חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת שבת לד.

מתני' ספק חשיכה וכו' [אין מעשרין את הודאי] אבל מעשרין את הדמאי. ומתני' דמשמע דדוקא בספק חשיכה מעשרין את הדמאי אבל משחשיכה לא דלא כר"י לקמן במתני' ריש פ' נוטל דאמר מעלין את המדומע דלא מקרי מתקן כיון דיכול ליתן עיניו בצד זה ולאכול בצד אחר. אלא כרשב"א דאית ליה במדומע דנותן עיניו בצד זה אבל אין מעלין דמ"מ מקרי מתקן. אבל לר"י כיון דגם בדמאי נותן עיניו בצד זה כו' א"כ שרי גם לעשר משחשיכה ולא מקרי מתקן. ואף כרבנן אתיא דאפשר גם רבנן סוברים דבמדומע נותן עיניו כו' אלא דסברי דמ"מ הוי מתקן. וכ"כ הרמב"ן פ"ק דביצה וז"ל שר"י אומר מעלין את המדומע. וחביריו חולקין עליו שאעפ"כ אסור לקרוא שם עכ"ל. ובתוס' פ"ק דחולין (דף ו' ע"ב) וכן בכורות (דף נט ע"א) הקשו ממתני' דהכא. ותירצו דשאני מדומע דכבר היה מתוקן אבל תחילת טבל לא שרי לתקן בשביל מה שיכול ליתן עיניו וכדבריהם כתב הרמב"ן פ"ק דביצה בסוגיא דגלגל עיסה. ואין קושיתם מכריע דבר זה. די"ל דאתיא כרבנן וכרשב"א:

גמרא. אמר רבא מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל מבע"י. דהא אמרו כן דאסרו במעשה דאנשי טברי' וכדדייק מיני' כן ר"ח לקמן [דף לט ע"ב]. ורש"י פירש כדתנן אין טומנין בגפת. ואע"ג דסתם הטמנה מבע"י הוא אסרינן משחשיכה. ולכאורה תמוה דדלמא באמת משחשיכה אסור רק במוסיף הבל. ועי' במהר"מ לובלין ואינו מובן. דמה זה שכתב רש"י דהא אסרינן משחשכה. הא על זה גופא אנו דנין דדלמא מתני' דבמה טומנין במשחשכה. וטומנין במשחשכה במעמיד הבל. ויראה דס"ל לרש"י דזהו ודאי ליכא למימר דמתני' דלקמן מיירי במשחשכה האיך קתני וטומנין בגיזי צמר והא הוא הוי מוקצה. אלא דהי' מקום לפרש דמיירי בבה"ש אבל מבע"י י"ל דשרי במוסיף הבל. לזה כתבו רש"י דודאי מיירי מבע"י ממש דהא כיון דעכ"פ מוכח ממתני' דלקמן דבה"ש אסור במוסיף הבל. א"כ הא דקתני במשנתינו ספק חשיכה וטומנין את החמין ע"כ במעמיד הבל. ומוכח דמשתחשך גם במעמיד הבל אסור. א"כ ממילא סתם הטמנות מבע"י דאין דרך להמתין עד בה"ש לצמצם הזמן דאי יעבור זמן מעט ויחשיך יהא אסור להטמין. וכיוך דסתם הטמנות מבע"י מתני' דבמה טומנין מיירי מבע"י דהוא זמן דסתם הטמנות כנלע"ד בכוונת רש"י. אבל מ"מ זה קשה לי. דלמאי הוצרך רש"י לכל זה ולא בפשיטות וכדפרישנא דממעשה דאנשי טברי' נשמע כן. ואפשר כיון דהא דאר"ח ממעשה דטברי' בטלה הטמנה זהו רק לרבה דס"ל דלא יטמיננה בחול הוא מטעם שמא יטמין ברמץ ועלה קאי הראי' דמעשה דאנשי טברי' דהי' שם ענין הטמנה אבל לר"י דס"ל מפני שמזיז עפר. ואמרי' שם דמעשה דאנשי טברי' ארישא קאי. ולא מיירי בהטמנה אלא מדין בישול. ומ"ש המהר"מ לובלין לזה ניחא לרש"י לומר דמימרא דרבא מפני מה אין טומנין יהי' אליבא דכ"ע. ולר"י הא לא מוכח משם מידי:

גמרא סתם קדירות רותחות הן. יש לעיין לפי מה דצדד המג"א (רס"י שמ"ג) דגם בה"ש דמוצאי שבת לא גזרו שבותים. והנך דמתני' דספק חשכה אבל מעשרין את הדמאי מיירי גם בספק חשיכה דמ"ש. ודומי' דהכי קתני וטומנין את החמין ובפרט לפמ"ש במשניו' ד"א בגיליון ליישב כפל הלשון ס' חשיכה ס' אינה חשיכה. דהיינו ספק חשכה דהאיסור שמא חשיכה דזה בבה"ש דערב שבת. וספק אינה חשכה היינו דשמא עדיין לא חשכה וזהו בה"ש דמ"ש. וא"כ מה דקתני עלה וטומנין את החמין קאי גם על בה"ש דמ"ש. והא בזה ל"ש שינויי דהש"ס דסתם קדירות רותחות. וצ"ע. ואולי בבה"ש דמ"ש י"ל טעם אחר דאינו להוט כ"כ להרתיח. כיון דבמעט זמן שתחשך בידו לעשות כן. ודוחק: