חידושי רמב"ן על בבא בתרא לג.

אמינא אי מהדרנא לה לארעא. כלומר שאחזירנה להם לגמרי ואחר כך אתבעם בדין מחמת שטרי שיש לי על אביהם:

אמור רבנן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה. ובדין דהוה ליה למימר אמור רבנן אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אלא שהוא רוצה היה להמתין עד שיגדילו ובלבד שלא ישביעוהו ואיכא דקשיא ליה כי אמר לקוחה היא בידי הא מחוייב לישבע היסת דשבועה דרבנן נשבעין ואפי' על הקרקעות כדאמרינן גבי הפוגמת כתובתה וכדכתבו הגאונים ולאו קושיא היא דהא אין היתומים טוענין אותו בבריא ואין נשבעין על השמא היסת הא בבריא נשבע אע"פ שהחזיק וכן כתב הרב רבי יוסף הלוי ז"ל בפרק לא יחפור והרב רבי משה הספרדי תלמידו ז"ל הסכים על ידו. ואיכא מאן דאמר אפילו טענו בריא נמי פטור דכיון דאכלה שני חזקה כמאן דנקיט שטרא דמי ובתשובה לגאון שדרו ממתיבתא לכך נקראת חזקה שהיא כשמה ולא מחייב שבועה וכן דעת ה"ר שמואל ז"ל. ותמהני למה ליה לרבה בר שרשו למיעבד הכי בששלמו ימי משכנתיה ליתי לבי דינא ולימא לה למילתה בצורתה ויתבע את היתומים בחובו קודם שיחזירנה לידם ונאמן עד כדי דמי הקרקע מגו דאי בעי אמר זבינתה כדינא דעיזי דלקמן ודההוא גברא דחבל סכינא דאשכבתא ולא בעי לאשתבועי כיון דאיכא מגו ונראה משום דיתמי קטנים נינהו וכי אמר משכנתא היא גבאי ושלימו ימי משכנתי מפקינא לה מיניה ולא מזדקקינן לפרוע חובו עד שיגדילו ולכשיגדילו ליכא מיגו ולא מהימן ההיא שעתא במגו דמצי אמר כשהם קטנים לקוחה היא בידי דהאידנא לא מצי למימר בה הכי ואינו נאמן במה שהוא אומר עכשיו זוזי יתירי אית לי גבי אבוהון וא"ת הרי כשבא לבית דין כשהם קטנים אמר דזוזי יתירי אית ליה גביה וההיא שעתא איכא מגו נהי דאיכא מגו כיון שהן קטנים אין נזקקין לטענותיו לא יהא אלא שיביא עדים כלום מקבלין אותן שלא בפני בעל דין אבל לדעת מקצת הגאונים ז"ל שאומרים שהמלוה על המשכון אין לו אלא בשבועה חמורה אע"פ שהוא נאמן במגו אין אתה צריך לטעם שאמרנו וא"ת לדבריהם מאי אהני ליה לרבה בר שרשו כי אכל דהא אע"ג דאיכא מגו שבועה בעי לא תקשי לך שלא אמרו כן אלא במוציא מיד חברו כגון המוציא משכון מתחת ידו ואומר כך וכך יש לי עליו שכיון שאין טענתו על גופו של משכון והוא נוטל מחברו נשבע ונוטל כדין המכיר כליו וספריו ביד אחר שאע"פ שיש לומר בה מגו נשבע ונוטל אבל הכא אם קדם ואכל מה שאכל אכל שכל דיני מגו כך הן שאם יתבעוהו היתומים יאמר להם אין לכם בידי כלום אבל אין אותו הדין ברור אצלנו ויש לנו עליו תשובות ובמסכת שבועות נשא ונתן בו וצורנו יצילנו מכל חטא ושגיאה. ונראה מדברי הר"ר יהוסף הלוי ז"ל שמפרש לה בדרך אחרת ואומר שרבה בר שרשו מודה היה ליתומים שהקרקע שלהם וכבר שלמו ימי המשכונה אלא כך אמר אם אחזור להם הקרקע ואתבע אותם לגבות בין מזו בין משאר נכסים כדין בעל חוב בעינא אשתבועי לפיכך לא אתבע אותם אלא אחזיק בקרקע והם אינן יכולין להוציא מידי שאני נאמן בדין מגו ואע"פ שהם קטנים כיון שאין אנו נזקקין למכור כלום מנכסיהם ולא מוציאין מידם אלא מה שהוא ברשותי ואני נאמן עליו לומר שהוא שלי אינן יכולין להוציא ממני ואמר ליה אביי לקוחה היא בידי לא מצית אמרת הילכך על כרחך תחזיר הקרקע שבחזקת היתומים הוא ומחמת ראית שטרך יש לך לתבעם ואינן נזקקין לעמוד עמך בדין עד שיגדילו דחיישינן לצררי אי נמי לשובר כיון דליכא מגו דתפיסה אלא ראיה דשטרא.

אמר ליה לקוחה היא בידי לא מצית אמרת. פירש ר"ח ז"ל דכיון דאיכא עליה קלא דארעא דלאו דיליה קא אכיל הוה ליה לאזדהורי בשטריה דמחאה גופה משום קלא הוא והכא כיון דאיכא קלא כמחאה דמיא וכך פירשה הרב רבי שמואל ז"ל ויש אומרים דהוו אתו סהדי ומסהדי דארעא במשכנתא אתא לידיה ומשום הנהו סהדי הוא דנפק קלא שלא חזר ולקחה וכל כי האי גונא כיון שיש עדים שירד ברשות שוב אין לו חזקה כדמוכח בפירקין ואחרים אמרו דלאו לדינא אתא לקמיה דאביי ולאו דינא קאמר ליה אלא עצה טובה קמ"ל דגברא רבה הוא ולא מיבעי ליה למעבד הכי ולדברי ר"ח ז"ל צריך שיהא קלא דלא פסיק והוחזק בבית דין שכל קול שלא הוחזק בבית דין אינו קול כדמפורש בדוכתיה. ולי נראה דהכי קאמר ליה לקוחה היא בידי לא מצית אמרת דבעית לאיתויי סהדי שהחזקת בה בחיי אבוהון ואין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין כיון דאיכא קלא דארעא דיתמי היא כדאמרינן בפרק הגוזל גבי בר חמוה דרבי ירמיה דטרק גלי באפיה דרבי ירמיה כלומר שהיה רבי ירמיה דר בבית והתינוק נכנס שם ונעל בפניו ואמרינן שלו הוא תובע כיון דקיימא בחזקה דאבוה כלומר שהיו הבתים ידועין ומוחזקין לאביו וזה צריך לעדי חזקה וכאן נמי כיון דאיכא עלה קלא דארעא דיתמי היא כלומר שהכל יודעין שהיא של אביהן או אפטרופוס שלהן תובעין ורבה בר שרשו צריך עדי חזקה מעתה ואין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין ואי ליכא קלא בהכי אפילו באין יתומים לתבוע בעדים דשל אבותן או במקח אין כח ביד היתומים להוציא מידו כדאתמר התם בתינוק שתקף בעבדיו וכו' הילכך מיחייב לאהדורה ניהלייהו וכי גדלי יתמי אי אית ליה עידי חזקה מהימן בדין מגו:

וכי גדלי יתמי זיל אשתעי דינא בהדייהו. ששטר היה לו. ומה שאמר הרב רבי שמואל ז"ל דאפילו מלוה על פה גובה לא אמר כלום הואיל וליכא מגו שאין חזקתו מועלת לו לפי שאין מלוה על פה נגבית מן היורשין אלא בשחייב מודה או שמתוה ומית בשמתיה או בתוך זמן כדריש לקיש ואלו הוה הכי לא הוה אמר אמור רבנן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה.

קריביה דרב אידי בר אבין שכיב ושבק דיקלא ואמר האי דיקלא לקריביה. כלומר שהוא יורש שלי אבל אם כנותן מתנה היה לא נתברר לי דינו לפי שיש לומר כדאמרינן בשני טוביה תלמיד חכם וקרוב תלמיד חכם קודם וכאן נמי אע"פ שהזכיר קרוב כיון דהאי תלמיד חכם וקרוב יש לומר שהוא קודם בשודא דדייני אע"פ שהאחר קרוב ממנו.

וההוא גברא אמר אנא מקריבנא טפי. הכי איתא בכולהו נוסחי ואזיל רב אידי אייתי סהדי דאיהו מקרב טפי. ור"ח ז"ל כתב הכי וההוא גברא אמר אנא קריבנא טפי דנחיתנא ואכלי להו לפירי דהאי דיקלא אייתי רב אידי בר אבין סהדי דאיהו מקריב. ואיכא למידק א"כ אביי ורבא אמאי לא סבירא להו הא דרב חסדא ומאי שנא ממי שאומר לחברו מאי בעית בהאי ארעא ואמר ליה מינך זבינתה ואכלתיה שני חזקה ואזל אייתי סהדי דשל אבותיו היא דארעא הדרא פירי לא הדרי אי ליכא סהדי דאכל דמגו דיכול למימר לא אכלי יכיל למימר אכלי ודידי אכלי ומאי שנא הא. ואי גרסינן דאיהו מקרב טפי קשיא לן מאי טעמיה דרב חסדא. ואיכא לפרושי דרב חסדא לטעמיה דאמר מה לי לשקר במקום עדים אמרינן וכמאן דטעין דמי והכא נמי אלו טעין אנא מקריבנא טפי לגבי פירי אמרי משום דזבנתינהו מינך מהימן והואיל ואיכא מגו כמאן דטעין הוא ואביי ורבא סברי מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן דאנא קריבנא ממש משמע וצריך לחזור ולטעון. והאי דלא אמרי מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן משום דהאי לא מפי העדים הוא מתחייב אלא משום הודאת פיו ועדים. ויש לפרש דהאי גברא מעיקרא כי טעין אנא מקריבנא טפי הוא דאמר אכלי וסבר רב חסדא כיון שלא הודה אחר כן אינו מתחייב באותה הודאה שלא אמר כן אלא כמייפה כח עצמו לומר אני קרוב ולפיכך הורידוני בזה ולאו כמודה הוא ואביי ורבא לא סבירא להו הכי שכיון שאין טענתו תלויה בכך הודאה הוא וזה הפירוש השני נכון אף לפי גרסת רבינו ובעלי הלכות ז"ל שגורסין איכא דאמרי לסוף אודי ליה דאיהו קריב טפי וכו'. ולי נראה דלא גרסינן אנא קריבנא טפי אלא אנא קריבנא לסוף אייתי סהדי דאיהו קריביה וראוי לירושה במקום כל אדם כגון שהעידו שאין לו בנים למת וזה היה בן אחיו או מזרע אחיו שבודאי הוא יורש וההוא גברא לא ידע בבריא אם היה ראוי לירושה במקום רב אידי או לא כגון שהיו לו אחים למת ואחי האב ולא היה יודע אם הוא מבני אחיו וראוי ליטול מחצה אפילו לאחר שבאו עידי קורבת רב אידי או שמא הוא מזרע אחי אביו של מת ואינו ראוי לירושה במקום רב אידי ורב חסדא סבר כיון דליכא סהדי דאכל נאמן הוא לומר דקריביה הוא וכיון שהוא נאמן לומר קרוב אני וכבר קדם ואכל אין מוציאין ממנו שמא הוא קרוב כרב אידי וחלקו אכל ואביי ורבא לא סבירא להו הא דרב חסדא דכיון דרב אידי ודאי והאי גברא טעין שהוא ספק אין ספק מוציא מידי ודאי ואע"פ שקדם ואכל מוציאין מידו דלא מהימן במגו של ספק להוציא ממון מן הודאי והך שמעתא שייכא בההיא דאמרינן בפרק החולץ בספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא דחשבינן ליה ליבם ודאי ולספק ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי הכא נמי חשבינן לרב אידי ודאי כדפרשינן ונוסחי דשמעתין מחלפן טובא ולהכי לא חיישנא להו. ועוד שאפילו כגרסת הספרים שכתוב בהן אנא מקריבנא טפי זה היה מתחלה שהיה טוען על רב אידי שהוא קרובו בקורבה רחוקה והוא עצמו קרוב לו יותר ממנו אבל לא היה טוען בריא אם בן אחיו או בן אחי אביו ומכיון שבאו בסוף עדים שרב אידי בן אחיו וראוי לירושה נעשה הלה ספק בטענתו ואין מוציא מידי ודאי כדאמרן לעיל. ומאי דגרסי במקצת נוסחי אוקמה רב חסדא בידיה דההוא גברא איני יודע היאך אפשר שכיון ששניהם אין מודין זה לזה ממון המוטל בספק הוא וחולקין ואפילו טען ההוא גברא אנא קריבנא טפי מרב אידי ורב אידי לא טעין דאיהו מקרב טפי אלא שמא ברשותו היה הדקל והעמידו בחזקתו הראשונה. וצריך אני לעשות לי רב בשמועה זו והרב רבי שמואל ז"ל כתבה בפירושיו בפנים אחרות.