חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת שבת קכה

גמרא, תנן התם אבן שעל פי החבית מטה על צדה והיא נופלת אמר רבה א"ר אמי לא שנו אלא בשוכח, (אבל במניח, נעשה בסיס לדבר האיסור, ורב יוסף א"ר אסי, לא שנו אלא כו', אבל במניח, נעשה כיסוי לחבית. אמאי דתני דמטה החבית על צדה קאי, מפורש דזהו דוקא בשוכח, אבל במניח דנעשה בסים לא, דבסיס אפילו ניעור אסור, דהא לקמן בפ נוטל [במתני' דף קמב ע"ב], במעות שעל הכר [מנער את הכר והן נופלות], לא קתני במתני' רק דינא דניעור ומ"מ קאמר עלה רב במניח אסור. ודלא כפירש"י ז"ל, דפירש דקאי על סיפא דמתני' דמתיר בטלטול להדי' החבית ואבן עלי', דקתני היתה בין החביות שירא להטותה שם שלא תפול האבן על החבית שבצדה מגביה החבית ומטה על צדה והיא נופלת. ופירושו תמוה מאוד, חדא כיון דאפשר לפרש דקאי ארישא וכדכתיבנא למה נפרש אסיפא, ותו דרש"י ז"ל בעצמו לא עשה כן לקמן בפ' נוטל (דף קמב ע"ב) דשם פירש מימרא דרב דאמר ל"ש אלא בשוכח כפשוטו דקאי ארישא. ויותר הו"ל כאן, לפרש כן, כיון דבגמרא כאן מייתי רק רישא דמתני', ולמה שביק לפרש דהאי ל"ש קאי על מה דהביא בגמרא, ומפרשו על מה דלא הביא בגמרא. ואולי יש לקיים פירש"י ז"ל ממה דכ' רש"י ז"ל בעצמו לעיל במתני' פ' במה טומנין [דף מט ע"א במתני' טומנין כו' בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן, כיצד הוא עושה נוטל את הכיסוי והן נופלות מאליהן], זה לשונו, נוטל כיסוד של קדירה שיש תורת כלי עלי', ואע"ג שהן [הגיזי צמר] עלי', לא איכפת לן דלא נעשית בסיס להן, שאין עשוי אלא לכסות קדירה, ע"כ, ובתוס' פ' כירה (דף מג ע"ב ד"ה דכ"ע) כתבו טעם אחר, כיון דאין דעתו להניח שם כל השבת לא מקרי בסיס, ונראה דרש"י ז"ל נתכוין למ"ש הר"ן (דף כה ע"א) בשם הרז"ה, שאין הקדירה תשמיש לההטמנה והכיסוי, אלא אדרבא הן תשמישין לקדירה. אך דברים אלו מוקשין משמעתין דאמר רבה אבל במניח נעשה בסיס, וקשה נהי דס"ל לרבה דהאבן לא נעשה כלי, ואסור משום מוקצה, מ"מ למה יהיה החבית בסיס, הא החבית אינו משמש להאבן, אלא אדרבה האבן משמש לחבית לכיסוי, והוי ממש כההיא דטמן וכיסה, וזהו תימא. וראיתי להרז"ה פ' כל הכלים, ונראה תוכן דבריו הקדושים דבאמת מה דאמר רבה אבל במניח היינו במניח שלא ע"ד כיסוי וע"ד כיסוי הוי כשוכח עיי"ש, והא דאמר רבה ומותבינן אשמעתין [האבן שבקרויה, היינו דלעת יבשה וחלולה שממלאין בה מים ונותנין בה אבן להכבידה כדי שלא תהי' צפה לגודל קלותה, אם ממלאין בה ואינה נופלת שהיא קשורה יפה, ממלאין בה, אלמא דהאבן נעשה כלי, אף זהו מיירי במניח שלא ע"ד כיסוי, צ"ל דמתני' מדלא אמר עוד בבא אבל במניח לכיסוי הותר גם האבן מוכח דלא נעשה כלי, ואין כאן אלא שני דינים, דבמניח ע"ד כיסוי דינו כשוכח, וע"ז אמר ומותבינן אשמעתין. אמנם עדיין דחוק, דאמאי אמר ל"ש אלא בשוכח הו"ל למנקט ל"ש אלא במניח ע"ד כיסוי, ומתוך זה י"ל דרש"י ס"ל כמ"ש התוס' פ' כל הכלים (דף קכג ע"א ד"ה האי פוגלא), לחלק דבמניח ע"מ ליטול בשבת אף דלא הוי בסיס ומותר לנער, מ"מ לא הוי כשוכח ממש, ואסור בטלטול החבית והאבן עליו דלא היה לו להניח באותו ענין דיצטרך לטלטלו, ה"נ מחלק רש"י לשיטתי' דנהי דהיכא דההיתר אינו משמש להאיסור לא מקרי בסיס, מ"מ מותר רק בניעור אבל לא בטלטול גמור, וחלוק בזה משוכח, ומש"ה הכא בסוגיין דמה דאמר רבה אבל במניח, ע"כ מיירי אף במניח ע"ד כיסוי, מדקאמר רבה ומותבינן אשמעתין, והרי במתני' לא הי' רק הנחה בעלמא בנתינת האבן ומ"מ מקשה ממנה אלמא דגם הוא מיירי גם לא בהנחה בעלמא, אלא בע"ד כיסוי, ומש"ה א"א לפרש דרבה קאי ארישא דמטה על צדה, דהא ניעור בעלמא גם במניח ע"ד כיסוי שרי כיון דמ"מ אין החבית משמש להאבן, מש"ה הוצרך רש"י לקבל הדוחק דקאי על סיפא דמיירי בטלטול גמור, דזהו אסור גם במניח ע"ד כיסוי, אבל בפ' נוטל לקמן במימרא דרב, דאפשר לפרש דמה דקאמר אבל במניח היינו במניח שלא ע"ד כיסוי, ומה דלא קאמר ל"ש אלא במניח ע"ד כיסוי י"ל דע"ד כיסוי סבר דנעשה האבן כיסוי כר' אסי, מש"ה נקט רש"י ז"ל בפשוטו דקאי ארישא, ונכון. ובהכי מתיישב שפיר דלקמן פ' נוטל אמר רב ל"ש אלא בשוכח על דין אבן, ושונה דבריו על מעות שעל הכר, ואמר ל"ש אלא בשוכח, וקשיא תרתי למה לי, ובתוס' שם נדחקו ליישב, ובדברינו ניחא טובא, די"ל באמת דרב מיירי ג"כ במניח ע"ד כיסוי, דס"ל כר' אמי וקאי באמת רק אסיפא לענין טלטול החבית כדצ"ל במימרא דרבה א"ר אמי, וכיון דקאי אסיפא עדיין לא שמענו דבסיס גמור אפילו הניעור אסור, לזה הוצרך לאידך מימרא במעות שעל הכר, דלא קתני במתני' רק דין ניעור, ועלה אמר דבמניח נעשה בסיס, דאפילו ניעור לחוד אסור, ומימרא קמייתא דרב איצטריך, דלא נימא דהאבן עצמו אישתרי דנעשה כלי, ולאפוקי מר' אסי, והרי זה נכון דהוצרך רש"י לדחוק ולפרש דרבה אסיפא קאי. ובאמת תמוהים לי דברי הר"ן, דבפ' במה טומנין כתב כהרז"ה, כיון דאין הקדירה משמש להכיסוי לא מקרי בסיס, ואלו בפ' נוטל (דף סה ע"ב) כתב ל"ש דמטה על צדה כו' אלא בשוכח כו', וכתב וא"ת והא קי"ל דחריות של דקל [דנמלך עלייהו לישיבה דישב בלחוד מהני אע"ג דלא קשר, וא"כ ה"נ לסגי בהנחת האבן מבע"י] ומשני דחריות עבידא לישיבה, אבל אבן לא עבידא לכיסוי, ובזה נשאר הקושיא דמ"מ אף דלא דמי לחריות, ואין האבן נעשה כלי, מ"מ הא החבית אינו משמש להאבן, ולא יהי' בסיס. ובזה ליכא למימר כמ"ש בשיטת רש"י דמ"מ אסור להגביה החבית, דהא כתב הר"ן ל"ש דמטה על צדה הרי דמפרש דקאי ארישא דמניח אפילו נוטה על צדה אסור. גם ל"ל כמו שתירץ הרז"ה את עצמו דאבל במניח היינו שלא ע"ד כיסוי דא"כ ל"ש עליה דברי הר"ן, במ"ש להקשות מחריות של דקל, דהא מיירי במניח שלא ע"ד כיסוי, וצריך לימוד גדול להבין דברי חכמים וחידותם. שוב ראיתי לרבינו שמואל אידלס ז"ל הקשה כן על רש"י ז"ל, מה הביאו לידי כך לפרש דרבה אסיפא קאי, אבל מה שתירץ דפירש"י כן דלא להוי פלוגתא דר' אמי ור' אסי פלוגתא רחוקה בתלתא דרגין דלר' אמי אפילו ניעור אסור, ולר' אסי אפילו האבן עצמו מותר לטלטל, אינו מחוור כ"כ, דבדינא דבסיס לא פליגי, ותרווייהו ס"ל דהיכא דהוי בסוס אפילו ניעור אסור, אלא דפליגי אם האבן עצמו הותר, דנעשה כלי או דלא נעשה כלי ונעשה בסיס, וממילא החבית בסיס לדבר אסור וא"כ הפלוגתא רק בחד מילתא, ביסוד זה אם האבן נעשה כלי או לא וליכא בזה פלוגתא רחוקה, דגם רב אסי מודה היכא דלא נעשה האבן כלי אפילו ניעור אסור: ובזה ממילא נדחה גם תירוצו השני של מהר"ש איידלס ז"ל, דלכך פירש"י בטלטול ולא בניעור, דהוי דומי' דמייתי עלי', ואזדו לטעמייהו, כיון דשרש הפלוגתא רק אם האבן נעשה כלי או לא שייך שפיר ואזדו לטעמייהו, ומה שכתבתי מחוור יותר: