חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת שבת קיז.

גמרא אדהכי והכי לשדינן, מבואר דאם לא הי' מצי למשדינהו, הוי ראוי להתיר ולדמות דמדהיכא דאית ביה לא שדי לה, אתויי נמי מייתי, וכ"פ תוס'. אבל תמוה לי, התם דאית ביה ס"ת, דמעיקרא הי' בסיס לאיסור ולהיתר בזה בא"א לנעור מדאדהכי והכי נפלה דליקה הוי היתר גמור, כמו בכל מקום, היכא דלא הוי בסיס, כגון בשוכח, או בסיס לאיסור ולהיתר, דמותר לטלטל בא"א לנער, אבל לאתויי כיס שיש בו מעות, יהי' בסיס לדבר איסור לחוד, דאסור בכל מקום, אף בא"א לנער, וצע"ג, [אב"ה עי' מ"ש בזה א"א ני' בתשובותיו]:

גמרא, דלא קבעי לה לעור, דהא אביי ורבא, לא זכיתי להבין, איך מקרי זה בשם אינו מכוון, הא במכוון מפשיט להעור בידים, אלא שאינו עושה כן לצורך העור ומקרי מכוין, אלא שאצ"ל כמו כיבוי, ואם נידון דניחא לי' בעור ומקרי צריך לגופו, ממילא הוי מכוין, ול"צ למפרך מדין פסיק רישא, ואם לא ניחא ליה בעור גם אם הי' פסיק רישא מ"מ הוי פ"ר דלא ניחא ליה וא"כ שייטא דפ"ר לא שייך כאן, דהא הוא מכוין, ותליא רק אם ניחא לי' בעור, והוי צריכא לגופא, או דלא ניחא לי' בעור, והוי אינה צריכה לגופה, וכזה הקשה הרשב"א ז"ל לקמן (דף קלג ע"א) גבי בהרת דקרי לה אינו מכוין, הא קוצץ במכוין בידים, ותירץ שם דלא אזהר רחמנא לא תיקוץ, אלא שלא יטהר הנגע, וזהו אינו מספיק כאן, וצע"ג: