חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת פסחים כב.

גמרא ור"מ (דלדידי' דמוכח מדפרט היתר הנאה בנבילה הא שאר איסורים אסורים בהנאה) אותו אתה משליך לכלב. ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה. תמוה הא י"ל דגם ר"מ ס"ל דאם מייתרא קרא דנבילה מוקי לה לדברים ככתבן אלא מדכתב אותו לדייק דשאר איסורים אסורים בהנאה וממילא לא מייתרא קרא דהיתר הנאה, דהא צריך לגופי' להתיר בהנאה, ואין לנו לימוד לדברים ככתבן, וא"כ אי לא היה כתוב אותו היינו אומרים דהיתירא דקרא בנבילה עד דנוקים לדיוקי למעט שאר איסורים דלא שריין בהנאה, נוקי לגופיה לדברים ככתבן, או דעכ"פ היה בספק אם נוקי היתירא למעט שאר איסורים מהיתר הנאה אם נוקי היתירא לדברים ככתבן לזה כתיב אותו דאי אתה משליך לכלב כל איסורים, וממילא צריך קרא בנבילה לגופי' להיתרא וליכא יתורא מש"ה סבר ר"מ דלא אמרינן דדברים כהוייתן, ומנ"ל להמציא פלוגתא חדשה בין ר"מ לר"י בדין חולין שנשחטו בעזרה אם הוא דאורייתא, וצע"ג:

ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה. יש לעיין הא בלא"ה ידעין דאסור בהנאה, מקרא דלא תאכל כל תועבה, דלא תאכל גם איסור הנאה במשמע, ומ"ט דר"י דס"ל דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא לפי' רש"י דאיסור שחיטתו ואכילתו דאורייתא, ממילא ליתסר בהנאה מדין תועבה, גם אמאי לא תתסר מק"ו דערלה דלא נעבד בו עבירה, לאסור מכ"ש חולין שנשחטו בעזרה, דנעבדה בה עבירה, וכדדן איסי מהאי ק"ו דבשר בחלב אסור בהנאה, ואי דפרכינן מה לכלאי כרם שאסור שלא כדרך הנאתן, הא יכולים ללמוד משור הנסקל ושם דפרכינן מה לכלאי כרם שלוקים שלא כדרך הנאתן, היינו על לשון דהברייתא דאמר כלאי כרם יוכיח ולא אמר שור הנסקל יוכיח, והוצרכו לתרץ דגם בב"ח דלא כתיב אכילה בגופיה אסור שלא כדרך הנאתן, אבל מ"מ נלמוד חולין שנשחטו בעזרה, ולומר באמת שור הנסקל יוכיח, ועי' מ"ש אא"ז הגאון במשנתו, משנת דרע"ק, דבר נחמד בפירוש דברי תוס' ד"ה, אבל ק"ל על דבריו דנילף בק"ו מערלה וחמץ ושור הנסקל דליכא למיפרך מה להנך שכן בשרפה ובמקום אחר כתבנו בזה בארוכה:

גמרא דתניא גיד הנשה מותר בהנאה דברי ר' יהודה. אף דכתיב לא יאכלו בני ישראל, ולר' אבוהו כל מקום שנאמר לא יאכל איסור הנאה במשמע, מתרץ בגמרא כשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרה. קשה לי, הא ר"י אית ליה דגיד הנשה אסור לבני נח, וא"כ בגיד לא קרינן בי' לגר אשר בשעריך תתננה או מכור לנכרי, דהא עובר על לפני עור, ואיך שייך לומר כשהותרה כו' וגידה הותרה. מיהו הא ליכא קושיא איך מוקי למתני' דשולח אדם ירך לנכרי וגיד הנשה בתוכו דלא כר"ש ומשמע דאתיא כר"י והא לר"י קעבר על לפני עור, די"ל דהאי מתני' סבר כוותי' דר"י דיש בגידין בנותן טעם, ושייך בי' כשהותרה נבילה, ולא סבר כוותי' דג"ה אסור לבני נח, מיהו קושיא ראשונה קשה, וי"ל דלא קאסר ר"י אלא לבני יעקב דוקא. ובתוס' הקשו כקושיא השניה ותירצו [אב"ה וזהו תימא דהקשו רק ממשמעות, וגם זה יש ליישב כנ"ל, ולמה לא הקשו בחזקה על מה דאית לי' לרבי יהודה דמותר בהנאה]:

גמרא, והרי אבר מן החי [דלר' אבוהו ראוי לאסרו בהנאה דלא תאכל הנפש עם הבשר אף איסור הנאה במשמע] ותניא מנין שלא יושיט כו', ואבר מ"ה לבן נח, שנאמר ולפני עור, הא לכלבים שרי, קשה לי, הא בחולין (דף קב ע"ב) פליגי רבי וראב"ש דרבי ס"ל דבהמה בחיי' לא לאברים עומדת, [דאם אכלה כולה בשלימות אין בו משום אמ"ה עד שחותך ממנה אבר] וראב"ש ס"ל דלאברים עומדת, דק"ו אם על אבר ממנה חייב על כולה לכ"ש, וא"כ דלמא ר' נתן ס"ל כראב"ש דבהמה בחיי' לאברים עומדת, וממילא מוכת דאמ"ה מותר בהנאה מדכתיב ומכרו את השור החי, וצ"ל דמזה אין ראיה די"ל דומכרו השור החי אין המכירה כשהוא חי אלא דהב"ד נוטלים להשור החי ושוחטים אותו ומוכרים אותו, או דמשכחת לה בשור בן פקועה, והקרא דלא תחרוש בשור ובחמור אף דבחמור לא שייך ב"פ. ולמ"ד בחולין (דף קב) דאמ"ה נוהג בטמאין ואף גם אמרינן דזה וזה גורם אסור, א"כ גם בשור בן פקועה הא בלא"ה אסור לחרוש בשור וחמור יחדיו משום אמ"ה דחמור, מ"מ י"ל אף להפוסקים דלוקים על ההנאה, מ"מ אתי קרא לעבור בב' לאוין משום אמ"ה ומשום כלאים, או בפשוטו בחורש לבלי תועלת ואין מגיע לו הנאה מזה. ואולם קצת קשה דמאי פרכינן לר' אבוהו דלמא ס"ל כר"ל בפ"ג דכתובות דחייבי מלקות שוגגים פטורים מלשלם, וגם ס"ל כר"ל בפרק מרובה (דף עו) כל דליתא בטביחה ליתא במכירה, א"כ טבחו או מכרו איך משכחת דלחייב במכרו, אם בהמה בחייה לאברים עומדת ממילא לקי על המכירה משום אמ"ה ואף בלא אתרו ביה לפטרי' מד' וה' דהא חייבי מלקות שוגגים פטורים מתשלומין, ובבן פקועה ג"כ לא משכחת לה דהא ליתא בטביחה דאין שם שחיטה עלה, דשחוט ועומד הוא, [אב"ה בפרט הזה אם בטבח בן פקועה חייב ד' וה' עי' מ"ש אאמ"ו ני' בתשובה]. והנה לכאורה קשה הא קיי"ל כרבנן חולין (דף קב) דאמ"ה נוהג בטמאים, ואמרינן דבן נח מוזהר על הטמאין כטהורין א"כ דלמא מיירי הברייתא באמ"ה מטמאים דלכלבים שרי, דאמ"ה אין בטמאים, ומשום לפני עור יש דהא לב"נ יש בו משום אמ"ה, ולפי מה שכתב בתשו' אמונת שמואל (סי' יד) דמה דלדידי' שרי לית בי' משום לפני עור אף דלהמקבל אסור, ניחא, אבל הפר"ח יו"ד (סי' סב) דחה זה לגמרי ויקשה כנ"ל ואפשר דהא באמת הקשו תוס' בחולין (דף לג) דמי איכא מידי לישראל שרי אמ"ה דטמאים ולב"נ אסור, ותירצו דגם לישראל אסור משום טמאה, וא"כ י"ל דזה לפי האמת דאמ"ה מותר בהנאה, אבל אי אמ"ה אסור בהנאה ממילא אין אמ"ה נוהג לב"נ בטמאים משום מי איכא מידי דלב"נ יהי' משום אמ"ה ואסור בהנאה ולישראל דאסור רק משום טמאה מותר בהנאה, ומיהו אין שייך לומר דיהיה בו משום אמ"ה לב"נ לאיסור אכילה ולא להנאה דממנ"פ אם יש בזה משום אבר מן החי, ממילא אסור בהנאה:

תוס' ד"ה ואבר מן החי, והא דאמר [בב"מ דף לב ע"ב ואי אמרת צער בעלי חיים דאורייתא, אמאי בהיתה טעונה יין נסך אינו זקוק לה, ומה קושיא הא חשיב כמשתכר באיסורי הנאה במה שמחזיק לו עכו"ם טובה מ"מ כיון דאינו מתכוין לכך ומשום צער בעלי חיים חשוב כמו לא אפשר ולא מכוין]. קשה לי ממנ"פ אם ענין החזקת טובה לא הוי פסיק רישיה מה פרכינן הכא הא לכלבים שרי [להושיט אבר מן החי והא מתהני וקשיא לר"א דאמר דלא תאכל איסור הנאה במשמע] דלמא אתיא כר"ש דדבר שא"מ מותר, ואי הוי פסיק רישיה מה בכך דלא אפשר ולא מכוין, הא בפ"ר הוי כמו אפשר ולא מכוין, וכמ"ש התוס' לקמן (דף כה ע"ב) דכל הסוגיא דשם רק היכא דלא הוי פסיק רישיה, [אב"ה עי' מ"ש בב"מ שם בישוב קושיית התוס']: