חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת שבת ה:

תוס' ד"ה אגוז ע"ג מים, [אב"ה עי' מ"ש לקמן גיטין דף כא ע"א]:

גמרא, המוציא מחנות [רה"י] לפלטיא [רה"ר] דרך סתיו [כרמלית] בן עזאי פוטר, דקסבר מהלך כעומד דמי, [ונמצא נעקר מרה"י ומונח בכרמלית ועוקר מכרמלית ומונח ברה"ר]. ומה דחייב לבן עזאי במעביר ד' אמות ברה"ר ולא אמרינן תעשה כמו שהונחה על כל אמה ואמה ויפטר, תירצו בתוס' [דד"א ברה"ר הלכתא גמירא לה, וכן לר' עקיבא דקלוטה כמי שהונחה חייב בזורק ד' אמות ברה"ר ול"א כמי שהונחה בתוך ד' אמות היינו נמי הלכתא גמירי] וכתבו עוד דהריב"א מסופק אם חייב לבן עזאי אפילו לא עמד חוץ לד"א, כיון דלדידי' הוי כעומד. וכן לר' עקיבא אם קלטה כלב אחר ד"א ולא הונח ע"ג קרקע [אם מ"מ חייב מטעם דאחר ד"א אמרינן קלוטה כמ"ש דמיא או לא כיון דתוך ד"א היינו דנין דמהלך לאו כעומד דמי, וקלוטה לאו כמ"ש דמי' אין אוחזין החבל בשני ראשין זהו ת"ד]. לכאורה יש לפשוט ספיקתם מסוגי' ערוכה לקמן (צז ע"ב) מרה"י לרה"ר ועבר ד"א ברה"ר, ר"י מחייב וחכמים פוטרים, ואמרינן עלה מחייב היה ר"י שתים, אחת משום הוצאה ואחת משום העברה, דאי סד"א חדא הוא דמחייב מכלל דרבנן פטרי לגמרי, הא אפיק לה מרה"י לרה"ר ועי"ש, והיינו דרבנן לא ס"ל קלוטה כמ"ש דתהי' כמו שיצאה מפתח הבית והונחה וחזרה ונעקרה לסוף ד', ור"י סבר כמי שהונחה כשיצאה מפתח הבית וחזרה ונעקרה ונחה לבסוף, ועי' שם ברש"י, הרי דאילו לא מחשבינן ליה להונח בתחילת ד' וחזרה ונעקרה לא היה חייב משום העברה, דבהעברה ד"א ברה"ר בעי שיהא עקירה ברה"ר תחילת ד' והונחה בסוף ד' (ומ"ש תוס' בסוכה דף מג ריש ע"א ד"ה ויעבירנו כו', וטעם זה לא יתכן דגבי העברה נמי כו' וטעם ראשון נראה עיקר, א"כ משמע לכאורה דאם עוקרו מכרמלית ומעביר ד"א ברה"ר חייב, נראה דרך כוונתם, דלטעם ראשון י"ל דחיישינן דיעמוד לפוש בנתיים, והוצאה ליכא דהא לא הוציא מרה"י ומטעם מעביר איכא כיון דעמד לפוש, הוי אח"כ עקירה ברה"ר, ואולם בתוס' עירובין (דף לג ע"א) כתבו המעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר חייב משום מעביר ד"א ברה"ר והובא דבריהם בחה"ר שבת (דף צז ע"א) וצ"ע) הרי דחייב לר"י משום מעביר אף ע"י קלוטה, ולא אמרינן ממנ"פ אם תידון מטעם קלוטה כהונח דמי להוי כהונחה בכל אמה, [אב"ה זכור אני שבעת שהקשה אבא מארי כן בלימוד הישיבה הוסיף בו דברים, ואמר דדוחק לחלק דהתם כבר היינו דנין קלוטה כהונח לענין דנגמר מלאכת ההוצאה מרה"י לרה"ר, מש"ה ממילא הוי אח"כ עקירה גם לענין מעביר ד"א, אבל אמר דשורש כוונת הספק הוא, אם הסברא הא דחייב בזורק ד"א ברה"ר, ולא דנינן ליה לנח באמצע, היינו דל"א כמי שהונח רק כשהגיע למקום חיוב דהיינו אחר הד"א, וסברא זו נזכר במהרש"א לקמן (ק' ע"א) בדברי תוס' ד"ה והא לא (וחידוש הי' בעיני אא"מ על המהרש"א שם דלא הזכיר מדברי תוס' דשמעתין, וכאלו מדעתו מקשה דלר' עקיבא לא משכחת זורק ד"א ברה"ר), או דעיקר הסברא דמרשות לרשות דוקא נעשה כמי שמונח, אבל לא בחד רשותא, כמ"ש הרשב"א בחידושיו, וא"כ בסוף בעי הנחה ממש אבל בהאי דר"י דנזרק מרה"י לרה"ר, ברגע שבא מרשות לרשות הוי כמונח. ואמר עוד דמ"מ מסתבר ליה גם בזה לפשוט כצד שני של הספק, דהא לצד הראשון יהא לבן עזאי כל סוף ד' כעומד דמי, ולר' עקיבא כל סוף ד' קלוטה כמי שהונח דמי, וא"כ במעביר ח' אמות לבן עזאי וזורק ח' אמות לר' עקיבא ואומר כל מקום שתרצה תנוח, יהא חייב שתים, דהוי כמעביר וזורק שתי פעמים ונ"מ בנודע וחזר ונודע, וזה לא שמענו]. עוד תמוה לי דאיך הונח להם בתירוצם, דמה דמשכחת לר' עקיבא זורק ד' אמות, היינו דזורק ד"א הלכתא גמירי לה, הא עדיין יקשה מסוגי' הנ"ל דלר"י חייב שתים משום הוצאה ומשום מעביר, דהא התוס' לקמן (דף פ' ע"א ד"ה והא אמר רבא) הוכיחו מסוגי' דעירובין דר"י לא סבר קלוטה באויר כמ"ש דמיא, אלא דר"י מיירי במתגלגל ע"ג קרקע ברה"ר, א"כ בזה ישאר הקושיא דנימא בכל אמה ואמה דהוי כמונח דהא ההלכה בזורק משכחת לה באינו מתגלגל ע"ג קרקע דלא הוי כמונח. וכן למה דתירצו תוס' בעירובין (דף צח ע"ב) דלר"י לא הוי כמונח אלא באומר כל מקום שתרצה תנוח, אבל באם אינו רוצה שתנוח כאן ל"א כהונחה דמי', בזה יקשה ג"כ כנ"ל, דר"י דאיירי באמר כ"מ שתרצה תנוח אמאי חייב משום מעביר נימא דבכל אמה ואמה הוי כמונח וההלכתא מתקיימת באינו רוצה שתנוח עד סוף ד"א. ובדרשותי תמהתי לצד ספיקא דהתוס' דאם נשרף או קלטו כלב אחר שזרק ד' אמות ברה"ר ל"א בי' קלוטה כמי שהונח דמי דא"כ הי' כמונח ג"כ תוך ד"א, א"כ קשיא גם בזורק מרה"י לרה"ר נימא הכי דאיך נחייב אותו משום קלוטה נימא דבאותו רגע שיצא ראש א' מהחפץ מפתח הבית והי' עדיין ראש השני מהחפץ בבית יהי' כמונח הראש שיצא, ואח"כ כשיצא כלו הוי כעקירה, דבכה"ג אינו חייב כמו שפירש"י בפרק המצניע (דף צג ע"ב) עיי"ש וצע"ג.

גמרא קלוטה כמי שהונחה דמיא: א) קושית מהרש"א בתוס' ד"ה אבל למעלה מיוד. דעדיין הו"מ לאוכוחי מאידך צד מדלא אמר רבה אבל למטה מי' ד"ה פטור. ונ"ל דכוונתו דאם היו תוס' ס"ל (כמ"ש בדבריהם ד"ה דאמרינן קלוטה וכו') דרבה לא חש לפרש כל האיבעיות, אם כן מעיקרא גם הכא לא הוכיחו מידי, ומה דתירץ המהרש"א דמש"ה לא אמר דכ"ע ס"ל קלוטה לאו כמו שהונחה דא"כ מתני' דלא כמאן, א"כ תיקשי בהיפוך איך כתבו תוס' הנ"ל דרבה לא חש לפרש כל האיבעיות, הא לא הו"מ למנקט הכי, דא"כ מתני' דלא כמאן. ב) עיקר תירוצו של המהרש"א תמוה, דהא בפשוטו הא דקאמר רבה הא מני רע"ק היא, היינו לא כרבנן לא מצי אתיא, דהא אפשר גם רבנן ס"ל דלא בעינן מקום ד', אלא דלא ס"ל דקלוטה כהונחה דמי', א"ו דהא דקאמר הא מני רע"ק, היינו דלרע"ק מוכח בודאי דלא בעי מקום ד', ולרבנן ליכא הוכחה. א"כ עדיין תיקשי באותו צד דלמעלה מי' פליגי. וא"כ לא נזכר כלום בדברי רע"ק ורבנן הדין בלמטה מיו"ד, והו"ל לרבה למנקט אבל למטה מי' ד"ה פטור דקלוטה לאו כמי שהונחה: ואי דמתני' דלא כמאן, הא אף אם לאו כמי שהונחה אפשר דלא בעי מקום ד', הא אף אם אמרי' דלמטה מי' ד"ה חייב, לא מצינו תנא מפורש דמוכרח דס"ל כן דהך גופא דלמטה מיו"ד חייב דקלוטה כמי שהונחה לא מצינו מפורש בהכרח, כיון דפלוגתייהו רק בלמעלה, וכיון דהדיוק דלמטה מי' ד"ה חייב, היינו רק בדרך אפשר, א"כ אף אם לאו כמי שהונחה י"ל בדרך אפשר דס"ל דלא בעי' מקום ד'. והוא לכאורה פליאה גדולה על רבינו הגדול המהרש"א ז"ל. ובאמת בפשוטו הי' נ"ל לישב קושית מהרש"א די"ל הא דכתבו תוספות דרבה לא חש לפרש כל האבעיות, היינו דעיקר אבעיותו רק אם יש נ"מ בדעת רבנן דר' עקיבא דהלכתא כוותייהו, ומש"ה מספקא ליה אם ס"ל למטה מי' חייב או דס"ל פטור, אבל הך דלמעלה פליגי ובלמטה ד"ה פטור ליכא נ"מ, דמה לי אם פליגי למטה ובלמעלה ד"ה פטור, דפטרי רבנן בתרווייהו, או דפליגי למעלה ובלמטה ד"ה פטור דג"כ פטרי רבנן בתרווייהו, משא"כ בהיפוך הוכיחו שפיר דהו"ל להסתפק דלמא למטה פליגי ובלמעלה מחייבו גם רבנן, אולם מצוה להצדיק את הצדיק ולהבין דעת המהרש"א ז"ל: ג) בתוס' ד"ה אבל למטה מי' וכו', ותימא לר"י אם ברייתא היא בשום מקום וכו' אמאי דייקי מדברי ר"ז ולא בפשוטו מדברי רבה גופיה דקאמר ה"מ רע"ק היא דמשמע דיש בריי' דפליג דס"ל דבעינן מקום ד', ואי דרבה קאמר לאפוקי מרבנן דרע"ק לפי האמת דפשטה דפליגי בקלוטה א"כ גם מר' זירא ליכא הוכחה, דדלמא הא דקאמר ר"ז הא מני אחרים היא היינו לאפוקי מרבנן דרע"ק. ואי דס"ל דהא מני אחרים היא משמע דיש רבנן בההיא ברייתא דאחרים דפליגי עלה, זה אינו, דע"כ ל"ל הכי דא"כ מאי פריך הש"ס והנחה נמי דלמא דפשיט ונפיל וקבלה, דא"כ מאי פליגי רבנן עלה. ובאמת בדרך הפשט נ"ל דבאמת מרבנן דרע"ק ליכא הוכחה דבעינן מקום ד', די"ל דס"ל רק דלא אמרינן קלוטה כמי שהונחה, רק בדברי רבה דקאמר ה"מ רע"ק היא, י"ל כיון דמסברא בעינן ד' רק דמרע"ק מוכח דס"ל דלא בעינן ד', והיינו מדסבר קלוטה כמי שהונחה, וכיון דבגוף היסוד פליגי רבנן עלה, וס"ל דל"א קלוטה כמש"ד, שייך לומר הא מני רע"ק היא אף דאפשר דגם רבנן ס"ל דלא בעינן ד', אבל מדברי ר"ז דקאמר הא מני אחרים היא והיינו דהנחה כ"ש מהני בזה שפיר תיקשי כיון דמצינו דאחרים ס"ל כן, מה"ת לומר דפליג בזה שום תנא, דהא מרבנן דרע"ק ליכא ראיה דלא מהני כ"ש, אלא ע"כ דיש איזה ברייתא מפורשת, אולם בדברינו שלפנינו יתיישב יותר בעזה"י: ד) במה שכתב המהרש"א בתוס' הנ"ל דה"ה דה"מ להקשות דרבנן דר' בזורק מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע יהיה דלא כמאן, ולכאורה זה לא יתישב בתירוצם של תוס' דניחא לי' יותר להעמיד מתני' כרבנן וכרע"ק זהו ניחא רק על קושיית תוס' מבריי' המפורש' דבעינן מקום ד', בזה אם נימא דרבנן דרע"ק לא ס"ל קלוטה כדי דנעמיד הברייתא ההיא כרבנן דרע"ק, א"כ נצטרך לומר דרבנן ס"ל דלא בעי' מקום ד' ויהיה משנתינו דלא כרבנן, אבל על קושי' מהרש"א לא יספיק כן, דעדיין נימא דרבנן ס"ל דל"א קלוטה, כדי דרבנן דר' אתיא כרבנן דרע"ק, ומ"מ אפשר דס"ל דלא בעינן מקום ד' ואתי' מתני' אף כוותייהו: ה) במ"ש בתוס' (ד"ה דאמרינן קלוטה בסוף דבריהם) דר"ח בעי בהזורק כמו רבה דהכא וכו' אמאי לא הוכיחו כן מרבה גופיה, דהא בעירובין (דף צט) מבואר דס"ל גם לרבה דבעי' מקום ד', וע"כ דהי' אפשר לומר דזהו רק בתר דפשטא, א"כ גם לר"ח י"ל דבתר דאיבעיא אפשטא ליה: ו) גם אף אם לא נפשטא ליה דלמא מה"ט גופי' דמספקא ליה אין לחייבו ברה"ר דדלמא לרבנן גם למטה מי' פטור ואפשר דבעי' מקום ד': ז) איך כתבו אח"כ ומיהו רשב"א פי' בסמוך אף ברה"ר לא בעי ד', עדיין יקשה הא מדקאמר ר"ח ונח על גבי כל שהוא מבואר דס"ל דבעינן עכ"פ הנחה משהו ואיך מספקא ליה דלכ"ע קלוטה כמי שהונחה דמי': ח) קושי' תוס' על רש"י דדלמא הא דלא קאמר רע"ק מחייב ב' דס"ל דלא מחייב אתולדה במקום אב. ט) קושי' הרשב"א על רש"י דאמאי נקט הש"ס ודלמא, הא לפירש"י מוכרח כן [אאב"ה ע' בחלק א' מפסקים לאבא מארי זצלה"ה סימן קנ"ז מה שהשיב על קושיא זו שנשאל עליה מאביו זצ"ל]: י) קושי' מהרש"א בתוס' ד"ה זרק ונח, דאף לגרסת ר"ת עדיין תיקשי על ר"ז דקאמר הא מני אחרים, מה הועיל בזה דדלמא הנחה הוא דלא בעי וכו': יא) תמיהת כל האחרונים בדברי תוס' ד"ה באילן העומד במ"ש והא דלא מוקי לה אביי הכא משום דר"ח לא בעי ד' גם ברה"ר, דמ"מ דלמא רבנן פטרי דהיא מקום פטור כיון דהוא למעלה מג'. ונלענ"ד בעזה"י כשנקדים לבאר כוונת תוס' ד"ה וזרק ונח, ובמה שתירצו דס' ר"י דדוקא קלוטה דרע"ק דליכא הנחה כלל איכא למיפרך אבל אר' דבעי' הנחה כ"ש ה"ה דלעקירה סגי בכ"ש, נ"ל דכוונתם במ"ש בסוגיין דהא דיש לחלק בין הנחה לעקירה היינו או מטעם דמסתמא הי' במשכן כן דנוטלים מתיבה שיש בו ד' ומניחים ליד עושי מלאכה, או דקרא דלא יצא ממקומו בעקירה כתיב, והנה אף אם קלוטה לאו כמי שהונחה מצינו פלוגתא אם מתגלגל החפץ ע"ג קרקע חייב או לא, דהרי בברייתא לקמן (דף צז) דקתני בפלוגתא דרע"ק ורבנן למטה מג' ד"ה חייב, והיינו מטעם לבוד אף דהחפץ מתנענע והולך. ע"כ דס"ל מתגלגל ע"ג קרקע חייב, אולם לקמן (דף ק' ע"ב) מתגלגל קאמרת ס"ל לרבא דבכה"ג פטור, ועי' ברש"י שם דמשמע דאף לרבא מחייב במתגלגל ורק למטה מג' לא הוי כלבוד רק באחזתו הרוח, ועי' התוס' שם דלמסקנת דבריהם י"ל דאף מתגלגל ע"ג קרקע פטור, ואף בתחילת דבריהם דר' יהודה ס"ל תוך ג' צריך הנחה אבל עג"ק ממש אף מתגלגל חייב, מ"מ לרבנן דר' יהודה לפי המסקנא דר"י מחייב א' ורבנן פטרי לגמרי, ע"כ דס"ל דאף מתגלגל פטור. והנה לכאורה הא דמחייב ר' בזורק מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע אף דמיירי ברה"י מקורה ומשום דכמאן דמליא דמי, היינו דהוי כמקום ד', אבל מ"מ מוכח דס"ל מתגלגל ע"ג קרקע חייב, דאף דכמאן דמליא דמיא מ"מ הא החפץ לא נח והוי כמתגלגל על חפצים. והנה י"ל אם מתגלגל בקרקע חייב אם נימא דבקלוטה למעלה מג' פטור, ע"כ אין הטעם דבעינן שינוח החפץ מתנועתו, דהא מתגלגל בקרקע ג"כ לא נח ושקט החפץ, אע"כ הטעם דבעי' שיהא החפץ ע"ג איזה מקום אבל לא באויר, ואף אחזתו הרוח פטור מה"ט, וא"כ י"ל דזהו כוונת תוס' דדוקא על רע"ק שפיר קשה דדלמא הנחה לא בעי אבל עקירה בעי משום דקרא דממקומו מיירי רק בעקירה ואין מקום בפחות מד' ולא ילפינן הנחה מעקירה, משא"כ לר' דבעי הנחה כ"ש, ע"כ אין הטעם דבעי ניחות' דחפץ דהא לר' דמחייב ברה"י מקורה באמצע ע"כ דמתגלגל עג"ק חייב וכנ"ל. אע"כ דטעמא דר' דבעי שיהיה החפץ על מקום ממש, והיינו ע"כ דילפינן הנחה מעקירה דבעי מקום חפץ משא"כ באויר, וא"כ ע"כ דגם כ"ש מקרי מקום, א"כ ממילא גם לעקירה כן, וע"ז כתבו תוס' דסתמא דהש"ס דפריך על ר"ז לית ליה הך סברא היינו דפריך מאידך סברא לחלק דבמשכן הי' בהנחה פחות מד' ובעקירה הי' ד'. ומה דלא ניחא להו לתוס' דגם סתמא דהש"ס ס"ל בהא כר"י אלא דפריך על אחרים דדלמא ס"ל דהנחה כ"ש לאו מטעם דבעי מקום לחפץ, אלא מטעם דבעי' ניחותא דחפץ, וס"ל דגם מתגלגל בקרקע פטור, י"ל דא"כ אמאי לא אשמעינן רבותא יותר דגם אחזתו הרוח באויר חייב, אע"כ דבעי מקום לחפץ, אבל ר"ת לשיטתיה דמפרש רק מטעם דדומיא דמשכן בעי' דהיה מקום ד' (עי' בלשונם שכתבו ועוד אור"י דאל יצא וכו' משמע דר"י הוסיף וס"ל ג"כ לסברת ר"ת) מש"ה תירץ בע"א דגרסי' בהזורק יתיב רב יוסף וכו'. והנה בקושיית מהרש"א על דברי תוס' אלו כמבואר באות י' נ"ל ליישב בג' דרכים. דרך א י"ל דגם תוס' ס"ל דאין הכרח לומר דר"י ור"ז ניידו מאוקימתא דרבה לאוקמי כרע"ק מחמת פרכת הש"ס ודלמא הנחה הוא דלא בעי, והיינו די"ל דלא ניחא להו באוקימתא דרבה מטעם אחר, והוא למה שהקשו תוס' בסוגיין דלרבה דמוקי כרע"ק דס"ל קלוטה כמ"ש דמיא, א"כ בפשט עני ידו לפנים ליתחייב מיד משום קלוטה, ועי' לקמן (דף צג ע"א) דתירצו דרבה ס"ל דאגד יד שמיה אגד עיי"ש, א"כ היה מקום לומר דמה"ט ניידו מאוקימתא דרבה דס"ל אגד יד ל"ש אגד, וע"כ מתני' דלא כרע"ק, אמנם זהו ניחא לר"ז אבל לר"י דמוקי כר' אף אם כוונתו לר' דזיז], הא מ"מ באמת מוכח מאידך דר' דרה"ר באמצע דס"ל לר' ברה"י מקורה אמרי' קלוטה כמש"ד, א"כ עדיין יקשה איך אפשר דמתני' ר' מ"מ בפשט העני ידו לפנים דמשמע מסתמא אף בחדר של הבעה"ב דמקורה ליתחייב מיד, אע"כ דס"ל דאגד יד שמיה אגד, וא"כ הא דנייד מאוקימתא דרבה ע"כ משום פרכת הש"ס דהנחה הוא דלא בעי ושפיר הקשו תוס'. הדרך הב' ג"כ בסגנון זה וביותר דרך פשוט דעל ר"ז ליכא קושיא די"ל דנייד מאוקימתא דרבה משום דמספקא ליה דלמא למעלה מי' פליגי אבל למטה מי' ד"ה פטור, אבל לרב יוסף לשיטתיה דקאמר להדיא (דף צז) הא מלתא איבעי' לי' לר"ח ופשטה נהליה רב המנונא וכו' הרי דידע ר"י מהפשיטות דלמטה מיו"ד פליגי, א"כ ע"כ הא דנייד מאוקימתא דרבה הוא רק משום פירכא דדלמא הנחה דלא בעי ושפיר הקשו תוס'. הדרך הג' י"ל עפ"מ שהקשה הרשב"א בחידושיו בהא דפריך הש"ס בעירובין (דף צט) אמימרא דר"י דהשתין ורק חייב הא בעי עקירה והנחה מע"ג מקום ד' על ד' וליכא, דהא קיי"ל ברה"י לא בעי מקום ד', ותירץ דדוקא הנחה לא בעי אבל עקירה בעי גם ברה"י עיי"ש, ומעתה י"ל דעל ר"ז ליכא קושיא די"ל דלא ס"ל לחלק בין הנחה לעקירה ולא נייד כלל מאוקימתא דרבה מחמת פרכת הש"ס, אבל לר"י דפריך הש"ס אליביה בערובין דאף דברה"י לא בעי הנחה ע"ג מקום ד' מ"מ עקירה בעי, הרי דעכ"פ אפשר דס"ל לר"י לחלק בין עקירה להנחה ושפיר הקשו תוס' דהא מדקאמר ר"י רבי היא ע"כ דלא ס"ל לחלק בין עקירה להנחה והיאך פריך הש"ס אליביה בעירובין. אמנם נ"ל לסתור זה דלתוס' לשיטתייהו בלא"ה נסתר קושיית הרשב"א, והיינו למה דהעלו בסוגיין דלא משכחת שיהי' הזיז רה"ר וא"כ בלא אביי ע"כ פלוגתייהו דר' ורבנן בזיז כ"ש היינו דהזיז ברה"י, וא"כ ע"כ הא דקאמר ר"י רבי היא בין אי הוכחתו מזיז כ"ש ולא ס"ל כדאביי או דהוכחתו מההיא דרה"י באמצע, מוכח דס"ל דליכא חילוק בין רה"י לרה"ר, דא"כ עדיין תיקשי דלמא ר' רק ברה"י לא בעי אבל ברה"ר בעי. וא"כ שפיר פריך הש"ס בעירובין לרב יוסף לשיטתיה דע"כ לא ס"ל דרה"י עדיפא, והרשב"א דהקשה כן הוא לפי שיטתו דהאריך דגם סוגיין דרה"י בודאי לא בעי ד', וההיא דרה"י באמצע נדחק שם עיי"ש וא"כ נסתר הדרך הג', וצריכים אנו לדרכינו הראשונים. אולם מה דפירש"י דדלמא הנחה דלא בעי היינו מכח ההכרח מדלא קתני רע"ק מחייב שתים, נראה דס"ל דבפשיטות הסוגיא משמע דר"י ור"ז ניידו מאוקימתא דרבה ודלמא הנחה לא בעי וכמו דס"ל למהרש"א בכוונת תוס', ויהיה קשה לרש"י קושיית תוס' דמה הועיל ר"י ור"ז בתירוצם, ולזה ס"ל לרש"י לתרץ דר"י ור"ז ס"ל דכל כמה דלא מצינו מי שיחלק בין הנחה לעקירה מסתמא לא ס"ל החילוק ורק לר"ע פריך מכח הכרח, רק סתמא דהש"ס דפריך על אחרים ס"ל דגם מסתמא יש למפרך דדלמא ס"ל לחלק כיון דכבר מוכח דרע"ק סבר כן: והנה בקושיית תוס' על פירש"י כנזכר באות ח', י"ל למה שהקשו תוס' (בדף צז ע"ב ד"ה למימרא וכו') דמאי פריך הש"ס דלמא מיירי בנודע וחזר ונודע ותירצו דא"כ ליכא חידוש דמחייב ב'. והנה לכאורה אין מקום לתירוצם, דהא מ"מ מדחייב ב' מוכח דגם עקירה לא בעי מקום ד', וצ"ל פירכת הש"ס לפי האמת דרבי מיירי ברה"י מקורה דכמאן דמליא דמי והוי מקום ד', ולענין זה פשיטא דאין לחלק בין הנחה לעקירה (אולם תוס' בסוגיין דנדחקו בד"ה זרק ונח בסוף דבריהם דהש"ס הו"מ למיפרך הא דקשי' לר"י וכו' דהא כל כמה דלא אייתו ההיא דמיירי ברה"י מקורה לא היה קשה דר' אדר' די"ל דמיירי בנודע וחזר ונודע והחידוש דגם עקירה לא בעי, והא דפריך כן רב יוסף בעירובין אף דר"י לא ס"ל בשמעתין דמיירי ברה"י מקורה י"ל דפריך רק על שמואל לשיטתיה דמוקי במקורה, אבל ר"י לנפשי' לא מוקי במקורה) וא"כ מיושב קושית תוס' דשפיר הוי הוכחה מדלא קתני רע"ק מחייב שתים והיינו בנודע וחזר ונודע ואשמעי' דעקירה ג"כ לא בעי, אע"כ דבאמת עקירה בעי, [אח"כ הראוני בפ"י קצת מזה ובסגנון אחר דהו"ל למנקט חייב שתים ובנודע וחזר ונודע והחידוש דלא נטעי דרע"ק מחייב משום מושיט עיי"ש, ולא נראה לענ"ד כן, דא"כ אף דמחייב רק א' תיקשי דלינקט בהדיא זו כנגד זו דלא נטעה דמדין מושיט מחייב]. ולפ"ז מיושב ג"כ קושיית הרשב"א באות ט', והיינו דודאי אם לא היה שום סברא לחלק בין הנחה לעקירה, א"כ לא היה הכרח מדלא נקט רע"ק מחייב ב' די"ל דלא מחייב בתולדה במקום אב, ואי בנודע וחזר ונודע ליכא משום חידוש, אלא דבאמת ס"ל להש"ס דודאי יש מציאות סברא לחלק בין הנחה לעקירה, ושפיר מוכח מדלא נקט רע"ק מחייב ב' לאשמועינן דלא בעי עקירה, א"כ י"ל דזהו בעצמו דברי הש"ס ודלמא הנחה הוא דלא בעי, מש"ה מוכרח החילוק לר' עקיבא לקושטא דמלתא, [ובדרך הפשוט לא ידעתי התחלה לקושיית הרשב"א די"ל דמרע"ק מוכח רק דלעקירה בעי הנחה ממש אבל לא דבעי מקום ד', ולזה פריך הש"ס רק כיון דמוכח עכ"פ דעקירה גרע לענין קלוטה א"כ דלמא לעקירה בעי מקום ד', ופשוט) ומעתה י"ל דהא דקאמר רבה ה"מ רע"ק היא היינו דדוקא דכרבנן לא מצי אתיא, והיינו י"ל דרבה ס"ל מסברתו דאין מקום פחות מד' והספק רק אם דרשינן אל יצא ממקומו קא על החפץ ממילא בעי ד', או דלא קאי על החפץ ולא בעי כלל מקום חפץ אבל שיהי' כ"ש נקרא מקום חפץ לא ס"ל לרבה כלל, וההיא דזרק ונח בזיז כ"ש ס"ל כדאביי דמש"ה בעי הנחה דליהוי כזורק מרה"ר לרה"י דשדי נופו בתר עיקרו (דע"כ אף דשדיא נופו והוי רה"י היינו דוקא על הנוף ממש אבל לא שיהא האויר של הנוף אויר רה"י דמוכח כן מדדחיק הרשב"א (בתוס ד"ה לא חייב) דמהיכן יצא לרב ושמואל דלא חייב רבי רק ברה"י מקורה ואמאי לא ניחא להו דהיה קשה להו אמאי בעי לר' ונח ע"ג זיז הא ס"ל לר' קלוטה כמי שהונחה דמיא, אע"כ דלאביי ליכא הוכחה או דצ"ל דליכא דקדוק כ"כ די"ל דנקט ונח ע"ג זיז לרבותא דרבנן, א"כ גם לרבה י"ל כן) וא"כ י"ל דס"ל לרבה דהא דס"ל לרבנן קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא אין הטעם דבעי ניחותא דחפץ דהא מבואר בברייתא דתוך ג' מודו רבנן אף דהחפץ מתגלגל, ומה לי מתגלגל באויר או בקרקע, אע"כ הטעם דילפינן הנחה מעקירה דבעי מקומו של חפץ, א"כ ממילא בעי מקום ד', דפשיטא לי' לרבה דאין מקום פחות מד', ורק רע"ק ס"ל דלא בעי כלל מקום לחפץ דממקומו על האדם קאי, אבל לרבנן דפטרי בקלוטה ע"כ ס"ל דמקומו קאי על החפץ וא"כ ממילא בעי מקום ד', וזהו ממש כפי מה שכתבתי בכוונת תוס' בהוכחת ר"י מר' דלא בעי ד' אלא דר"י הוכיח דכ"ש מקרי מקום, ולרבה לא ס"ל כן, (ובדרך חידוד החברים המקשיבים אמרתי דבזה יש ליישב קושיית תוס' ד"ה דאמרינן קלוטה דמאי פריך הש"ס דלמא כרע"ק בודאי אתי, די"ל דהכי פריך כיון דלרע"ק מוכח דלא בעי מקום ד' מהיכי תיתי נימא דפליגי רבנן עליו ואף אם למטה בי' פליגי דלמא רק קלוטה לא ס"ל אבל לא בעי מקום ד', ואי דליכא טעמא דל"א קלוטה רק מחמת מקומו של חפץ כנ"ל דלמא טעמייהו דבעי ניחותא דחפץ ואף מתגלגל פטור, ואי דידע מהברייתא דפ' הזורק דלמטה מג' ד"ה פטור, ולזה קאמר ומי פשיטא לי' לרבה, והיינו דידע אותה ברייתא דשם קתני דמג' ועד י' פליגי הא מספקא לי' וע"כ דלא ידע הברייתא וא"כ י"ל דרבנן דפטרי דבעי ניחותא דחפץ ואם כן מסתמא גם רבנן ס"ל דלא בעי מקום ד' דמה"ת נעשה פלוגתא רחוקה בין רע"ק לרבנן וק"ל). ובזה מיושבים דברי המהרש"א ממה שהקשינו אות ב' דתירוצו עולה יפה, דמה"ט לא מספקא לרבה דכ"ע ס"ל דקלוטה לאו כמי שהונחה דמיא דליכא טעמא לומר דלאו כמי שהונחה דמיא אלא משום דדרשינן מקומו של חפץ וממילא בעי ד' ויהי' מתני' דלא כמאן. ומיושב ג"כ מה שהקשינו על המהרש"א באות א', דכ"ז רק לתירוצם א', דתירצו דר"י הוכיח מר' דזיז דבעי ד' ועפ"י היסוד שיסדנו דס"ל הנחה כ"ש יליף ג"כ מקרא דממקומו. אבל לאידך תירוצם לגירסת ר"ת בעירובין לא צריכין למדה זו, וא"כ י"ל דמה דכתבו דרבה לא חשיב כל האיבעיות היינו להך תירוצא ונסתר הבנין, ואף אם לא כמש"ד מ"מ י"ל דלא בעי ד' וליתא לתירוצו של המהרש"א, ואף דהמהרש"א שם על תירוצם דתוספות דהש"ס פריך דאיכא למיבעי ג"כ דלמטה מי' ד"ה פטור דהא ליכא לספוקי בזה, דא"כ מתני' דלא כמאן היינו דקושייתו דלפי דברי תוס' דלעיל, דס"ל דאם לאו כמש"ד ממילא בעי מקום ד' קשה להו קושי' תוספות דמאי פריך הש"ס דדלמא כרע"ק אתיא בודאי, ולזה תירץ דמ"מ פריך הש"ס דמאן מפיס דרע"ק הוא יותר מרבנן כיון דגם לרבנן י"ל דס"ל קלוטה כמש"ד וגם לרע"ק אינו מוכח להדיא רק מכח משנתינו, ומשני הש"ס בתר דאיבעי' הדר פשטה דמוכח דרע"ק סבר כן, אבל באיבעי' דרבה באמת לא היה מוכח, ועכ"פ לא הי' אפשר למנקט דלכ"ע לאו כמש"ד דא"כ ממילא בעי ד' ויהיה מתני' דלא כמאן וא"כ שני דיבורי תוס' עולין כהוגן דתלי בב' תירוצים שבתוס' בפירושא דהא מני רבי היא. ולפ"ז מיושב הקושיא באות ג' דמהא דקאמר רבה ה"מ רע"ק ליכא למידק, די"ל דליכא ברייתא בשום מקום דבעי ד', והא דקאמר ה"מ רע"ק היינו לאפוקי מרבנן דרע"ק דמוכח דס"ל דבעי ד' דכיון דבעי מקום חפץ ממילא בעי ד', אבל מדברי ר"ז דייקי שפיר דל"ל דקאמר ה"מ אחרים לאפוקי מרבנן דרע"ק דהא ר"ז מביא ראיה מאחרים דהנחה כ"ש, הרי דכ"ש הוי מקום, א"כ דלמא גם רבנן דרע"ק ס"ל כן, אע"כ דיש איזה ברייתא מפורש דבעי ד'. ובהכי מיושב ג"כ הקושיא באות ד' הנ"ל דגם בתירוצם דתוס' מיושב קושיית המהרש"א דרבה לא ניחא ליה לומר דרבנן ס"ל קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא, דא"כ יהיה מוכרח דבעי ד' כנ"ל, ויהיה מתניתין דלא כרבנן. אמנם עדיין יקשה לפום אידך תירוצא דתוס' בההיא דר"י דה"מ ר' היא עפ"י גירסתם בעירובין דנסתר כל הבנין וקיימינן בפשוטו דאף אם קלוטה לא כמש"ד מ"מ אפשר דלא בעי ד' א"כ עדיין תיקשי למסקנא כקושי' המהרש"א דאמאי מספקא לרבה דדלמא לכ"ע קלוטה כמש"ד א"כ רבנן דר' ברה"י באמצע דלא כמאן וזה לא יתיישב בתי' תוס' כמבואר באות ד'. אמנם י"ל דג"ז לא קשה מידי, די"ל דמה"ט דהחליטו תוס' דיש איזו ברייתא מפורש דס"ל דבעי מקום ד' מיתרצא גם קושיית מהרש"א בתירוץ תוס'. והיינו הא דלא ניחא לרבה לומר דלרבנן קלוטה לאו כמש"ד כדי דרבנן דר' יהיו כרבנן דרע"ק, דהא מ"מ אותו ברייתא דס"ל דבעי ד' הוא דלא כמאן דהא לומר דלרבנן דרע"ק בעי ד' אינו מרווח, דא"כ מתני' דהכא דלא כרבנן, וכיון דממילא אותה ברייתא הוא תנא אחרת דס' דלא כרע"ק ולא כרבנן ממילא קיימינן דאפשר דגם רבנן ס"ל דקלוטה כמש"ד והאי רבנן דר' אתי כאותו ברייתא דבעי מקום ד' ונכון. ומעתה מיושב הקושיא באות ה' ואות ו', והיינו דודאי הא דכתבו תוס' דמה"ט ניחא לרבה לומר דלכ"ע קלוטה כמש"ד אף דהברייתא דלא כמאן, כדי לאוקמי מתני' אף כרבנן, היינו רק אם ההלכה כמתני' משא"כ אם בלא"ה קיי"ל כהברייתא דבעי ד' א"כ מה בכך דמתני' רק כרע"ק, אדרבא מהי"ת לומר דרע"ק ורבנן תרווייהו דלא כהלכתא, וא"כ לפ"ז יקשה לכאורה לרבה דס"ל להלכתא דבעי ד', כמבואר בעירובין, א"כ אמאי מספקא לומר דלכ"ע כמש"ד. אולם בזה י"ל דזהו רק למסקנא דפשיטא לי' דודאי אם היה מתני' אף כרבנן היה ההלכה כמתני', רק למסקנא דנפשטה איבעי' והוי מתני' דהכא סתם ואח"כ מחלוקת פלוגתא דרע"ק ורבנן ואין הלכה כסתם, ואף דבתוס' דהכא במ"ש דרבה לא חש לפרש כל איבעיות אזלא בהך סברא דאף אם קלוטה לאו כמש"ד מ"מ אפשר דלא בעי מקום ד', וא"כ דלמא מ"מ מתני' אף כרבנן ומנ"ל למיפרך דלא כסתם מתני', י"ל דס"ל לרבה דמ"מ כיון דמצינו ברייתות מפורשות דבעי ד', בודאי מהראוי דמה"ט ס"ל לרבנן דל"א קלוטה משום דבעי מקום ד', דמה"ת לומר ג' מחלוקות דרע"ק סבר דלא בעי הנחה כלל, ורבנן סברי דהנחה כ"ש, והבריי' סבר דבעי ד', מש"ה אמרי' בודאי דרבנן ס"ל דבעי ד' והוי סתם ואח"כ מחלוקת, ומש"ה פסק רבה דבעי ד'. וכ"ז לרבה משא"כ לר"ח שפיר הקשו תוס', כיון דס"ל דברה"ר בעי ד' האיך הי' מספקא ליה לומר דלכ"ע קלוטה כמש"ד, והיינו דע"כ ס"ל בקבלה או מסברא דאין הלכה כסתם מתני' דהכא, וא"כ מה"ת למיבעי דלכ"ע כמש"ד שלא אליבא דהלכתא, דל"ל ג"כ דזהו רק לבתר דפשטה דהוי סתם ואח"כ מחלוקת, ז"א, דמאי מחלוקת איכא דלמא גם רבנן סברי דלא בעי ד' רק דל"ס קלוטה כמש"ד. ואי דאמרינן דמה"ט גופא בקלוטה משום דס"ל דבעי מקום ד', ז"א, דהא ר"ח ס"ל ברה"י לא בעי מקום ד', ואעפ"כ נקט ונח ע"ג דבעי הנחה וכן רבנן דר' ברה"י באמצע פטרי אף דסבירי להו ברשות היחיד לא בעי מקום ד' והרי דלא תלי בהא, וא"כ ליכא סתם ואח"כ מחלוקת, אע"כ דבלא"ה קים ליה דלא קיי"ל כסתם מתני' דהכא וא"כ אמאי מיבעי ליה דלכ"ע כמש"ד, ולזה כתבו התוס' ומיהו רשב"א אומר דאף ברשות הרבים לא בעי מקום ד', וא"כ שפיר י"ל אף דס"ל דבעי עכ"פ הנחה כ"ש היינו למסקנא דנפשט ליה דלרבנן קלוטה לאו כמש"ד או דכיון דמספקא לי' ממילא בלא נח פטור מספק, ומיושב הקושיא באות ז' ודו"ק. ועתה נבא ליישב הקושיא באות י"א, והוא במה דכתבו תוס' מיד הא דנקט זיז כ"ש אומר רשב"א דברחב ד' מחייבי רבנן אם הוא למעלה מי' דס"ל כריב"י בטרסקל, והנה י"ל מסברא אף דס"ל לרבי דעיקר מחשיב לנוף רה"י או דמכח העיקר נעשה רה"ר כסברת הרשב"א זהו רק בתוך ט' דשם שייכות לרה"ר ע"י כלי או אדם, וכן למעלה מי' נמיהוי רה"י ע"י העיקר. אבל אם העיקר ברה"ר והנוף למעלה מי' י"ל דל"ש שדי נופו דבאויר הזה לא שייך לקראותו רה"ר ואינו במציאות כלל, וא"כ לכאורה מעיקרא ליתא לקושיית תוס' דאמאי לא מוקי אביי הכל ברה"ר, דא"כ ע"כ מדמחייב ר' משום שדי נופו מיירי רק בתוך י' והיה קשה אמאי נקט כ"ש הא גם בד' פטרי רבנן כיון דמיירי ע"כ רק למטה מי'. אמנם בזה היה מקום לומר בסגנון אחר כעין סגנון תוס' והיינו דמיירי בכל ענין אף בנח בצד הנוף, ובזה ברחב ד' מודו רבנן דמחייבי, ומעתה מיושבים היטב דברי תוס', ושיעור דבריהם דהא דלא מוקי הכל ברה"ר משום דגם ברה"ר לא בעי ד'. וגם הא דנקט זיז כ"ש אומר רשב"א משום דבד' מודו רבנן בלמעלה מי' ואם איתא דמיירי הכל ברה"ר א"כ לא משכחת רק למטה מיו"ד, ואמאי נקט כ"ש, ואי דמיירי אף בצד הנוף א"כ גם בכ"ש לחייבו רבנן דהא ברה"ר לא בעי ד' ומש"ה מוקי אביי באילן עומד ברה"י דלר' שדי נופו והוי רה"י ומיירי אף ברחב ד' ומש"ה נקט כ"ש. משא"כ אם ברה"ר היה צריך ד' שפיר הו"מ לאוקמי ברה"ר ואף בצד הנוף פטרי רבנן דבעי מקום ד' ושפיר נקט כ"ש, כנלענ"ד נכון בעזה"י: ואומר עוד גרגיר אחד בהאי ענינא במה שהקשה המהרש"א (בדף ז' ע"א בתוס' ד"ה וטח בפניה) דלפי פירש"י דלשם דלבנה רחב ג' טפחים א"כ תיקשי הא בעי ד', ואם כסברת ריב"א דבטח בפניה לא בעי ד', ז"א, דהא לרש"י דנוף היא ר"ה דלא משכחת רק בנח בצד הנוף כמ"ש תוס' בשמעתין, וא"כ מדפטרי רבנן ע"כ דגם בצד הנוף בעי ד', וסיים ויש ליישב. ונ"ל דאפשר דכוונת המהרש"א לשיטתו (דף ח' ע"א) דהא דפירש"י דזרק מתחילת ד' לסוף ד' הוא לפירוש הא' אבל לפי' הב' דברה"י כ"ע לא פליגי היינו דהנוף הוי רה"י, ומוכח דאף בטח בפניה בעי ד' הרי לפי' זה אין חילוק בין רה"י לרה"ר. וא"כ ר"ח ס"ל דאף ברה"ר לא בעי ד', וניחא ההיא דלבינה דהוא ר"ח לשיטתי דלא בעי ד' וק"ל. אולם יסתער לנו קושיא גדולה בדברי רש"י שפי' לקמן (דף ח') בס"ד דקאמר לימא ר"ח דאמר כר' דקס"ד מרה"ר לרה"י מפיק, והוא תמוה לכאורה לפירש"י בפירוש א' דר"ח דלא כמאן הרי דאין חילוק בין רה"ר לרה"י א"כ למאי צריך לפרש דס"ד דלרה"י הוא דלמא לס"ד הוי הזיז ברשות הרבים דהא לר"ח גם ברה"ר לא בעי ד'. ובפשוטו היה נ"ל דלזה נתכוין המהרש"א שם דטרח ליישב הא דס"ל לרש"י בפי' א' דר"ח דלא כמאן ולא ס"ל לחלק בין רה"י לרה"ר היינו דאם איתא דברה"י לא בעי ד' לא הי' העיקר מחשיב להנוף כיון דבמקום העיקר שהוא ברה"י לא תליא כלל בד', ולכאורה מאי בעי המהרש"א בזה ולא בפשוטו, דלפי' הא' דלא היה הגירסא ברה"י דכ"ע ל"פ לא ס"ל כלל לחלק לענין ד' בין רה"י לרה"ר כמו דס"ל להרשב"א בתוס' דמסברא אין חילוק בזה. ולזה היה נ"ל דהוקשה למהרש"א דברי רש"י אלו שכתב דקס"ד מרה"ר לרה"י, ולזה ע"כ מוכח דרש"י ס"ל באמת דר"ח מדנקט רה"י ס"ל דרק ברה"י לא בעי ד', והא דפירש"י בפי' הא' דר"ח דלא כמאן היינו דכ"ע ס"ל דאף ברה"י בעי ד', ולזה הקשה המהרש"א שפיר כיון דס"ל לרש"י באמת לחלק לר"ח בין רה"י לרה"ר, א"כ דלמא ר"ח ככ"ע ס"ל, ולזה הוכרח לסברתו דמדסבר ר' דעיקרו מחשיב לד', ע"כ דס"ל דאף ברה"י בעי ד' אבל באמת ר"ח ס"ל דברה"י דוקא לא בעי ד'. וניחא נמי במ"ש המהרש"א שם לרש"י דעיקר פרכת הש"ס לימא ר"ח דאמר כר', היינו דלימא הלכה כר', והרי לרש"י דס"ל דלר"ח דלא כמאן ואין חילוק בין רה"י לרה"ר ע"כ מדנקט ר"ח ברה"י היינו דאשמועינן דרה"י עולה עד לרקיע כמ"ש רשב"א בתוס', וא"כ איך שייך דלימא הלכה כר' הא בעי להשמיענו דרה"י עולה עד לרקיע, ולפי הנ"ל ניחא דר"ח באמת ס"ל דרק ברה"י לא בעי ד': אמנם לפ"ז נסתר דברי המהרש"א בשמעתין שכ' ליישב לפירש"י הא דלא מוקי ר"ח הכל ברה"ר ובצד הנוף, היינו דאיידי דקאמר ר"ח ברה"י נקט איהו נמי דקאי ברה"י, א"כ תיקשי דמנ"ל לאביי גופא דעיקרו ברה"י, וממילא מדסבר ר' דשדיא נופו מוכח דגם ברה"י בעי ד', ויהי' ר"ח דלא כמאן, דלמא באמת מיירי דהכל ברה"ר ור"ח ס"ל ככ"ע, והוא השגה גדולה על המהרש"א לענ"ד: גם בלא"ה דברי המהרש"א בסוגין תמוהים דמה הועיל בזה דמשום איידי נקט דקאי ברה"י מ"מ קשה נימא דהכל ברה"י כיון דס"ל דגם ברה"י בעי ד'. אולם תירוצא דמהרש"ל בסוגיין דלשון זיז משמע דבר הבולט היה אפשר לקיים ולפרש דברי רש"י דר"ח ס"ל דרק ברה"י לא בעי ד', ור"ח אמר דכ"ע אף ברה"י בעי ד'. והא דלא מוקי הכל ברה"ר ודר"ח ככ"ע משום דזיז הוא דבר הבולט. אולם לפי הנ"ל ע"כ אי אפשר לומר דלפי' הא' יסבור ר"ח דברה"ר בעי ד', הא לפירושו דהנוף הוא רה"ר מוכח דבטח בפניה בעי ג"כ ד' ותיקשי ההיא דר"ח דלבנה, אע"כ דברה"ר ג"כ לא בעי ד' ורה"י דנקט ר"ח לאו דוקא, א"כ תיקשי אימא גם לס"ד כן ומאי דוחקיה לרש"י לפרש לס"ד דמה"ר לרה"י. והייתי סבור לומר דרש"י בעי לתרץ כיון מדר"ח דלבנה מוכרח דלא בעי ד' אמאי לא פריך הש"ס מיד מההיא דלבנה לימא ר"ח דאמר כר', ולזה כתב דס"ד מרה"ר לרה"י וא"כ לעיל בלבנה לא הו"מ לומר הלכה כר', די"ל דקמ"ל דאף ברה"ר לא בעי ד'. אולם לפ"ז יקשה בהיפוך דלמאי הוצרך ר"ח להך מימרא דנעץ קנה הא מההיא מימרא דידיה בלבנה כבר מוכח דלא בעי ד', וע"כ דאשמועינן ר' דרה"י עולה עד לרקיע, א"כ מאי פריך דלימא הלכה כר', ודברי רש"י נפלאו ממני לא אוכל להם. ואדכרתן מלתא דתמיה לי בענין זה בהא דנסתפקו תוס' (דף ה' ע"ב ד"ה בשלמא) דבזרק ד' אמות ברשות הרבים ונשרף באויר אחר ד"א אם חייב מדין קלוטה או דבמלאכה זו לא אמרינן קלוטה דא"כ הי' כמונח תוך ד"א, וקשה לי, א"כ גם בזורק מרה"י לרה"ר נימא הכי דאיך נחייב אותו משום קלוטה נימא דבאותו הרגע שיצא ראש אחד מפתח הבית והיה עדיין הראש הב' מהחפץ בבית יהא כמונח, ואח"כ כשיצא כולו הוי כעקירה דבכה"ג אינו חייב, כמו שפירש"י בהמצניע (דף צג ע"ב עיי"ש). וצע"ג:

בר"ן ד"ה ומקשו גם משכחת לה בכלי גבוה ג"ט דאין כרמלית בכלים, כמ"ש רש"י ז"ל (דף ח' ע"א) ד"ה פחות מכן, ואולי י"ל דס"ל להר"ן דאין כרמלית בכלים, היינו דהוי מקום פטור, אבל לא דהוי רה"ר, דלא כתוס' (דף ה' ע"א ד"ה כאן) ובאמת תמיהני על השמטות הרי"ף הברייתא דדף ח' היתה קופתו כו' דמזה משמע דאין כרמלית בכלים: