חידושי רמב"ן על עבודה זרה כא

אבל שדהו לעכו"ם מאי שרי מ"ט דאמרינן אריסותיה קעביד. פי' רש"י שקיבלה למחצה לשליש ולרביע ועליו מוטלת לעשות ובודאי דלשון אריסות דוקא הכי הוא ושמעי' מינה דכל אריסותא דעביד עכו"ם בשל ישראל בשבת שרי דכקבלנות דמי דעכו"ם לדעתא דנפשיה עביד דקא קביל עליה מעיקרא כולהו עבודות דאריס ואי מובר מפסיד מחצה שלו (ומשלם). ולא דמי לישראל ועכו"ם שקבלו שדה בשותפות דהתם אישראל גופיה רמיא מילתא למיעבד אבל הכא אעכו"ם רמיא מילתא. ודמיא הא מילתא למאי דאמרינן גבי אבל האריסין החכירין והקבלנים שלו הרי אלו יעשו אלמא מלאכה דידהו חשיבא. ואי קשיא הא דאיתמר התם בפ' מי שהפך מקבלי קבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר ומפרשי לה רבנן בשבת (וחכירה) היא דוקא דשמעתא לא קשיא דהתם בקבולת של בנין והדומה להם שאין להם חלק בגוף הקרקע ונראין כשכירי יום ומשום מראית העין אסור בבנין קרקע וכיוצא בו ומיהו במלאכת כלים הנעשה בצינעה בתוך הבית שנינו במסכת שבת וכולן ב"ה מתירין עם השמש וכן אפי' בעורות וכלים לכובס מותר שאין אדם מכיר שאלו כליו של פלוני אבל כגון חמורו וגמלו אין עושין כדאתמר נמי לענין אבל בדוכתא. וחזינא למקצת רבוותא דמספק' להו בפורני אי עביד ביה אינשי אריסותא כשדה ושרי או כמרחץ ואסור ומסתברא ודאי דאסור דלא תלינן אלא במילתא דלכ"ע עבדי הכי דהא תלמוד שכירות דשדה יותר היא מפורסמת להתירא מן האריסות שזה נוטל בפירות למחצה לשליש ולרביע ונהנה מיהת במעשה שבת וזה אין לו בשדה כלום ואפ"ה פירשו בגמ' היתר השכירות משום דאמרינן אריסותיה קעביד ולא תלו בשכירות. והטעם לפי שכל השדות לאריס הן עומדות כדאמרינן בכתובות ארעא לאריסי קיימא וכשאדם רואה זה העכו"ם עומד ועושה תדיר בשדה על כרחם יתלו באריסות והוא מותר לפיכך אף השכירות מותר והמרחץ שאין סתמו עומד לאריסות הן תולין בשכירות ואסור והדבר ידוע שאין פורני עומד לאריסות הלכך אף השכירות אסור בו ואפילו במשכירו לשנה ולחדש אבל לחלוק עמו בפת בכל יום ודאי שכר שבת הוא ואסור והנוהג כן אינו משמר שבתו ובריחיים התירו רבים לפי הענין שלהם שהם עומדים לאריסות. אבל בעל מתיבות ר' האיי ז"ל מצאתי שכיון שהשכירה שנים הרבה ונתפרסם מותר, וכן נהגו היתר בבבל.