חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת שבת צא.
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Shabbos 91a (Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Shabbat 91a) · חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת שבת · free full Hebrew text
Open in the reader →גמרא מהו דתימא כל שהוא (דתני המצניע לזרע חייב בכל שהוא) לאפוקי מגרוגרת ולעולם עד דאיכא כזית. פירוש דבלא הצניעו הי' שיעורו כגרוגרת דסתם חטין לאכילה קאי, ובהצניע לזרע ליבעי עכ"פ כזית. וקשה לי אמאי אמרינן עד דאיכא כזית דלזה אין לנו טעם נכון דממנ"פ אי אזלינן בתר מחשבתו לזריעה לחייב כדין מוציא זרעים, ואי לא אזלינן בתר מחשבתו ליהוי כאוכלין דשיעורו בכגרוגרת, אבל שיעור כזית למה, ויותר הו"ל לגמרא לומר דהו"א דהצנעתו לזריעה מועיל לאפוקי מתורת אוכלין ונעשה כזרעים ושיעורו כזרעים אבל לא מועיל מחשבתו לחייבו בפחות משיעור זרעונים. וי"ל דמה דקתני זרעוני גינה פחות מכגרוגרת ר"ל דהיינו כזית וא"כ זהו באמת כונת הש"ס דס"ד לדונו כדין זרעים, אח"כ ראיתי בתוי"ט שכתב דמשמע מסוגיין דהיכא דקתני פחות מכגרוגרת היינו כזית ואפשר דכוונתו לדברינו.
תד"ה כגון דאיכא, ודוקא נקט כזית תרומה. ומ"מ הו"מ למינקט בזרק פחות מכזית תרומה, ובבית יש אוכלין דתרומה פחות מכביצה וע"י צרוף זה יהי' כשיעור איסור תרומה טמאה, דהא ליכא למימר דכוונתם דבעינן שיעור בזה האוכל הזורק דיתחייב על אכילתו מבלי צירוף אכילה מדבר אחר, א"כ מה כתבו אח"כ ודוקא לבית טמא וכו' (עי' במהרש"א) דכוונתם בזורק חצי זית תרומה לבית לצרף לחצי זית תרומה שמכבר בבית לאיסור זרות עיי"ש, והרי מ"מ בהך שזורקו ליכא שיעור ללקות עליו, ואפ"ה מחייב, כיון דיתחייב ע"י שיאכל זה האוכל עם דבר המונח בבית, א"כ שפיר הו"מ למינקט ביש בבית טמא פחות מכביצה תרומה וזרק לתוכו מעט שישלים לשיעור ביצה. והנה לשיטת רש"י ז"ל יקשה אמאי נקט תרומה ולא חולין דהא החשיבות רק ע"י שיצטרף לטמא אחרים, דהא לקבולי טומאה מיד שבא לבית נטמא קודם שנח ומה"ט לא חייב בשביל זריקת הזית תרומה מבלי שיש שם צירוף לכביצה, ולענין לטמא אחרים לכאורה אין הפרש בין תרומה לחולין, ואפשר דס"ל לרש"י ז"ל כדעת ר"ש שהובא ברשב"א דבעינן דגם העקירה יהי' חשובה כיון דתרומה הוי אכילת כהנים חשוב בכזית אלא דבשעת הנחה שנטמא ולא חייש לכהנים אינו חשוב אלא ע"י שמצרף לטומאה עיי"ש, א"כ ממילא בחולין ליכא למבעי כיון דלגבי עקירה בציר ליה שיעורא. אלא דלפ"ז יש לדקדק דמיד כשבא לאויר הבית ונטמא אזלה לה החשיבות דהא לא חזי לכהנים, והוי כאילו בצר ליה שיעורא ואח"כ כשנח בא חשיבות מכח צירוף טומאה א"כ בין עקירה להנחה בצר לי' שיעורא והוי כצמקה בנתיים וחזרה ותפחה דאיבעי' לעיל אי אמרינן יש דיחוי, ואפשר דהאיבעי' בדרך את"ל דאין דיחוי ויעויין במהרש"א (בפירש"י בד"ה בהדי הדדי) דנדחק בכוונת תוס' במה שכתבו דמסוגיין משמע דלקבלת טומאה בעינן דוקא כביצה, ולענ"ד י"ל למה דנדחק המשנה למלך (פ"ד ה"א מהל' טומאת אוכלין) להסוברים דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה, אם נוגע חצי ביצה בטומאה וחצי ביצה אחרת ג"כ נגע בטומאה אם כשיצטרפו אח"כ טמא דהשתא הוי כביצה או דמ"מ בשעת נגיעה בטומאה לא נטמא אין שייך כאן צירוף, והרב המגיה כתב לפשוט מסוגיין מדמבעי בזרק לבית טמא ולא נקט בזרק לבית חצי ביצה תרומה שנגע בטומאה לבית שיש שם ג"כ חצי ביצה תרומה שנגע בטומאה דמצטרפי לטומאה אם חייב משום שבת, אע"כ דבכה"ג אין מצטרפים, ואני כתבתי בגיליון המ"ל דזה אין ראיה למ"ש מהרש"א ז"ל במ"ש תוס' ודוקא לבית טמא דכוונתם דאמאי ל"א בזרק חצי זית תרומה לבית שמצטרף עם עוד חצי זית תרומה לאסור לזרים, ותירצו תוס' דהאיבעיא דוקא היכא דהרשות גורם הצירוף, אבל בזה דצירוף כזית לאיסור זרים אין הרשות גרמה לו, עיי"ש, א"כ ה"נ בזרק חצי ביצה תרומה שנגע בטומאה לצרף בבית עם חצי ביצה שנגע בטומאה, זהו לאו הרשות גרמה לו, מש"ה מבעיא רק לבית טמא דהרשות גרמה לצירוף הטומאה, אחר זמן רב זיכני ד' בספר שער המלך, וראיתי שכ"כ (בהל' ברכות פ"ד ה"ו). אמנם י"ל דההוכחה בדרך זה, די"ל דרק אם בשעת ההנחה שנגמר החויב דשבת אז הרשות גורם להצירוף דעד שעת ההנחה לא הי' צירוף לטומאה, ואם איתא דבב' חצאי ביצה שנטמאו תחילה מצטרפי' יחד לכביצה לחול הטומאה עליו, הא תיכף כשבא לאויר נעשה הפעולה זה דכשיצטרפו אלו ב' חצאי ביצים שיחול עליהם הטומאה, ובשעה שמצטרפים שוב אין הרשות גרמה לו, אע"כ דאין מצטרפים, ובשעת ההנחה אם בא הטומאה להם, טומאת הבית והרשות גרמה לזה, לפ"ז דברי תוס' עולים יפה דמשמע משמעתין דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה, דאילו מקבל טומאה והחשיבות בהצירוף לטמא אחרים הא בזה בוודאי אם נטמאו שני חצאי ביצים ונצטרפו אח"כ דמטמא אחרים דהא כל אחד בפני עצמו קיבל הטומאה. וא"כ יקשה הא בזה אין הרשות גרמה לו, דתיכף כשנכנס לאויר הבית נעשה חשיבות זה דכשיצטרפו יחד יטמאו יחד, ואח"כ בשעת הצירוף דזהו בעידן ההנחה אין הרשות גרמה לה, אע"כ דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה, ובשעת הצירוף כביצה יחד בעידן הנחה מצטרפים לקבל טומאה ושפיר הרשות גרמה לה:
תד"ה או דלמא בתר השתא אזלינן, בין משיעור ראשון בין משיעור אחרון. לפ"ז נראה הדין דבהוציא חצי גרוגרת לזריעה ונמלך עליה לאכילה. ואחר כך תפחה לכגרוגרת דבודאי לא הוי דיחוי, כיון דלגבי שיעור ראשון לא נדחית, וכן נראה בדעת המהרש"א ז"ל. ולענ"ד הקלושה והנמוכה יש לדון, דמנ"ל לתוס' זה, דעל קושייתם י"ל בפשוטו דבצמקה ואח"כ נמלך עלה לזריעה בזה לא הוי דיחוי, כיון דמה דנראה אח"כ על מחשבתו לזריעה זה היה בידו מיד בתחילת הדיחוי לחשוב לזורעה, מש"ה לא מקרי דיחוי כמו כל דיני דיחוי דמה שבידו לגמרו לא הוי דיחוי, ורק היכא דנראה מכח דתפחה זה לא הי' בידו שיותפח בזה הוא דמבעי' אם יש דיחוי, וא"כ בנדון הנ"ל בהוציא לזריעה חצי גרוגרת ונמלך לאכילה ואח"כ תפחה תלי' ג"כ בהאיבעי' כיון דמה שנראה ע"י תפיחה לא הי' בידו: