חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת פסחים כד:

ד"ה פרט לאוכל חלב חי, והא דאמרינן בפ' גיד הנשה, אכל צפור טהורה בחיי' כ"ש, במיתתה בכזית, הנה מה שהביאו הסיפא במיתתה בכזית הוא לכאורה למותר, דהא מזה ממילא ליכא קושיא כ"כ די"ל באכלה מבושל, ועיקר הקושי' מהא דבחיי' בכ"ש, ואף דזה דקדוק קלוש מ"מ אולי י"ל דבאוכל אמ"ה שלא כדרך אכילתו דחייב כיון דאכילת העצמות שבו ממילא לאו מידי דאכילה הוא, ובודאי באוכל העצמות שלא כדרך אכילתו, א"כ י"ל דגם על הבשר שבו שלא כדרך אכילתן דהא דאינו חייב באמ"ה עד שיאכל בשר גידים ועצמות, היינו דאם לא יאכל הבשר לא אכל כל האבר כולו, וצריך שלא ישייר כלום מהאבר אבל כל שאכלו שלא כדרך אכילתן י"ל דחייב דיהי' הבשר הזה כמו אכילת עצמות דהא סוף סוף אכלו כולו ולא שייר בה כלום, ואם הדין כן, י"ל כן בכוונת תוס' דמרישא ליכא קושיא די"ל דאמ"ה שאני דחייב באוכל חי דהוי שלא כדרך אכילתו, ולזה הביאו הסיפא דבמיתתה בכזית, דמשמע דומיא דבחייה דלא אכלו מבושל, שהקושיא מסיפא, ומרווחנא בזה ליישב מה שתמהו על הרמב"ם שכתב דבב"נ חייב גם על משהו, וגם כתב דב"נ מצווה על אמ"ה ועל בשר מן החי, דכיון דכל אבר הוא בשר גידים ועצמות וממילא לחייב הב"נ משום בשר שבו, וא"כ למאי נ"מ במה דמצווה על אמ"ה הא ממילא חייב משום הבשר שבו מדין בשר החי, ולחייב שתים ל"ש בב"נ, כיון דאזהרתן זהו מיתתן, ולפי הנ"ל ניחא דנ"מ באכלו שלא כדרך הנאתו דמצד בשר מן החי אינו חייב כמו בכל איסור, ומשום אמ"ה חייב, כנ"ל:

תד"ה הכל מודים בכלאי כרם כו', והא דלא קאמר הכל מודים בבשר וחלב, שמא משום דאין מזהירין מן הדין. קשה הא אביי עצמו קאמר לקמן דלוקין על בב"ח אף שלכדה"נ משום דלא כתיב אכילה בגופי', וכבר עמד ע"ז מוהר"ש איידלס ז"ל וכתב דמה דאמר אביי הכל מודים בכ"כ היינו דגם על הנאה לוקה שלא כדה"נ וזה אינו בב"ח דנהי דעל אכילה דידי' לוקה שלכד"א היינו משום דלא אתי מן הדין אלא מגז"ש דנבילה משא"כ הנאה דידיה דאתי' מק"ו מערלה וכבר הקשו עליו האחרונים ז"ל הא התוס' כתבו דהק"ו הוי רק גילוי מלתא דילפינן הג"ש מקדשים שיצאו חוץ למחיצתן וא"כ יש ללקות על הנאה. ויש לעיין לכאורה דהנה דעת תוס' בחולין דהק"ו לא הוי גילוי מילתא אלא דאהני ק"ו ואהני גז"ש א"כ תיקשי איך אמר אביי כיון דלא כתיב אכילה הא מ"מ איסור הנאה דליכא ג"ש רק מק"ו דערלה, וא"כ ליכא למילף יותר רק כדרך הנאה כמו בערלה, וכיון שכן דאף אם ילפת מק"ו לית לך למילף רק כדה"נ, וא"כ ממילא איכא למיפרך מה לכ"כ שלוקין עליהם שלכדה"נ, אמנם נ"ל דלק"מ למ"ש תוס' ד"ה מה לכ"כ, תימא לרשב"א הא היא גופא נילף במה מצינו כו' ואור"י דאיכא למימר שור הנסקל יוכיח עכ"ל, ודברים אלו צריכים ביאור דהא אף אם ילפינן במה מצינו ליכא למילף מלקות דאין מזהירין מן הדין וא"כ עדיין הוי פירכא דמה לכ"כ דלוקין, וצ"ל כיון דבאמת גם מלקות איכא למילף, והא דאינו לוקה רק משום דאין מזהירין לא הוי פירכא, דא"כ בכל ק"ו נפרוך מה להתם דלוקה משא"כ הכא דאין מזהירין, וכ"כ להדיא במ"ל, ועדיין צריך ביאור דא"כ תקשי דברי תוס' בחולין בד"ה מה לחמץ בפסח כו' ובמ' מצינו ליכא למילף דאין עונשין מן הדין, הרי דבכה"ג הוי פירכא, וצ"ל דהתם כיון דאנן בעינן למילף א"ה מחמץ דודאי ליכא כרת בזה פרכינן מה לחמץ דעכ"פ על אכילתו ענוש כרת, משא"כ בב"ח דעל אכילה בוודאי ליכא כרת, דאין עונשין מן הדין, אבל בהך מילתא גופא דאפשר למילף בכולי' מילתא אף דליכא מלקות משום דאין מזהירין, מ"מ ליכא פירכא, ומעתה י"ל דודאי הך סברא דלא כתיב אכילה בגופי' לא אלים לענשו מלקות, דהא מ"מ לא כתיב אזהרה על זה, דהא מג"ש ליכא למילף שלכד"א והוי רק הוכחה לאיסור מדלא כתיב אכילה בגופי', אבל מ"מ מלקות ליכא, והא דקאמר להכי לא כתיב אכילה בגופי' לומר שלוקי' עליהם אף שלכד"א היינו דעכ"פ מוכח דשלכד"א אסור וא"כ ממילא איכא למילף דילקה על הנאה שלכד"ה ומכש"כ על אכילה שלכד"א, דל"ש לומר שור הנסקל יוכיח, דמה לשור הנסקל דליכא איסור שלא כד"א וכההוא דאמרינן לענין חסום פי פרה, ואף דאין לוקין משום דא"מ מן הדין מ"מ לא חשיב פירכא, ומעתה י"נ בכוונת התוס' דמש"ה לא חשיב בב"ח דאין מזהירין מן הדין, דר"ל דהך הוכחה דלא כתיב אכילה בגופי' הוי רק הוכחה לאיסור אבל לא הוי אזהרה למלקות, ואף דממילא איכא למילף מ"מ אין מזהירין מן הדין. [אאב"ה ע' לעיל כא ב', מה שכתבתי בהגהה]:

גמרא אמר אביי הכל מודים בכלאי הכרם שלוקים עליה אפי' שכה"נ, איתיבי איסי בן יהודה וכו', ע' בפ"י שהקשה דהא דאמר איסי ב"י חמץ בפסח יוכיח, וקשה לר' אבוה דיליף לעיל חמץ בפסח דאסור בהנאה משום דכל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל א' איסור אכילה וא' איסור הנאה משמע ויליף לה מנבילה מדאצטריך קרא להתיר נבילה, ופריך הניחא לר"מ וכו' אלא לר"י לדברים ככתבן הוא דאתא, ומשני אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסורי' שבתורה, ואידך אותו אתה וכו' ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה, ואידך חש"ב לאו דאורייתא, ע' ברש"י דכ' דהנאה לבד לאו דאורייתא אבל אכילה דאורייתא, ולפ"ז קשה על ר' אבוהו מנ"ל לאיסי ב"י דחמץ בפסח אסור בהנאה, ומנ"ל האי כללא כל מקום שנאמר לא יאכל וכו', ואי דנפקא ליה מדאצטריך קרא להתיר נבילה. ז"א דבלא היתר הייתי מוקים הגז"ש דכי עם קדוש אתה לגופא דקרא דמיירי בנבילה, והייתי יליף בגז"ש מבשר קדשים שיצאו חוץ למחיצתן דנבילה יהא אסור בהנאה, וכמ"ש תוס' דילפי' בב"ח מבשר קדשים, ומש"ה צריך קרא להתיר נבילה, ומוקמי' הגז"ש לבב"ח, ואי דנפקא ליה מקרא דאותו, קשה הא אצטריך למעט ולא חולין שנשחטו בעזרה, ואי דאיסי ב"י סבר חשנ"ב לאו דאורייתא, קשה הא איכא למיפרך על ק"ו דבב"ח. חשנ"ב יוכיח דנעבדה בה עבירה ואפ"ה שרי בהנאה, אע"כ דסבר חשנ"ב דאורייתא, וא"כ ליכא שום ילפותא להא דכל מקום שנאמר לא יאכל וכו' ומנין לאיסי ב"י דחמץ בפסח א"ב. ולענ"ד נראה ליישב, ובתחילה נבאר במה פליגי מאן דמותיב לה עם אביי, כי לפי פשוטו קשה על המקשן דפריך ליפרוך מה לכלאי הכרם שלוקים עליהם אף שלא כה"נ, הא איכא למימר היא גופא ניליף דבב"ח ליתסר ג"כ שלא כדרך הנאתן ואי משום דמגז"ש יש ללמוד היתר שלא כדרך אכילתן כמו דשרי בטרפה, ז"א דהא גם היתר הנאה יש ללמוד מגז"ש ואפ"ה ילפי' הק"ו, וכמ"ש תוס' דאמרי' אהני גז"ש ואהני ק"ו, דהגז"ש אתי לאסור אכילה והק"ו להנאה, א"כ ה"נ י"ל דהגז"ש אתי לאיסור אכילה והק"ו לאיסור הנאה ולאיסור שלא כה"נ: אמנם נראה בהא פליגי המקשן והתרצן, דהמקשן הכי פריך ליפרוך מה לכלאי כרם שלוקים עליהם אף שלא כה"נ, והיינו דגם אם ילפת בב"ח מק"ו ליכא למילף יותר רק כדרך אכילתן, דעל שלא כדרך אכילתן י"ל שור הנסקל יוכיח דנעבדה בה עבירה ומותר ג"כ שלא כה"נ, וא"כ אף לבתר הק"ו בב"ח אינו אסור אלא כדרך הנאתן וע"כ קיל להו מכלאי כרם, ולזה פריך דליכא למילף כלל מכ"כ, כיון דע"כ אף לאחר הק"ו קיל בב"ח מכ"כ, וע"ז קאמר הש"ס ואביי תאמר בב"ח וכו' והיינו דאביי ס"ל דאף בלא ק"ו יש ללמוד דאיסור אכילה בב"ח הוא אף שלא כדרך אכילתן מכח הוכחה דלא כתיב אכילה בגופי', וא"כ שפיר יש ללמוד איסור הנאה מק"ו, וכי פרכת מה לכ"כ שלוקי' עליהם אף שלא כה"נ, י"ל היא גופא ניליף דבב"ח ליתסר גם שלא כה"נ, ולא קשה שור הנסקל יוכיח, ז"א דשור הנסקל קיל דאף באכילה מותר שלא כדרך אכילתן, אבל בב"ח דחמיר דבאכילה בודאי אסור שלא כדרך אכילתן, שפיר יש ללמוד מכ"כ דאף בהנאה ליתסר שלא כה"נ, וסברא זו הוזכרה בש"ס בחולין בהא דמשני חוסם פי פרה יוכיח, וממש דומים להדדי, וכיון שכן מיושב קושית הפ"י, די"ל דר' אבוהו סבר כאביי דבב"ח אסור מסברא באכילה שלא כדרך אכילתן, ומק"ו ילפי' שלא כה"נ, וא"כ דאיסי ב"י סבר חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ואעפ"כ ליכא למיפרך חשנ"ב יוכיח דשאני חשנ"ב דאף באכילה מותר כדרך אכילתן, וכמ"ש אוס' דמוזבחת ואכלת נפקא, וק"ל: