פיו כתבו הוה ליה כמאן דקנו מיניה ואינו יכול לחזור בו כדכתבינא ואיכא מ"ד משטענו בפניהם אע"פ שלא כתבו ולא קנו אינו חוזר. ובירושלמי פרק זה בורר מצאתי קבל עליו בפני שנים יכול לחזור בו בפני שלשה אינו יכול לחזור בו, וזו ראיה ללשון האחרון:

נמצא לאחד בין שטרותיו וכו' לא אתי כפירוקיה דאביי דמתרץ התם ה"ק נמצא לאחד שטרו של יוסף ב"ש עלי פרוע אלא אתיא כפירוקיה דרב אושעיא דמוקי לה במשולשין בגט ואין משולשין בשובר ודקאמר הכא בשנמצא בין שטרות פרועין על שתי השטרות אמרו, וכן פי' הר' שמואל ז"ל: