חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת שבת לט.

גמרא. וכל שלא בא בחמין מלפני שבת מדיחין אותן בחמין. משמע דדוקא להדיח מותר אבל לשרות אף בכלי שני אסור וכמו שדייקו בתוס'. וא"ת תיקשי מלקמן דנותן תבלין לתוך הקערה. וי"ל דתבלין שאני דגם בכלי ראשון אינו אסור אלא מדרבנן. ומש"ה בכלי שני שרי לגמרי. דהא חזינן דיש חילוק בין תבלין לשאר דברים. דהא ר"י דמתיר ליתן תבלין לכ"ר מ"מ מודה דשאר דברים אסור. א"כ י"ל דגם רבנן מודו בתבלין דמדאורייתא שרי. אף בכ"ר. ותדע דהא לרב ששת לקמן בפ' תולין (קלח ע"א) דליכא מידי דחד תנא מחייב חטאת ולחד תנא מותר לכתחילה. על כרחין צריכין לפרש כן דגם לרבנן מדאורייתא שרי ובתוס' דחקו בזה. שם גמרא רבה אמר [טעמא דר"י דאסור להטמין בחול] גזירה שמא יטמין ברמץ. [ורב יוסף אמר מפני שמזיז עפר ממקומו והוי חופר גומא. רש"י]. יראה דרבה לשיטתיה לעיל בפ"ב (דף לא ע"ב) דהקשה על עולא [דמוקי ר"י דפתילה נמי כר' יהודה] וכיון דלדידי' ר"י סבר כר"ש ליתא לטעמא דמזיז עפר דנהי נמי דחופר גומא הא מ"מ הוי משאצ"ל. ורב יוסף ס"ל כעולא דר"י ס"ל כר"י במשאצ"ל: ובתוס' פירשו דחששא דשמא יזיז עפר היינו שיחפור כדי ליתן הביצה בתוכה, דאל"כ ליכא איסורא דאורייתא לר"ש דאמר מלאכה שאצ"ל פטור עלי'. ויש להבין ממנ"פ אי סברי דרב יוסף סבר כעולא א"כ מה הקשו עליה מר"ש, הא ר' יוסי סבר כר"י, ואי סברי דר"י כרבה סבר מה צורך להו להקשות מר"ש הו"מ להקשות יותר דר"י דהכא אדר"י דפתילה, וי"ל דודאי י"ל דר"י סבר כעולא דר' יוסי כר' יודא, אלא דקשיא להו אפרכת הש"ס בסמוך, כיון דעכ"פ דלר"ש ליכא איסור דאורייתא א"כ דלמא רשב"ג כוותי' דר"ש ס"ל:

תד"ה מפני שמזיז וכו', ובלא"ה א"ב טובא בגג וכו'. קשה לי הא דמותר בגג בעפר לרבה היינו במגלגל בעלמא לא בדרך הטמנה, וא"כ למאי צריכי לאריכות הזה דא"ב בגג שיש בו עפר ולא בפשוטו דבחול ואבק דרכים עצמו הא"ב דלרבה אסור רק הטמנה אבל גלגל שרי ולר"י אסור, וצ"ע:

בא"ד וקשה לפירושו דאמאי פליג רבה וכו'. קשה לי כי היכי דלרש"י ניחא דכולהו ס"ל דלית בזה משום עשיית גומא יהי' מאיזה טעם שיהי' פשיטא דלפר"ת י"ל דרבה ס"ל דלית בי' משום גומא ומה קשה לר"ת יותר מלרש"י. וביותר דהא מדפרכינן אלא לר"י נגזור מוכח דגם לר"י לית בי' משום גומא דאורייתא רק מדרבנן מדקאמר נגזור, א"כ איך שייך לעשות קושיא על רבה דאמאי לא גזר, וצ"ע:

גמרא אלא למ"ד [היינו לרב יוסף דסבר דטעמא דר"י דאסור להטמין בחול לאו משום שמא יטמין ברמץ הוא אלא] מפני שמזיז עפר ממקומו, מאי איכא למימר בטעמא דאסרו חכמים מעשה דטברי' דהביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין]. ואף דע"כ גם רב יוסף אית לי' גזירה דשמא יטמין ברמץ דהא מה"ט אסור להטמין בדבר המוסיף הבל היינו דוקא שיטמין מבעוד יום ואתי לחתויי אבל משחשכה ליכא למיחש כמו דליכא למיחש שמא יבשל בשבת, וא"ת מדאמרינן בספק חשכה טומנין את החמין, משמע משחשכה אסור, וי"ל [לרב יוסף דמבעוד יום חמור משחשכה] דלא בא למעט משחשכה אלא דאשמעינן הא גופא דאף בספק חשכה מ"מ מותר, ולא אמרינן דלמא יום הוא ולתסר דהא מבעוד יום אסור, וא"ת למה באמת מותר ודלמא יום הוא, וי"ל כיון דבבין השמשות מכל מקום אסור לבשל וליכא חששא דשמא יטמין ברמץ מש"ה שרי, וכמו דלדידן דמשתחשך אסור ומ"מ בה"ש מותר ול"א דלמא לילה הוא והיינו משום דלית בי' חששא דשמא ירתיח דסתם קדירות בה"ש רותחות הן, ה"נ לר"י אף דספק יום הוא מ"מ שרי כיון דליכא חששא דשמא יטמין, ובתוס' דחקו בזה ולא ידעתי למה. ואולי לא הי' קשי' להו ממקום שהקשינו אלא כוונתם אמתני' דסוף פ' במה טומנין כסהו ונתגלה לא יכסנו משתחשך, הרי דמשתחשך אסור להטמין: