חידושי רמב"ן על עבודה זרה עג:

מזגן וערבן זה בזה רואין את ההיתר כאלו אינו. פי' שהתרומה במינה עולה באחד ומאה ושלא כמינה בטלה בנותן טעם כשאר איסורין שבתורה ומשערין אותו בס' כדפסקי' לעיל וכן שנינו במס' ערלה ומייתי לה בשחיטת חולין להקל ולהחמיר בשאינו מינו כיצד גריסין שנתבשלו עם עדשים ואין בהם בנותן טעם בין שיש בהם להעלות בא' ומאה ובין שאין בהם להעלות בא' ומאה פי' ואפי' בששים ואחד בטל כשאר איסורין שבתורה. ושמעתי רבותי מפרשים שתי כוסות שמזגן במזיגה כדינה שהיא על תלתא מיא ומשכחת לה כגון שיש בשל תרומה לוג א' של יין שלשה של מים וכוס של חולין יש בו (ל"ט) [י"ט] לוגין של יין ומזיגתן חמשין ושבע לוגין נמצא לוג אחד של תרומה בטל בס' כשאתה מסלק את מינו כמי שאינו ויש בזה בס' הישר פי' שאינו ישר בעיני.

זה הכלל לאתויי שאר איסורין שבתורה. פי' לרב ושמואל אבל לר"י ור"ל לאתויי (לר"י ור"ל) טבל והא דאמרי' חוץ מטבל ויין נסך שבמינו במשהו ובעי' נמי טבל מ"ט ק"ל והא טבל דבר שיש לו מתירין הוא וכל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל וכדתניא בנדרים כל דבר שיש לו מתירין כגון הטבל לא נתנו בו בו חכמים שיעור. ור"ת ז"ל מתרץ לה כשאין לזה מתירין כגון שאין לו טבל אחר שיפריש עליו ממקום אחר כי ההיא דאמרי' בפ' הזהב מעשר שני בטל באיזה מעשר אמרו במעשר שאין בו שוה פרוטה ואקשי' ונחלליה על מעות הראשונות דלא פרק ולא הוי דבר שיש לו מתירין ה"נ בדלית ליה טבל אחר לאו דבר שיש לו מתירין הוא אלא היינו טעמ' משום דכהתירו כך איסורו דאמר שמואל חטה אחת פוטרת את הכרי ומשום טבל הטבול לתרומה גדולה גזרו על כולן לאסור במשהו אבל תרומה בטלה בנותן טעם דכיון שקרא עליה שם לא משתרייא בחטה אחת ומפני כך החמירו בטבל יותר מהתרומה עצמה ובמס' נדרים בפ' הנודר מן הירק בעו בתרומה אמאי בטלה הא דבר שיש לו מתירין הואדהא אפש' לאתשולי עלה ומתרצי דאע"ג דמצי לאתשולי עלה כיון דלאו מצו' לאתשולי כל אימת דלא איתשיל עלה דבר שאין לו מתירין הוא. ויש שפי' דהאי טבל דקאמרינן בשמעתין ודאי דבר שיש לו מתירין הוא ואפ"ה מתמהינן עליה אמאי אוסר במשהו מי איכ' מידי שהאוסרו דהיינו התרומ' בטלה באחד ומאה והוא אוסר במשהו הרי זו אומר לו אוסריך לא אוסרני ואתה אסרתני ומפרקי' משו' דכהיתרו כך איסורו משא"כ בתרומה שכבר קרא שם זה פי' הראב"ד ז"ל, ואינו מחוור. ולדברי ר"ת ז"ל תמיהא לי, היכי מייתי תניא נמי הכי מדקתני ברייתא במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם דילמא כי קתני הכי בטבל שיש לו מתירין ואפשר דלישנא דייקא להו דבכל טבל קאמר מדקתני הטבל אוסר בכל שהוא סתמא בכל טבל משמע ואלו לטבל שיש לו מתירין אין לומר כן שכל דב' שיש לו מתירין נמי כך דינו. וא"ל היכי לא מסייעי' ליה ממתני' דתנן במס' חלה פ"ג א"כ למה אמרו הטבל אוסר בכל שהוא מין במינו ושלא במינו בנותן טעם אלא דהתם בטבל שיש לו מתירין כדקתני רישא הנוטל שאור מתוך עיסת חטים ונתן לתוך עיסת האורז אם יש בה נותן טעם דגן חייבת בחלה ואם לאו פטורה מן החלה ומ"ה לאו מייתי סיועא מיניה לר' יוחנן דבשיש לו מתירין הוא שמפריש עליה ממקום אחר וכי קתני טבל ה"ה לשאר כל שיש להן מתירין אלא מאי דצריכא ליה לתנא נקט. והא דתניא נמי התם במס' חלה (ג,ח) הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה ונתן לתוך עיסה שהורמה חלתה אם יש לה פרנסה ממקום אחר מוציא לפני חשבון ואם לאו מוציא חלה אחת על הכל כיוצא בו זיתי מסיק שנתערבו עם זיתי ניקוף ענבי בציר עם ענבי עוללות אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון ואם לאו מוציא תרומה ותרומת מעשר לכל והשאר מעשר ומעשר שני לפי חשבון דאלמא לעולם טבל שיש לו מתירין הוא שאם אין לו פרנסה ממקום אחר מוציא חלה אחת לכל וקשיא לדברי ר"ת ז"ל. אלא שאני אומר, שכל שיש לו פרנסה ממקום אחר כיון שאינו מפריש עליו אלא לפי חשבון הוא דבר שיש לו מתירין שאין התירו של איסור להפסי' עליו המות' שא"כ אף כשאין לו מעות מעשר ילך ויקח ונבוא ונחשו' אותו כדבר שיש לו מתירין אלא כל שאין לו מתירין כדרכו שלא בהפסד אינו דבר שיש לו מתירין ולא הצריכוהו חכמים להפסיד ולהפריש יותר מדינו אלא בשיש לו נותן טעם דהתם כיון דאיכא טעמא לא בטיל וכדמפריש מן החיוב עליו הוא אבל כשהוא מפריש במשהו אינו אלא כמפריש מן הפטור עליו שאין החיוב ניכר כאן שכבר בטל טעמו וממשו ברוב ואין אנו מצריכין אותו להפסיד שלו כדי שלא יבטל ברוב. ויש לי לפרש, שלא אמרו מפריש חלה אחת על הכל אלא בשאור וכיוצא בו שהוא בלול ומעורב בכולה עיסה ובכל מקו' שהוא מפריש נמצא מפריש מן הפטור שבו ומן החיוב שבו וסיפא דקתני כיוצא בו זיתי מסיק וכו' קיימתיה בשמן של זיתי מסיק שנתערב בשמן של זיתי ניקוף וכך העמידוה בירושלמי אבל ביבש כיון שאין לו פרנסה ממקום אחר אי אפשר להפריש עליו מניה וביה שמא יעלה בידו פטור, וכי הא דאמרי' בפרק קמא דר"ה לכל יש בילה חוץ מן היין ושמן. ובירושלמי במס' חלה (ג,ה) מצאתיה בענין אחר דגרסי' התם רשב"ל בשם חזקיה טבל בטל ברוב ר' יוסי בר נהוראי אומר טבל בטל ברוב א"ר יוחנן אין הטבל בטל ברוב ר' בא בר ממל ור' אילא אעלין עובדא קומי רבי יוסי סברין מימר שנים רבין על אחד ולא שמעין דא"ר סימון בשם ריב"ל אין הטבל בטל ברוב והתנינן אם לאו מוציא חלה אחת על הכל אמר ר' יוסי כל עמה מודו שהוא מפריש ומה פליגין בהפרשה שניה מ"ד אין הטבל בטל ברוב הרימה ונפלה לאתר חורין חושש להפרשה שניה ואין פירושו ברור לפי גמרתנו. ול"נ דודאי טבל שיש לו מתירין קאמר וקסבר ר' יוחנן פליגי רבנן עליה דר"ש דאמר כל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל ואנא דאמרי כרבנן ותניא דמסייעא לי דקתני חוץ מטבל ויין נסך ומה שאמרו עוד תניא נמי הכי דעתי בו נוטה לדברי הר"א ז"ל שהיא משנת חלה וסייעו מן הברייתא ואח"כ מן המשנה והאי דקאמר תנ"ה אשגרת לישן הוא או שבוש בספרים. ומכלל מה שכתבנו למעלה תשובה לדברי האו' שכל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל אע"פ שהוא שלא במינו ומייתי לה מדאמרי' בפ' בתרא דביצה וליבטיל מים ומלח לגבי עיסה ואוקמה רב אשי משום דהו"ל דבר שיש לו מתירין ואפי' באלף לא בטיל אלמא אף שלא במינו לא בטיל ואע"פ שיש בזה כעין ראיה על כרחין יש לנו לדחותה ולומר דהתם. כיון שאי אפשר לעיסה בלא מים ומלח הו"ל כמין במינו ולא בטיל וה"נ בההוא סוגיא מדמו לה לחטים בחטים ועוד יש לי תי' אחר וכתבתיו בהלכותי במס' נדרים. אבל זו ראיה גמורה שהוא בטל מדתנן במס' נדרים בפ' הנודר מן המבושל (נדרים נ"ב ע"א)שהנודר מן הדבר ונתערב באחרים אם יש בו בנותן טעם אסור אלמא נותן טעם בעינן ונדרים דבר שיש לו מתירין הוא הואיל ומצווה לאתשולי עלייהו והכי מפורש התם בפ' הנודר מן הירק. ותו דתניא במסכת שביעית (ירושלמי ו,ג) ואיתא בנדרים ר"ש אומר כל דבר שיש לו מתירין כגון הטבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו בו חכמים שיעור וכל דבר שאין לו מתירין כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה וערלה וכלאי הכרם נתנו בו חכמים שיעור א"ל והלא שביעית אין להן מתירין ולא נתנו חכמי' שיעור דתנן השביעית אוסרת בכל שהוא במינה אמר להו אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה בנותן טעם מדקאמר לא נתנו בהם חכמים שיעור ואקשי ליה שביעית במינה ש"מ איהו נמי במינה קאמר דאל"ה מאי קושיא דילמא התם שלא במינה בנותן טעם והכא בין במינה בין שלא במינה במשהו אלא ש"מ איהו נמי במינן קאמר. ומפו' שם בירושלמי (ו,ד)במס' נדרים בפ' הנודר מן המבושל זה הכלל היה ר"ש אומר משום ר' יהושע כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו בהם חכמים שיעור אלא מין במינו כל שהוא ושלא במינו בנותן טעם אלין נדרין מה את עביד לון כדבר שיש לו מתירין או כדבר שאין לו מתירין מסתברא מעבדינון כדבר שיש לו מתירין דתנינן תמן הזקן עוקר את הנדר מעיקרו אמרין אין עיקור אלא מכאן ולהבא דא מתנית' עבדא לון כמי שאין לו מתירין דתנינן תמן הנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו בנ"ט ה"ז אסור [וצ"ל] דס"ל לרבי יוחנן כר"ש דאמר שביעית באכילה בנותן טעם והיינו דלא חשיב הכא שביעית. וחמץ בפסח לר' יוחנן בנ"ט הוא כדמפורש בפ' כל שעה ואע"ג דקי"ל כר"י ור"ל דכל איסורין שבתורה בין במינו בין שלא במינו בנ"ט לענין חמץ בפסח קי"ל כרב דאמרינן התם אמר רבא הילכתא חמץ בפסת בזמנו בין במינו בין בשלא במינו אסור ופריש רבינו ורבנן קשישי ומדלא יהיב שיעורא ש"מ במשהו והכי הוא ודאי דאי בנ"ט אסור פשיטא ואדרבא הול"ל מותר כלישנא דר' יוחנן דהתם לומר שאינו אוסר במשהו אי נמי לימא בנ"ט אלא מדקאמר אסור ש"מ איסורא אתא לאשמועינן לומר דלית לאיסוריה שיעורא אלא במשהו. מ"ט אחמירו רבנן במשהו בחמץ משום דעבר עליה בבל יראה ובבל ימצא ועוד משום דלא בדילי אינשי מיניה תדע דהא גזרו שאינו מינו אטו מינו מה שלא גזרו אפי' בטבל ויין נסך אלמא גזירות נינהו משום חומר שהחמירו בחמץ יותר משאר כל איסורין שבתורה. ואיפשר שהטעם לדברי רבא שפסק אסור במשהו משום דס"ל חמץ בפסח דבר שיש לו מתירין הוא דלאחר זמנו מותר כר"ש ובהא פליגי רבא ור' יוחנן דר' יוחנן סבר [שאין לו מתירין כיון דלאחר הפסח נמי אסור, ורבא סבר] שיש לו מתירין הוא כיון דמדינא שרי קנסא דקנסוה רבנן לא לבטולי ולאקולי ביה אלא לאחמורי ביה ועוד שיש לו מתירין לתבשיל זה שנתערב בו החמץ דע"י תערובת הוא (ומלה) [ומ"ה] הו"ל דבר שיש לו מתירין ואוסר במינו במשהו וכל בזמנו גזרו שאינו מינו אטו מינו, ודברי הר"מ הספרדי ז"ל מטין לזה, ונכון הוא. ויש לי לפרש ההיא דאמר רבא הילכתא חמץ בפסח בין במינו בין שלא במינו אסור משום דלא יהיב שיעורא כלל אלא אי כמר [אי כמר] ולאו למיפסק מידי בפלוגתא במשהו אתא אלא ה"ק הילכתא בזמנו ליכא חלוקבין במינו לשאינו מינו [דאסור למר במשהו ולמר בנו"ט, ושלא בזמנו נמי ליכא חילוק] שהכל מותר לעולם ואע"ג דאיכא נ"ט ולאפוקי משמואל בזמנו אתא דמפליג בין מינו לשאינו מינו ולאפוקי מדרב שלא בזמנו [דאסר במינו] ורבא שרי. והדין סברא דבתראי והאי פירוש דידן סליק כוותה שפיר אלא שלא פירשו הם כך וסברא דקמאי עדיפא לענין מעשה ועוד דהא שמעי' ליה לרבא בפ' גיד הנשה דסבר כר' יוחנן בכל איסורין שבתורה מאי מספקא ליה הכא ואמאי מסתים לה סתומי אלא דקמאי עיקר. ור"ת ז"ל כתב בספר הישר הדבר שיש לו מתירין בטל במיחוי [פי' שנתמחה האיסור] שהרי חמץ דבר שיש לו מתירין הוא ובטל ואין דבריו נכונים ויתבאר למבין ממה שכתבנו למעלה בזה. ולענין פלוגתא דרב ושמואל ור' יוחנן ור"ל קשיא לי דהא תליא באשלי רברבי דרב ושמואל דאמרי תרווייהו כרבי יהודה משום ר"ג דאמר אין דם מבטל דם דקסבר כל מין במינו לא בטל כדאי' בזבחים פ' התערובות ובחולין ובמקומות אחרים בתלמוד ור' יוחנן ור"ל דאמרי תרווייהו כרבנן דפליגי עליה דר"י ואמרי' מין במינו בטיל והיכי לא אמר הכא בגמ' כתנאי ומאי תנ"ה דמייתי' למר ולמר הא ודאי פשיטא דפלוגתא דתנאי היא ואי משום סתמי סתם ברייתא לאו כלום היא, דאם לא שנאה ר' ר' חייא מנין לו. ונ"ל דתניא כוותי' דר' יוחנן ור"ל, לטבל וליין נסך אצטריך ותניא כוותיה דרב ושמואל איצטריך סד"א כי א"ר יהודה אין דם מבטל דם ואין רוק מבטל רוק ה"מ בקדשי' ובטהרות דאחמירובהו רבנן טפי ולא גמרי' מינ' לשאר איסורין שבחולין קמ"ל ומיהו ודאי תנאי היא כדאמרי' בעלמא (חולין דף ק' ע"א ק"ח ע"א) מכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל ומהכא הוא דקים לן הכי דהך ברייתא דקתני מין במינו לא בטיל כמאן תרמיה על כרחין ר' יהודה משום ר"ג היא. מ"מ קמו להו ר' יוחנן ור"ל כרבנן והילכתא כוותייהו אי משום דרב ושמואל ור' יוחנן הלכה כר"י אי משום (דרבנן) [דפלוגתא דר"י ורבנן] נינהו ור' (יהודה) [יוחנן] נמי כרבנן ס"ל ומיהו לענין דבר שיש לו מתירין קי"ל כרב אשי דאסיק במס' ביצה דאפי' בדרבנן לא בטיל לעולם. אבל לענין פלוגתא דאפליגו רב ושמואל בהדי ר' יוחנן ור"ל במין במינו דכל איסורין שבתורה הוא דקי"ל כר' יוחנן ור"ל כדכתיבנא ואין כאן בית מיחוש ואע"פ שנסתפק בה רבינו הגדול ז"ל הרי מחק והגיה אור ותקן שהלכה כר"י ור"ל וכ"כ בהלכותיו במס' חולין בב' וג' מקומות וכן העידו תלמידיו עליו גם לרש"י ז"ל תמצא כאן בפירושיו שפסק כר"י ובמס' חולין ובפסחים פסק כרב ושמואל וכבר הסכימו כל האחרונים גם הגאונים הראשונים ז"ל אמרו שהלכה כר"י ור"ל ואין צורך לכתוב כאן ראיותיהם.