חידושי רמב"ן על בבא בתרא כ.

ואיבעית אימא בחבית של מתכת. קשיא ליה לר"ת זכרונו לברכה והא קיימא לן חרב הרי הוא כחלל ומטמא באהל הואיל הוא כחלל ולא תימא דוקא כי נגע בגופיה דמת אלא אפי' היכא שנטמא באהל הרי הוא כמת דהכי תנן בריש מס' אהלות ד' טמאין במת ג' טמאין טומאת שבעה ואח' טמא טומא' ערב וכו' עד כיצד ארבע כלים הנוגעין במת ואדם בכלים וכלים באדם טמאין טומאת שבעה פי' לפי שכלים הנוגעין במת הרי כחלל והם אבי אבות הטומאה ואדם בכלים הוא אב הטומאה וכלים באדם אף הוא אב הטומאה שהאדם בטומאת מת כל זמן שהוא אב הטומאה עושה טומאה כיוצא בו בכלים ומקראי נפקא לן בספרי כדבעי' למימר קמן הרביעי בין אדם בין כלים טמאין טומא' ערב א"ר עקיבא יש לי חמישי השפוד התחוב באוהל האוהל והשפוד ואדם הנוגע בשפוד וכלים באדם טמאין טומאת שבעה פירוש לפי שהשפוד הרי הוא כחלל אמרו לו אין האהל מתחשב פי' לפי שאינו השם שהשפוד מן המת קבל טומאתו ולא מן האהל אשתכח השתא לכ"ע שהחרב שנטמא באהל הרי הוא כחלל ואומר היה ר"ת זכרונו לברכה שמטמא באהל והרי הוא כחלל לכל דבריו וכן פי' במס' שבת בפרק הזורק ולפי זה קשה כאן למה אין הטומאה של החבית עצמ' באה דרך החלון. וי"ל שכיון שאין בחלון פותח טפח משפת תבית ולמעלה אע"פ שיש ביציאת' פותח טפח אינה מביאה את הטומאה דהויא לה טומאה רצוצה שבוקעת ועולה א"נ איכא למימר דהכא כשהגרוגרו' דרוסות על פי חבי' עסקינן שאין הטומאה יכולה לכנס לאותה בית אחד מחמת החבית שהרי היא מכוס' בגרוגרו' ודיקא נמי דקתני גרוגרות דבדרוסו' משמע ובכי האי גונא דייקי' בגמ' שבת ויש מי שאומר דכי אמרי' חרב הרי הוא כחלל ה"מ לענין מגע ומשא אבל לענין אוהל כלומר שיטמא הוא אחרים באהל אינה כחלל. ומביא ראיה מדתנן א"ר עקיבא יש לי חמישי ואם חרב הרי הוא כחלל לטמא באהל היה לו להביא ששי כיצד השפוד התחוב באהל ונטלוהו והכניסוהו לאהל ב' האהל והשפוד והאהל השני ואדם הבא באהל של השפוד וכלים באדם טמאין טומאת שבעה ויש לדחו' דר' עקיבא מיקמי דתיקום ליה אי מנינן אהל אי לא לא בעי לרבויי אהלי' וראיה לדברי' ר"ת זכרונו לברכה הא דתני' במס' נזיר פר' כהן גדול וכל אשר יגע על פני השדה זה המאהיל על המת בחלל זה אבר הנחלל מן המת ויש בו בדי להעלו' ארוכה חרב הרי הוא כחלל וכו' וגבי נגיעה תניא התם וכל הנוגע בעצם זה עצם כשעורה או בחלל זה אבר הנחלל מן החי ואין בו כדי להעלות ארוכה או במת זה אבר מן המת שאין בו כדי להעלות ארוכה או בקבר זה קבר שלפני הדבר אלמא מדכתביה רחמנא גבי מאהילין ש"מ דמטמא באהל ודחו להאי סייעתא ואמרי דמשום הכי לא כתביה רחמנא הכא גבי נגיעה משום דכתיב התם והזה על האהל וגו'. ואי הוה כתיב ליה התם ה"א להכי אקשיה רחמנ' לומר לך כי היכי דחלל אין לו טהרה ה"נ חרב אין לו טהרה כתביה רחמנא גבי מאהילים ולעולם לענין נגיעה אבל לא לטמא באהל ואמרו שכל הכלים הנוגעים במת הרי הן כחלל ולא נאמר חרב אלא להוציא כלי חרס שאינו נעשה אב הטומאה ומסייעי להאי סברא ממאי דתניא בספרי בחלל חרב בא הכתו' ולמד על החרב שטמא טומאת שבעה הנוגע בה טמא טומאת שבעה הא למדנו לכלים ולאדם כלים ואדם וכלים מנין ת"ל וכבסתם בגדיכם משמע דכל הכלים נמי אמרינן חרב הרי הוא כחלל כלו' שכל הכלים שנוגעין בחלל הרי הן כחלל וכן נמי לכל הכלים הנוגעין באב הטומאה של מת שהם כמוהו כדכתבי' לעיל וזו קושי' לר"ת זכרונו לברכה ולפירושו שפירש במס' שבת בההיא דאמרי' הוא שקשור, בשלשלאו' של ברזל משום דחרב הרי הוא כחלל ומטמא באהל לספינה ולפי דברים הללו לא היה צריך להעמידה בשלשלת של ברזל ופ"א יש לי שם בשמועה ואם זה אמת כיון דבכל הכלים קאמרי' הכי ודאי לאו לטמויי באהל קאמרי' שהרי אי אפשר לומר כן וזו הראיה דוחים אותה ואומרים דילמא מאי בגדים של מתכת כגון שריון ונקראו בגדים דומיא דציץ דאיקרי בגד ותו מייתו ראיה דלאו דוקא חרב מהא דתני בתוספת' דמס' כלים פ"ו החמת שהיא נתונה בתנור ופיה למעלה מן התנור ועצם כשעורה כרוך בסיב או בנייר ונתן בתוכה היא טהורה והתנור טהור פי' החמת טהורה לפי שלא נגע לה הטומאה והסי' אינן מקבל טומאה והתנור טהור לפי שהוא תוך תוכו. בא טהור ואחז בו פירוש בחמת והעלהו נטמא וטמא את החמת חזרה את החמת וטמא את התנו' אלמא החמת אב הטומאה דנגע לאדם שהוא אב הטומאה וחרב הרי הוא כחלל. ודחו לה דשאני התם שהיא טומאה בחיבורין שהוא אוחז בחמת ובמת כאחד ונעשה כעין יד להביא הטומאה לחמת שהאדם כל זמן שהוא נוגע בטומאה הוא אבי אבות אי מדאורי' או מדרבנן כדאי' במס' נזיר פרק כהן גדול לפיכך החמת הזו נעשה אב הטומאה אבל בעלמא לא. וראיה הביא ר"ת זכרונו לברכה לדבריו דדוקא חרב הוא דתנן בפרק כ"ג ונזיר על אלו הטמאות הנזיר מגלח וכו' ועל אלו אין הנזיר מגלח וקתני ועל כלים הנוגעים במת ומזה שלישי ושביעי ואמרי' עלה בגמ' כי קתני והזה שלישי ושביעי' אשארא דאי ס"ד אכולהו מאן דנגע בכלים בר הזאה הוא ואי ס"ד חרב הרי הוא כחלל בכל הכלים שבעולם ואפילו כלי שטף אמאי אינן בני הזאה בשלמא לדברי ר"ת זכרונו לברכה ניחא משום דקתני כלים סתמא ובעי לאוקמה אפילו בכלי שטף והנהו לאו בני הזאה נינהו אלא להך סברא קשיא עוד היה אומר ר"ת זכרונו לברכה לא תימא ה"ה דמצי לאוקמ' בכלי מתכות אלא ודאי לא מצי לאוקמ' בכלי מתכות דאם כן קשיא אמאי אין הנזיר מגלח עליו והרי הוא כחלל. ואיכא למידק עליה אי נזיר מגלח עליו כהן מוזהר עליו דהא תני' בתוספתא דמכות כהן גדול שפרע או שפרם או שנטמא לא' מן הקרובים הרי זה חייב זה הכלל כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליו כהן לוקה עליו וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליו אין לוקין עליו והא אי אפשר שיהא הכהן מוזהר על הכלים הנוגעים במת אם כן אי זה בית אשר תבנה להם ואי זה מקום מנוחתם. זה הקשה רבינו חיים כהן צרפתי לר"ת ז"ל (שלחו) [ושלח] לו אי זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי. והשיב ר"ת זכרונו לברכה ואמר אותו הכלל אין למדין ממנו שאינו שהרי רביעית דם מן המת שאין הנזיר מגלח עליו וכהן מוזהר עליו שהרי הוא מטמ' את כל האדם באהל ויש לו דין מת גמור ואף אנו נאמר בכלי מתכות אע"פ שהנזיר מגלח עליו אין הכהן מוזהר כך שמענו בשם ר"ת ז"ל. ואין דבריו נכונים בזה שאעפ"י שאין הנזיר מגלח על רביעית דם הרי הוא מגלח על לוג דם ואין הכלל לשיעורין אלא לשם הטומאה ואפילו לדבריו דאיפריך ליה כללא ממה שהכהן מוזהר עליו ואין הנזיר מגלח עליו מכל מקום כללא דכל מקום שנזיר מגלח כהן מוזהר ולוקה עליו דוקא הוא דלא איפריך ולמדין ממנו ועוד דהיכא דליכא פירכא בההיא מלתא גופה למדין מן הכללות. ושוב מצאו בתוספתא (אהלות א,א) דקתני עלה במתני' דאהלות במה ד"א לתרומה וקדשים אבל אין הנזיר מגלח אלא על המת בלבד ושמע מיניה שאין נזיר מגלח אפילו על החרב הנוגע במת וכן נר' מכאן שאינו כמת לאהל ולהזיק שאם כן למה אין הנזיר מגלח עליו והרי הוא כמת לכל דבר. ותו מקשו לר"ת ז"ל מהא דאמרינן בפרק העור והרוטב לגיון הנכנס לבית הבית טמא שאין לך כל לגיון ולגיון שאין לו כמה קרקפלין ותיפוק לי' משום חרבות שמטמאין באהל ואיכא למימר חרבות דברים הנראין הן יש להן אם לאו אבל קרקפלין אין ידוע. ומיהו מדתנן במסכת אהלות כלים הנוגעין במת סתם משמע כדברי האומר שהוא הדין לכלי שטף וכן כתב ר' משה הספרדי ז"ל וגמר לה מהא דתני' בספרי מוכבסתם בגדיכם וכן דעתו ז"ל שאין כלים הנוגעים במת מטמאין באהל כענין שכתוב אדם כי ימות באהל ועוד אמר שאינו מטמא במשא לפי שהמשא למת עצמו אינה באה אלא בק"ו מנבלה. וזה צריך עיון. מכל מקום הא דאמרי' מאן דנגע בכלים בר הזאה הוה קשיא לן וצריכה רבה וראיתי לרב ר' משה הנזכר ז"ל שאמר בהלכות נזיר (ז,ח) שיראה לו דמה שאמרו דמאן דנגע בכלים לאו בר הזאה בנזיר בלבד אמרו שימי טומאתו עולין לו למנין נזירותו ואם היה מזה לא היו עולין כשאר הטמאות ששנו שם שאינו מגלח מזה ואינו סותר ומתחיל ומונה מיד ואין דעתו נוחה כלל בדבריו אלו שאין צורת הגמ' כן שאם דין מיוחד הוא זה בנזיר אם כן צריך הוא שיהא הלכה למשה מסיני ולא הזכירו כן בגמ' אלא סתם הקשו ומאן דנגע בכלים בר הזאה הוא ועוד דהוה להו למימר ונזיר דנגע בכלים בר הזאה הוא וכן נראה משם שאין ימי טומאתו עולין לו. אבל נ"ל שמאחר שריבה הכתוב חרב כחלל בפסוק ראשון לטומאה ולא שנה אותו בפסוק שני להזאה ותניא בספרי ועל הנוגע בעצם וכו' מגיד הכתוב שכשם שהביא כולן לענין טומאה כך הביא כלן לענין הזאה והרי הנוגע בחרב לא הביא מכאן למדו שאינו בן הזאה ופשט הכתוב מסייע דכתיב וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם ללמד על כלים כאדם שמטמאין טומאת שבעה והזהירן על טומאת שבעה וטבילה ולא על החיטוי אלמא אין צריכין הזא' וכ"ש אם אינן מטמאין במשא שקרוב לפוטר' מן ההזאה. שוב ראיתי בירושלמי בפרק כ"ג ונזיר (נזיר ז,ד) תמן תנינן שנים טמאין במת וכו' מתני' דריש אהלות ר' יוחנן בשם ר' ינאי וכולהון תורה הן אצל תרומה אבל על ביאת בית המקדש אינו חייב אלא שני שנגע בראשון מה טעם ואיש אשר יטמא ולא יתחטא הטעון חטוי חייב על ביאת מקדש ושאינו טעון חיטוי אינו חייב על ביאת מקדש כלומר הטעון חטוי דהיינו נוגע במת חייבין עליו על ביאת מקדש דהיינו שני שנגע בראשון וכל אשר יגע בו הטמא יטמא התיבון הרי אדם הנוגע בכלים שנוגעין במת טעון חיטוי והוא שני א"ר בון בר חייא כטומאת איש באיש ולא כטומאת אדם בכלי' מלתי' דר' בון בר חייא אמרה אינו חייב אלא על הראשון בלבד ואחר שאלו אדם באדם היה אינו חייב אלא על הראשון בלבד והכ' אינו חייב אלא על הראשון בלבד זו גמ' ירושלמי' וחולק' על שלנו שהי' סבור' דמאן דנגע בכלי בר הזאה כפשט' דמתני' דנזירו' ואעפ"כ דוק' לתרומה אבל לביאת מקדש דין אדם בכלי' כדין אדם באדם ואף אנו נאמר לפי גמ' שלנו שלא ריבה אותן הכתוב אלא לטומאה אבל לענין הזאה דינן כאדם באדם ולפיכך פטור בהן על ביאת המקדש. ושוב ראיתי בירושלמי דבר מתקשה עלי, דגרסינן בפסחים (א,ז) גבי מתני' הוסיף ר"ע מימיהן של כהני' לא נמנעו מלשרוף השמן שנפסל בטבול יום בנר שנטמא טמא מת אית תניי תני טמא ואית תניי תני בטמא מת מאן דמר טמא מת בכלי שטף ומאן דמר בטמא מת בכלי מתכות ומה טעם וכל כלי פתוח וגו' טמא הוא הוא טמא ואינו נעשה אב הטומאה לטמא ופירושו דמאן דתני נר שנטמ' טמא מת דהיינו שנגע במת והוא טמא מת אב הטומאה והיינו בכלי שטף ומאן דתני בטמא מת שנגע באדם שנגע במת ואעפ"כ אב הטומאה בכלי מתכו' דמתני' בשלישי לעשותו ראשון היא כדמוקי לה נמי בגמ' דילן ומה שאמרו מה טעם וכל כלי פתוח וגו' אי בכלי שטף אי בכלי מתכות מיתוקמא ולא בנר של חרס מפני שא"א לו להיות אב הטומאה וכאן נראה דכלי שטף הנוגעין במת אינן כמותו.

או שעלו מאליהן בחלון. ואי קשיא לך הא דתנן במס' אהלות פ"ח אלו לא חוצצין ולא מביאין הזרעים והירקו' המחוברין לקרקע איכא למימר התם במתנדנדין כדקתני בהדי' הקופץ ממקום למקום וכולי הכא בשחיברן (והריקן) [והדקן] בחלון.

ועכו"ם שישב בחלון. ואע"ג דעכו"ם הרי הם כזבים לכל דבריהם וכלי שהוא טמא מעצמו אינו ממעט כדתנן התם במס' אהלו' זה הכלל הטהור ממעט והטמא אינו ממעט כיון דטומאה דרבנן הוא ממעט ומיהו תמיה' לי מ"ש מהא דתנן התם ולבנה מבית הפרס דברי ר"מ וחכמים אומרים הלבנה ממעטת מפני שעפר' טהור אלמ' אף הטמאין מדבריהם אין ממעטין. וי"ל שאני טומאת בית הפרס דאית לה עיקר בדאורייתא דמחמת ספיקא דמת אתיא.

כיון דאיכא צער בעלי חיים לא עביד. וכולה משום כלבי לא שחיט, וקמ"ל כיון דאיכא צער ב"ח לא עביד ולהכי לא תנא בהמה עצמה וגבי עוף היה איפשר לה למתני נמי באבר אלא כיון דאשמעי' בבהמה ל"ל לאשמועי' בעוף ולהכי תנא ליה בעוף עצמו וקמ"ל דכל כי האי גונא בטולי מבטל.

הכי גרסי': חצפא גופא תיחוץ דלית ביה שיעור' כדתנן כלי חרס כדי ליתן בין פצים לחברו. ופי' דלית בה שיעור' לחוץ בפני עצמו אלא עם המלח וא"ת שקיל ליה דחזי ליה דאין בה כדי ליתן בין פצים לחברו שאינו ראוי לכלום, כך פר"ת ז"ל. ותמיהא לי כלי חרס דאוקימנא במנוקב היכי אפשר דלא חזי ליתן בין פצים לחברו איכא לדחוקי כלי שלם לא תבר ליה למיתן בין פצים אי נמי במנוקב ומטונף קאמרי' כגון דמטונף ממש אפי' לטלטולי לא חזי אלא לאומנ' דצריך ליה טפי. ומה שכתב רש"י ז"ל דכיון דלית ביה שיעור' הוי כמאן דליתי' לא ידענא מאי קאמר שהרי פחות מכביצה אוכלין ופחות מכעדשה מן השרץ ופחות מעצם כשעורה ממעטין לפיכך מחקו רבותינו מן הנוסחאות כדתנן וכו' אלא דלית בה שיעור לחוץ בפני עצמו ותו לא.