חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת כתובות פט.

מערכה שלשה עשר במסכת כתובות א) מתני' הוציאה גט. רבינו האלפסי העתיק אוקימתא דשמואל דמתני' במקום שאין כותבין כתובה עסקינן. וכ"כ הרמב"ם (פט"ז מהל' אישות). ותמהו הא למאי דקיי"ל כר"י דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום, וגם קיי"ל דכותבין שובר. מתני' כפשטה אף במקום שכותבין. והרמב"ן במלחמות כתב דס"ל להרי"ף דמימרא דר"י דהטוען אחר מעשה ב"ד דלא אמר כלום מיירי רק במקום שאין כותבין, אבל במקום שכותבין ריעא טענתה. כיון דאין הכתובה בידה. ומאי דאמר אביי מאי מרגניתא דלמא מתני' במקום שא"כ. מיטעי הוא דקטעי אביי תחלה, וסבר דר"י מיירי במקום שכותבין, אבל בתר הכי הדר ביה אביי, דר"י מיירי רק במקום שא"כ עיי"ש, ועכ"ז עדיין יקשה דמנ"ל להרי"ף והרמב"ם להוציא הסוגיא מפשטה. והנה רבינו שרירא גאון הביא ראיה מההיא דמצא שטר כתובה וכו', ואליבא דרבינא קיי"ל כר"י דחיישינן לפרעון [הביאו הרמב"ן במלחמות]. ביאור הדברים, דלא מבעי לר"פ דגם לרבנן חיישינן לפרעון, אלא אפילו לרבינא דלרבנן ל"ח לפרעון, היינו משום דאינהו ס"ל דגם במצא שט"ח דעלמא הוא בחזקתו ולא חיישינן לפרעון, והרי בהא בודאי לא קיי"ל כרבנן, דסתמא דהש"ס בסוגיא דשטרי הקנאה דבמצא שט"ח חיישינן לפרעון, ממילא קיי"ל גם בכתובה דחיישינן לפרעון כדס"ל לר"י דאין חילוק בין שט"ח לכתובה דלא מצינו מאן דפליג בזה. ולענ"ד נראה יותר דאף לרבנן עצמם כיון דטעמייהו משום דס"ל דגם במצא שט"ח דעלמא דל"ח לפרעון, והיינו מטעם דאמרינן אם איתא דפרע מקרע הוי קרע ליה כדאיתא בב"מ (דף טז ע"ב) וא"כ זהו שייך במצא שט"ח. אבל היכא דל"ש טעם זה כגון דתובע בלא שטר כלל אמרינן דפרע ובאמת קרעו, בזה עודו רבנן לר"י וא"כ כמו דס"ל לר"י דבמצא שטר כתובה דחיישינן לפרעון אף שהוא מעב"ד, ה"נ לרבנן היכא דל"ש אם איתא דפרע כגון דתובעת ואין הכתובה בידה חיישינן לפרעון, והוא ברור בעזה"י: והנה אף דלכאורה ראיה זו חזקה ונכוחה, דמ"ש תוס' בב"מ (דף יז ע"א) דהטעם דלא יחזיר דגם לענין מנה ומאתים מפסיד דיכול לומר פרעתי ק' במגו דאלמנה נשאתיך וכו', זה תמוה, ולא זכיתי לעמוד בסוף דבריהם הקדושים, דסוף סוף עתה דהכתובה בפנינו וידעינן שהיא אשתו ונשאה בתולה ואנן מחזיקין דאינו פרוע ובדינא תובעת ממנו, למה נכבוש ממנה מליתן בידה עדות האמת מלמסור הכתובה בידה וליתן אצבע בין שיניו שיהיה בידו לכפור בשקר ולהאמינו במגו, וד' יאר עיני. אך מ"מ אין הראיה מספקת, דהרי הרמב"ם ז"ל כתב להדיא דבתוס' כתובה אף במקום שאין כותבין אינה גובה אלא בראיה ברורה, וכ"כ התוס' וכל הפוסקים דתוספת כתובה דלא הוי מעשה ב"ד בכל מקום יכול לומר פרעתי, א"כ י"ל דמשום תוס' כתובה הוא דלא יחזיר כמו שעלה כן על דעת תוס' בב"מ הנ"ל, ואין בזה דוחק דהא לרב דגט גובה עיקר וכן לס"ד דאביי, דר"י מיירי גם במקום שכותבין, מוכרחין לומר דמשום תוס' כתובה הוא דלא יחזיר, א"כ דלמא גם לדידן ולמסקנא כך הוא: ולכאורה היה נראה דהראיה כך הוא. דלרבינא דטעמייהו דרבנן משום דחיישינן לשתי כתובות, זהו שייך רק בעיקר כתובה, דמשום דאסור לשהות, דרכו לכתוב כתובה אחרת. אבל בתוס' כתובה ל"ח לכך, ועלה אמר ר"י אינה תחת בעלה לא יחזיר דחיישינן לפרעון, א"כ שפיר מוכח דבעיקר כתובה חיישינן לפרעון, [והיה מרווח בזה לישנא דרבינו שרירא גאון הנ"ל, במ"ש ואליבא דרבינא קיימא לן כר"י דחיישינן לפרעון והיינו דלאוקימתא דר"פ ליכא ראיה די"ל דמיירי בתוספת כתובה. ורק אליבא דרבינא מוכח דמיירי מעיקר כתובה]. אך עדיין אינו הכרח די"ל דמצא שטר כתובה, היינו דנכלל בו עיקר ותוס', וס"ל לרבנן דלא יחזיר משום עיקר כתובה, דחיישינן לשני כתובות. ור"י ס"ל דלב' כתובות ל"ח, אבל אינה תחת בעלה לא יחזיר משום תוס' כתובה, דחיישינן לפרעון: גם הא הש"ך (סי' ס"ה ס"ק ל"ב) כתב דמדסתם הרמב"ם בהל' גזילה, דמצא שטר כתובה בשוק דלא יחזיר, דשמא נפרעה. דמשמע אפילו בעודה תחת בעלה, משום דס"ל דהעיקר כר"פ עיי"ש, א"כ נהי דנימא דלרבינא מוכח דבעיקר כתובה חיישינן לפרעון י"ל דרבינא באמת לא ס"ל לדר"י דהטוען אחר מעשה ב"ד, ולדידן דקיי"ל כר"י הא קיימא לן כאוקימתא דר"פ, ויש לומר דמשום תוס' כתובה הוא דלא יחזיר. ואפשר לומר דגם לאוקימתא דר"פ מוכח דלא יחזיר משום עיקר כתובה הוא, דהנה בתוס' גיטין (דף לה) הקשו דאמאי אלמנה אינה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה הא הוי תוך זמנו ותירצו דבתנאי ב"ד דרך להתפיס צררי בחייו, ולדבריהם הא דאמרי' ר"פ אע"פ ת"כ ככתובה וכו' ולשבועה, צ"ל דאף בת"כ דאינו תנאי ב"ד דרך להתפיס צררי ובתוס' כתובות ר"פ אע"פ הקשו אהא דאמר ולשבועה פשיטא דבכל שט"ח צריך לישבע יעיי"ש, וזה תמוה דלשיטתם גיטין שפיר היה חדוש גדול, דהא בבע"ח דעלמא אם תובע ת"ז א"צ לישבע אלא דבכתובה דהוא תנאי ב"ד דרך להתפיס צררי משא"כ בת"כ היה מקום לומר דאין דרך להתפיס צררי והוצרך לאשמעינן דמ"מ צריך לישבע, ומצאתי אח"כ בעזה"י להרא"ה כתובות שכ"כ בשם יש מתרצים, אבל הרא"ה כתב עלה וליתא דשעת מיתה זמנו הוא עיי"ש, ושני תירוצים אלו הוזכרו ברא"ש ריש ב"ב הא דאלמנה צריכה לישבע היינו משום דבתנאי ב"ד דרך להתפיס צררי אי משום דשעת מיתה זמנו הוא. לפ"ז י"ל דהרמב"ם ס"ל ביסוד הסברא כדברי תוס' דבתנאי ב"ד דרך להתפיס צררי, כדאיתא סברא זו בש"מ בסוגיא דפוסקין מזונות, אבל לענין ת"כ דלא הוי תנאי ב"ד אין דרך להתפיס צררי, ומה דצריכה לישבע היינו משום דשעת מיתה זמנו, וא"כ י"ל דודאי משום ריעותא דנפילה לא היה לחוש לפרעון תחת בעלה, דאף דבשט"ח שאבד חיישינן אפילו לת"ז מ"מ בכתובה דהחוב אינו ברור שמא ימות מקודם בודאי לא פרע אלא דהא דלא יחזיר משום צררי, ומדוקדק לישנא דהש"ס, וא"ל רבנן אימא צררי אתפסה ולא קאמר דחיישינן לפרעון אלא דבאמת ל"ח לה רק משום צררי, וזה מכח תנאי ב"ד אבל בת"כ י"ל דבאמת ל"ח לה בעודה תחת בעלה. דלשט"ח ל"ד כיון דאין החוב ברור, ולכתובה ל"ד כיון דאינו תנאי ב"ד לא מתפיס צררי, וא"כ שפיר מוכח דמשום עיקר כתובה לא יחזיר דחיישינן לה ודוק. ומ"ש הרא"ש אחרי שהביא דברי הרמב"ן בכוונת הרי"ף דהכי מסתברא דלמה נאמר דפליגי ר"י ושמואל כיון דנוכל לפרש דלא פליגי, זה תמוה, הא י"ל דבאמת לא פליגי ביסוד דין דהטוען אחר מעשה ב"ד, אלא דשמואל ס"ל דבמקום שכותבין כתובה א"צ לפרוע בלא כתובה, דיכול לומר לא אפרע כיון דאין כותבין שובר ור"י לטעמיה דכותבין שובר. וביותר דהא הרא"ש כתב שם מקודם דבמקום שאין כותבין ויש עדים דכתב לה דא"נ לומר פרעתי, כיון דמנהג אותו מקום שלא לכתוב, וא"נ לומר פרעתי איהו דאפסיד אנפשיה, ולא ישתנה הדין בכך והרי בזה בודאי פליגי ר"י ושמואל, דהא שמואל אמר במקום שאין כותבין ואמר כתבתי, עליו להביא ראיה, הרי דבהביא ראיה דכתב לא תפרע, וע"כ דהתם משום טעמא אחרינא נגעו בה, דכיון דאין כותבין שובר יכול לומר לא אפרע, וא"כ מעיקרא דדינא פרכא, די"ל דכל עיקרו דלשמואל דלא תפרע במקום שכותבין, הכל רק מטעם דאין כותבין שובר, ולדידן דכותבין שובר גובית בלא כתובה, והוא צע"ג לכאורה. ולומר דכוונת הרא"ש במ"ש והכי מסתברא, היינו על היסוד של הרמב"ן דאף במקום שא"כ צריכין לטעמא ודינא דר"י דהטוען אחר מעב"ד, דאל"כ אלא דבמקום שא"כ א"צ להא דבלא"ה גובה, דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן, ועיקרו דר"י רק לענין מקום שכותבין, ונצטרך לומר דהמרגניתא הוא דסתמא דמתני' גם במקום שכותבין דומיא דסיפא. א"כ לשמואל דבלא"ה מתני' ע"כ במקום שאין כותבין אבדה המרגניתא ואין קיום לדינא דר"י. והוי כמו פלוגתא בין ר"י לשמואל ודוחק, דמ"מ י"ל דשמואל ס"ל כר"י מסברא בלא ראיה ובפרט דהא מ"מ לא פליגי בשום דין כיון דלשמואל אין נ"מ אם יוכל לומר פרעתי או לא, דבין כך ובין כך לא תפרע, דיכול לומר לא אפרע בלא כתובה, כיון דאין כותבין שובר: ב) קושי' הט"ז במ"ש הטור הוציאה כתובה ואין עמה גט וכו' והוא במקום שאין כותבין וכו' דלא האמינו לי שכתבתי, הא גם בהאמינו לו צריך לשלם כמ"ש הטור מקודם בשם הרא"ש, דבמקום שאין כותבין ויש עדים שכתב לה. אינו נאמן לומר פרעתי, ותירוצו צ"ע לענ"ד: ג) קושי' הט"ז, הובא בב"ש במ"ש הטור דמן הסכנה ואילך גובה בלא עדי גירושין דמנ"ל זה דמ"ש תוס' דכי היכי דאלמוה למעשה ב"ד דקודם סכנה א"י לומר פרעתי, ה"נ אלמוה דלאחר סכנה לא מהני מגו, י"ל דזה רק לשיטתם דאלמוה הרבה דאפילו במקום שכותבין ונאבדה הכתובה א"י לומר פרעתי, אבל להטור דפסק דבמקום שכותבין יכול לומר פרעתי, י"ל דלא מקרי כ"כ אלמוה: והב"ש הוסיף להקשות, דמנ"ל לפטור דגובה בלא עדי הגט, דרק לרב מוקמינן בהכי סיפא דמתני', אבל לשמואל מיירי כפשטא בגט ממש כדאמרינן בשלמא לשמואל עיי"ש. ובאמת לענ"ד זה הכל רק חדא קושיא, דהא אם נניח בזה כדעת הטור דבלא עדי גירושין גובה, ממילא ליתא לקושית הט"ז, כיון דכתובה ואין עמה גט. היינו דאין עמה עידי גט. ממילא מוכח דמסכנה ואילך גובה בלא עידי גט, וא"כ עיקר הקושיא רק כקושית הב"ש על היסוד עצמו דדלמא בעי גט ממש ומסכנה ואילך בעי עידי גט. ואולם באמת לענ"ד מעיקרא לק"מ, די"ל דהטור ס"ל דההלכה כאביי, ולא מקרעינן ולא כתבינן אגט, וא"כ אין טעם לומר דלא תפרע בעידי גט דל"ש כלל לומר דהגט הוי ריעותא, כיון דענין פרעון ל"ש בגט, ודלא כהב"ש (ס"ק מא) דמדמי ריעותא דגט לריעותא דכתובה, וכתב דהא דתוס' ס"ל דבלא גט ממש, היינו לשיטתייהו דגם בלא כתובה גובה, אבל להטור דבמקום ריעותא דכתובה אינה גובה ה"נ במקום ריעותא דהגט, אבל באמת לענ"ד במחכ"ת ז"א, דהא תוס' כתבו איזה פעמים דלשמואל דאין כותבין שובר, מ"מ אינו יכול לומר לא אפרע עד שתוציא הגט דיכולה לומר בעינא לאנסובי ביה ולא כותבין על גבי הגט, א"כ ממילא ל"ש בזה ריעותא. ונהי דמדברי הנ"י פ"ק דמציעא דכתב תחילה דמההיא דגט ואין עמה כתובה מוכח דהטוען אחר מעב"ד לא אמר כלום, דאין לומר משום דגט היינו כתובה. דאם איתא דפרע הו"ל למקרעיה לגט. דאטו גט מנה ומאתים כתיב בי', ועלה כתב דכתובה ואין עמה גט לא תפרע דכיון דאין הגט בידה איתרע המעשה ב"ד, דאמרינן בבי' דינא אגבוה וקרעו לגיטא, הרי דס"ל להנ"י דאף לאביי היינו רק דליכא הוכחה דלא פרע ממה דהגט שלם בידה, די"ל אטו כל דמגבי בב"ד מגבי, אבל מ"מ היכא דאין הגט בידה אתרע ואמרינן דאגבו בב"ד וקרעו לגיטא, מ"מ י"ל דהטור לא ס"ל כן וכדמשמע מפשטן דדברי התוס' הנ"ל דאפילו בפורע לה בב"ד א"י לומר לא אפרע בלא גט, דאינה מנחת כלל לכתוב ע"ג גט, וא"כ ממילא ליכא ריעותא במה דאין הגט בידה, ומש"ה ס"ל דאין עמה גט היינו עידי גט, וממילא מוכח דמסכנה ואילך גובה בלא עידי גט, כן נראה לענ"ד פשוט וברור בעזרת השם יתברך: ד) קושי' הפ"י לפי מה שכתבו תוס' הא דהוי מגו דל"ג דלא יתחייב במזונות דהוי טענו חיטין, מאי פרכינן אימא סיפא רשב"ג וכו', דלמא רשב"ג ס"ל כר"ג דטענו חיטין והודה בשעורין חייב בדמי שעורין [לחד תירוצא דתוס' בשבועות] וליכא מגו אלא דקודם סכנה אינה נפרעת עיקר כתובה בלא גט. ולי נראה להקשות עוד, דלכאורה יש להקשות, הא בר"פ הכותב אמרינן דרב ס"ל כרשב"ג דאם מתה יורשה דמתנה על מה שכתוב בתורה בממון תנאו בטל. וס"ל דירושת הבעל דרבנן ועשו חיזוק כשל תורה. ועי' בתוס' שם הא דאינו אוכל פירות בחייה ולא עשו חיזוק כיון דאינה בכל הנשים דלפעמים אין לה נכסי מלוג א"כ לפ"ז לענין מזונות דאיתא בכל הנשים אף אם מזונות דרבנן עשו חיזוק. ומה דאמר רב יכולה אשה לומר לבעלה איני נזונית ואיני עושה. צ"ל דמ"מ א"א לכוף אותה לאכול. וממילא אינה נותנת לו מעשי ידיה, אבל באמת יכולה כל שעה לחזור ולתבוע מזונות. דהסילוק שלה לא מהני. וכעין מ"ש תוס' ר"פ הכותב. וא"כ לרב לשיטתיה מה מהני דהוי טענו חיטין, הא הודאת בע"ד מדין מחילה ומתנה אתינן עלה דלא מהני במזונות. ובהכרח לומר כפי חילוק התוס' ב"ב (דף נ') בין פירות לירושה, דבירושה כיון דשורש ירושה דאורייתא עשו חיזוק. א"כ ה"נ במזונות דאין לו שורש דאורייתא לא עשו חיזוק. ולפ"ז קשה דמאי פריך הש"ס דלמא רשב"ג ס"ל כראב"י דמזונות דאורייתא. ורשב"ג לשיטתיה דס"ל בר"פ הכותב דבדבר שבממון תנאו בטל. ולא מהני הסילוק במזונות. וליכא מגו דלא גרשתיך: ה) קושית הפ"י לשיטת הרמב"ם דלגבי עיקר ליכא מגו דהיא נאמנת גרשתני ונוטלת עיקר כתובה משום מדרש כתובה. וליכא מגו רק לגבי תוספת [והיינו דיש לו מגו דלא גרשתיך והיה פטור לשלם העיקר, כיון דבאנו לחייבו מכח נאמנות דידה דגרשתני ודנין אותה לגרושה ממילא הוי כתובה ואין עמה גט דלא תפרע. ולגבי תוספת מאמינים לו דלא גירשה]. א"כ דלמא רשב"ג דקאמר מן הסכנה ואילך גובה. היינו העיקר דליכא מגו: ו) והנלענ"ד דהנה החלקת מחוקק (ס"ק מא) דייק מלשון הטור במ"ש הוציאה כתובה ואין עמה גט, דהוא במקום שאין כותבין, דאלו במקום שכותבין, כיון דהיה נאמן לומר פרעתי מחמת ריעותא דכתובה א"צ לפרוע בלא כתובה ריעא טענתיה דידיה ולא מהני המגו, ולענ"ד זה תמוה לכאורה דא"כ איך משנינן לרב סיפא בליכא עידי גט ומגו דלא גרשתיך הא לרב א"צ לפרוע תוס' כתובה בלא כתובה, ומ"מ מהני המגו, והרי לרב אפילו במודה א"צ לפרוע בלא כתובה כיון דאין כותבין שובר יכול לומר לא אפרע, א"כ ריעא טענתיה יותר במה דטען דפרע בלא כתובה, ואעפ"כ מהני המגו, ולענין זה לא מצינו מאן דפליג על רב, מכ"ש לדידן דכותבין שובר, ובמודה חייב לשלם אלא דהיה יכול לכפור דלא ריעא טענתי' כ"כ מכ"ש דמהני המגו: וביותר קשה לי דלפי דברי הח"מ דבמקום שכותבין כתובה כיון דאין צריך לפרוע בלא כתובה ריעא טענתיה ולא מהני המגו א"כ ממילא לענין תוס' כתובה אף במקום שאין כותבין דא"צ לפרוע בלא כתובה דלא הוי מעשה ב"ד ג"כ לא מהני המגו, וא"כ ישאר קושיית הגמרא לדידן על מתני', דתוס' מיהא תגבה והוא לכאורה צע"ג. ונ"ל ליישב דהרי צריכין להבין להסכמת תוס' והפוסקים דתוס' כתובה לא הוי מעשה ב"ד ובכ"מ יכול לומר פרעתי היאך אמרינן בשלמא לשמואל מתני' במקום שאין כותבין וכו' ואמרינן ליה זיל פרע, הא מ"מ תוס' מיהא לא תגבה, דהא בתוס' כתובה לא אמרינן ליה זיל פרע ואפילו במודה א"צ לשלם, דנאמן לומר דכתב לה במגו דפרעתי, ויכול לומר לא אפרע דהא לשמואל אין כותבין שובר, וצ"ל דיכול לומר דתעבתה אותו בשעת גירושין וא"נ לומר פרעתי אף על התוס' כתובה, דהוי כמלוה בעלמא, דהא קודם הגירושין הוי תוך זמנו, ומה דנאמן בכך אף דעתה שטר כתובה בידה אף אם נפרש דמיירי בעידי גט, ומטעם ריעותא דגט, צ"ל דגם לענין תוס' כתובה הוי גט ריעותא, דאף דא"צ לכתוב ע"ג הגט, דהא בלא"ה למחר וליומא אוחרא יהא נאמן לומר פרעתי, מ"מ כיון דכותבין על הגט הפרעון עיקר כתובה כותבין כל הפרעון, גם הא הוא טען כתבתי אלא דלא האמינו לו, וזה רק שלא לגרע כחה לעכב אותה בפרעון עי"ז, אבל מ"מ למיחש בעי וכותבין על גבי הגט, וכל מה דאפשר לתקן מתקנינן. אבל לרב דאמר בין במקום שכותבין בין במקום שא"כ כתובה גובה תוספת, והיינו דאקרי וכתב לה גובה תוספת בכתובה בלא גט, יהיה מאיזה טעם שיהיה פרכינן תוספת מיהא תגבה, ולפ"ז י"ל דמה דמשנינן דליכא עידי גירושין ומשום מגו, היינו באמת דמוקי מתני' במקום שאין כותבין, וטוען דתבעתו בשעת הגירושין בעדים שהוסיף לה ואמרה לא כתב לי והוצרך לשלם מש"ה מהני המגו, אבל במקום שכותבין באמת לא מהני, ומיושבים דברי הח"מ. ולפ"ז מיושב קושיית הט"ז באות ב', והיינו דנלענ"ד במ"ש הרא"ש והטור דבמקום שאין כותבין ויש עדים שכתב לה דא"נ לומר פרעתי היינו רק בע"כ וכדאסבר לה הרא"ש, כיון דבאותו מקום אין כותבין ומיפים כחה דא"נ לומר פרעתי מש"ה לא ישתנה הדין בכך, משא"כ לענין תוס' כתובה דבאמת גם באותו מקום יכול לומר פרעתי ולא ייפו כחה, ואדרבא מגרעין אותה לעשות רק כמו מלוה ע"פ, אלא דבשעת הגרושין א"י לומר פרעתי משום דאין אדם פורע ת"ז, ממילא ביש עדים דכתב לה כיון דבמקום ריעותא דשטר חיישי' לפרעון תחת בעלה, כמ"ש לעיל בדעת הרמב"ם דס"ל לעיקר כאוקימתא דר"פ ה"נ נאמן על תוס' פרעתי, ואין חילוק בזה בין מקום שכותבין למקום שאין כותבין, והוא ברור בסברא לכל הולך ישר, וא"כ י"ל דמש"ה כתב הטור דלא האמינו לו, דבא לומר דמהני המגו על הכל, ואלו בהאמינו לו לא היה המגו על תוספת כתובה דריעא טענתיה, דהא אין צריך לפרוע בלא כתובה אף בשעת גירושין מש"ה הוכרח דלא האמינו לו דכתב לה, והיה מוכרח לשלם גם התוס' כתובה בשעת גירושין ולא ריעא טענתיה ומהני המגו. אמנם נראה דתוס' חולקים על יסוד זה דהח"מ והיינו עכ"פ היכא דבהודה חייב לשלם, אלא דהיה יכול לכפור מהני המגו, והיכא דמדינא לא היה צריך לשלם אף במודה, נ"ל להוציא מדברי תוס' דבסוגיא דבב"מ ובסוגיא דכתובות דפליגי בזה, והוא דמבואר שיטת תוס' דלאביי גובית בלא גט ממש, ואף אי אכ"ש אינו יכול לומר לא אפרע, דתאמר בעינא לאנסובי ביה, אע"כ דגט היינו עידי גט, דכתובה ואין עמה גט היינו דאין עמה עידי גט ומדין מגו, גם ביארו דראיית אביי דס"ל דמתני' מיירי במקום שכותבין, דומיא דסיפא דכתובה ואין עמה גט, דדוחק לומר דשינה וכתב לה זו תמצית דברי תוס', והנה בכתובות הקשו, הא אביי ס"ל בב"ב דאין כותבין שובר, וא"כ אמאי גובית בלא כתובה, ותירצו דמיירי ביש עדים דנשרפה, ולפ"ז מוכח אף היכא דלא היה צריך מדינא לשלם בלא כתובה מ"מ מהני המגו, דהא לאביי דמיירי סיפא במקום שכותבין וכיון דהכתובה בפנינו עתה ולא היה לה עידי שרפה, מדינא לא היה צריך לשלם בלא כתובה, דהא אין כותבין שובר, ואעפ"כ מהני המגו, אבל לפי תירוצם הב' דאביי בתר דשמע מרבא סבר דכותבין שובר, שפיר י"ל דמש"ה מהני המגו, כיון דהיה צריך לפרוע בלא כתובה דהא כותבין שובר, אף דתוספת כתובה לא היה צריך לפרוע, והיה נאמן לומר פרעתי קודם הגירושין מחמת ריעותא דשטרא, מ"מ כיון דבהודה חייב לא ריעא טענתיה, ומהני המגו. ובזה נראה לבאר דברי תוס' בשינוי דבריהם מסוגיא דבב"מ לסוגיא דכתובות דבסוגיא דבב"מ כתבו דשמואל ס"ל לגמרי כר"מ, ונפרעת בלא כתובה ובלא גט ומתני' מדין מגו, ואלו בכתובות כתבו דשמואל ס"ל גט ממש, אי מטעם דיכול לומר לא אפרע בלא גט, אי דס"ל דאף במקום שא"כ אינה גובה אלא מטעם דגט היינו כתובה, ובאמת טעמא בעי אמאי דחקו בכתובות בזה, ולא בחרו כדבריהם בסוגיא דבב"מ. ולפום רהיטא דבריהם בכתובות בדרך ביאור סדר הסוגיא, במה דאמרינן בשלמא לשמואל וכו' אלא לרב וכו', הב"ע בליכא עידי גט, ומשום מגו, דמשמע דהמקשן לא נחית לזה דמדין מגו הוא, ולזה הוצרכו לומר דצריכה גט ממש, אבל למסקנא דמשנינן לרב בליכא עידי גרושין, י"ל דגם לשמואל הכי, וס"ל לגמרי כר"י ואביי, ודבריהם בסוגיא דבב"מ לפי המסקנא: אמנם נראה דאינו מספיק, דהא התוס' בעצמם כתבו בכתובות בהא דאמרינן כותבין שובר, הא דבלא כתובה גובה, ובלא גט אנו גובה, צ"ל דיפרש כר"י א"כ כבר ידעינן דיש לפרש בעידי גט, ומדין מגו כדס"ל לר"י, וע"כ מה דפריך לרב, היינו דסמך על אידך קושיא דאי בליכא עידי גירושין אימא סיפא רשב"ג מן הסכנה ואילך וכו', ואי בליכא עידי גירושין במאי גביא דלרב לא אלמוה, א"כ עדיין י"ל דלשמואל ידע המקשן דמתניתין בליכא עידי גירושין ומשום מגו, ומן הסכנה ואילך אלמוה דלא מהני המגו, אבל לרב דלא אלמוה מקשה מסיפא, וכיון דבתחלת הסוגיא היה מפרש כר"י, א"כ מנ"ל דאח"כ במה דמשני שמואל במקום שא"כ אמרינן דלא ס"ל כר"י ובעי גט ממש: ולזה נראה לענ"ד דלכאורה קשה לפמ"ש תוס' בב"מ דשמואל ס"ל כר"י וגט היינו עידי גט, א"כ אמאי אמרינן בשלמא לשמואל מתני' במקום שאין כותבין, דלמא מוקי גם במקום שכותבין ומשום מגו כדס"ל לאביי, אמנם באמת לק"מ, דתוס' בב"מ על קושייתם הא אביי ס"ל דאין כותבין שובר, תירצו רק דאביי קיבל מרבא דכותבין שובר, א"כ י"ל דזהו ההפרש בין שמואל לדאביי, דאביי הוא דמצי לאוקמי גם במקום שכותבין דלא ריעא טענתיה, דבהודה היה צריך לשלם בלא כתובה מש"ה מהני המגו, אבל שמואל דסבר אין כותבין שובר מש"ה מתני' ע"כ במקום שא"כ, דהיה צריך לפרוע בלא כתובה ואפילו תוס' כתובה בשעת הגירושין, אבל במקום שכותבין דאף במודה פטור מדינא בלא כתובה, דהא אין כותבין שובר, ריעא טענתיה ולא מהני המגו, אבל בכתובות דתירצו דאביי ס"ל דאין כותבין שובר אלא דמיירי ביש עדים דנשרפה. ומוכח דאף דריעא טענתיה במה דפרע בלא כתובה מ"מ מהני המגו, וא"כ אם איתא דלשמואל מוקמינן ג"כ בעידי גרושין, מנ"ל דמוקי דוקא במקום שאין כותבין, דלמא מוקי במקום שכותבין כמו אביי, אע"כ דלשמואל מתני' בגט ממש דבלא גט יכול לומר לא אפרע, וזהו רק במקום שא"כ דאלו במקום שכותבין אין לו הפסד בכך דהא מחזרת לו הכתובה ולעולם לא יפרע דיאמר לא אפרע בלא כתובה, ואי מטעם דבעי שיהא לה שטר דהיינו הגט דגט היינו כתובה, הא זהו ג"כ רק במקום שא"כ דעשו לגט במקום שטר: ועדיין צריך לבאר דנהי דתוס' הוכיחו כן מסוגיא ממה דקאמר דלשמואל מתני' במקום שא"כ מ"מ היא גופה תיקשי על סתמא דהש"ס דלמא שמואל ס"ל כאביי, וסיפא גם במקום שכותבין ובליכא עידי גט ומשום מגו, אמנם גם זה לא קשה מידי, דאם איתא דשמואל יסבור דסיפא גם במקום שכותבין, היא גופא תיקשה אמאי מוקי רישא במקום שא"כ ואינו דמיא דסיפא, הו"ל לאוקמי יותר ברווחא, דמתני' במקום שכותבין ונשרפה כדס"ל לאביי, דמה"ט יותר ניחא לאוקמי בכה"ג כמ"ש, אע"כ דשמואל לעצמו סבר דסיפא דוקא במקום שא"כ, אי משום דס"ל גט ממש כמ"ש תוס' בכתובות, או כמ"ש תוס' בב"מ וכמו שביארנו, דבמקום שכותבין ריעא טענתיה ולא מהני המגו: באופן דלדברי תוס' כתובות אביי ס"ל דאף בריעא טענתיה הרבה דלא היה צריך לשלם מדינא בלא כתובה מ"מ מהני המגו, ולשיטת תוס' בב"מ מוכח בהיפוך, כיון דשמואל ס"ל ג"כ עידי גירושין, ואעפ"כ מוקי דוקא במקום שאין כותבין, ע"כ משום דבמקום שכותבין לא מהני מגו וכנ"ל, והיכא דבהודה צריך לשלם רק דהיה יכול לכפור מהני המגו, דהא לאביי מהני המגו גם במקום שכותבין, אף דלא היה צריך לפרוע ת"כ אפילו בשעת גירושין מכח ריעותא דכתובה, אפ"ה מהני המגו, וזהו דלא כהח"מ: ואולם עדיין אינו מתיישב לי, דלפי דברינו דדעת תוס' בב"מ היכא דריעא טענתיה הרבה דמדינא לא היה צריך לשלם לא מהני המגו, א"כ מוכח דרב מוקי לסיפא דמתני' רק במקום שא"כ, והרי תוס' בב"מ בסוף דבריהם כתבו דלרב מיירי כל מתני' בין במקום שכותבין בין במקו' שאין כותבין: גם כיון דתוס' בעצמם צדדו לכאן ולכאן. בזה הסברא אם מהני המגו וכנ"ל, עדיין קשה למאי הוצרכו תוס' בכתובות לומר דשמואל סבר גט ממש, הא י"ל דשמואל ס"ל לגמרי כר"י, ומה דמוקי הש"ס לשמואל סיפא דוקא במקום שאין כותבין, היינו דכן מוכח מדברי שמואל מדלא מוקי יותר גם רישא במקום שכותבין ונאבדה וכנ"ל, והא באמת שמואל ס"ל דמיירי דוקא במקום שא"כ היינו דס"ל דבמקום שכותבין ריעא טענתיה דלא היה צריך לשלם מדינא בלא כתובה ולא מהני המגו, ונהי דלאביי מוכח דס"ל דמהני המגו, מכל מקום דלמא בזה עצמו פליגי אביי ושמואל: ולזה נראה לענ"ד בדרך אחר. דהנה יסוד דברי הח"מ הנ"ל דהיכא דהיה יכול לפטור עצמו לטעון פרעתי, ריעא טענתיה ולא מהני המגו, תמוה בעיני מאד, דהרי בכל שט"ח הכי הוא, דבלא שטר א"צ לשלם ואף עפ"כ קיימא לן דמגו במקום שטר אמרינן, כדקיימא לן דבמפקיד בשטר נאמן לומר החזרתי במגו דנאנסה: וביותר נראה אף למ"ד דאין כותבין שובר דמדינא לא הי' צריך לשלם בלא השטר, מ"מ מהני המגו. דהרי בסוגיא דב"ב (דף ע' ע"ב) דמסקינן דדייני גולה איפכא תני'. והיינו דס"ל נשבע וגובה מחצה דנאמן החזרתי במגו דנאנסה. הא דייני גולה הם שמואל וקרנא, והרי לשמואל לא היה צריך לשלם בלא שטר דאין כותבין שובר [ולומר דבשטר פקדון צריך לשלם בלא שטר דאינו מפסיד בכך דיכול לומר נאנסה לא נראה לענ"ד, דיכול לומר אתחייב לך שבועת שומרים) ואעפ"כ מהני המגו: והנה הרשב"ם שם הקשה במה דמסיק רבא דהלכה נשבע וגובה מחצה, הא אמרינן בשבועות מכלל דתרווייהו ס"ל המפקיד אצל חבירו בשטר צריך להחזיר לו בעדים, ותירץ דקאי רק לענין דהמפקיד בעדים א"צ להחזיר לו בעדים אבל לענין מפקיד אצלו בשטר לא קאי, וס"ל לרבא דא"צ להחזיר לו בעדים וס"ל באמת דלא מעליא הא שמעתא, ולכאורה תמוה דהא שמואל דסבר גם כן נשבע וגובה מחצה כנ"ל, ישאר הקושיא על מימרא דידיה דבשכרו שלא בעדים נאמן במגו דלא שכרתיך, שבועת שומרים דחייב רחמנא היכא משכחת לה. וצ"ל דהרשב"ם ס"ל כמ"ש הר"ן בשבועות, דבשכיר הקילו להאמין במגו דהעזה, והא דפריך רבא משבועת שומרים, היינו אהא דארמב"ח כמה מעליא, ע"ז אמר רבא מאי מעליותא, דמשמע דמסברא הכי הוא, אבל לדינא לא פליג רבא על שמואל דבשכיר הקילו עיי"ש, וא"כ כוונת הרשב"ם דרבא ס"ל דמפקיד בשטר א"צ להחזיר בעדים, וקם ליה בקושיא דמאי מעליותא, היינו הכל דאין זה מעליותא, אלא דטעמא דשמואל דבשכיר הקילו, וגם שמואל ס"ל דמפקיד בשטר א"צ להחזיר בעדים. ואולם תוס' בשבועות בשם ריב"ם תירצו דרבא ס"ל דמפקיד בשטר צריך להחזיר בעדים, ורק בשטר עיסקא ס"ל לרבא דמהני מגו, דליכא כ"כ חזקה דשטרך בידי, די"ל דאפשיטא דספרא זייר ליה, עיי"ש, וא"כ קיימינן כפשטא דדינא דשמואל בשכיר מדינא הוא ושבועת שומרים משכחת באפקיד בשטר דצריך להחזיר בעדים, והאי דדייני גולה סברי דנשבע וגובה מחצה היינו בשטר עיסקא דוקא: והנה תוס' ב"ב (דף ע') כתבו עוד חילוק בין שטר פקדון לשטר מלוה, דבמלוה דרך הלוה להאמין במלוה, דמקיים ביה תומת ישרים תנחם ונ"מ בזה בכתובה, דלפי התירוץ דאפשיטי דספרי זייר. כתובה דומה לשטר מלוה, ולאידך תירוצא דמשום תומת ישרים כתובה דומה לפקדון. ולפ"ז ניחא דתוס' בב"מ דלרב מיירי גם במש"כ, דאף דריעא טענתיה אמרינן מגו, היינו לפי ההלכה דקיי"ל בשטר פקדון אף דל"ש ביה תומת ישרים, אפ"ה מהני המגו, ה"נ בשטר כתובה, והא דמוקי שמואל דוקא במקום שאין כותבין, היינו שמואל לשיטתיה דס"ל דבפקדון בשטר א"נ במגו, וע"כ הא דהכא באין עמה עידי גירושין, דנאמן נגד מעשה ב"ד במגו דלא גרשתיך דפרע ואבד שוברו, ולא מהימן הכי בפקדון בשטר, היינו באמת מטעם דאין כותבין שובר שאיתרע טענתיה בשטר פקדון דפרע בלא שטר, וא"כ ממילא הכא ג"כ במקום שכותבין לא מהני מגו, אבל לרב שפיר כתבו תוס' דמיירי אפילו במקום שכותבין, היינו למה דקיי"ל כר"ח דבשטר פקדון אף דלא שייך ביה תומת ישרים אפילו הכי מהני המגו, הכי נמי בכתובה. אף די"ל דלמא הא דאנן קיי"ל הכי, היינו משום דאנן קיי"ל כותבין שובר, ולא ריעא טענתיה כ"כ, אבל רב דסבר אין כותבין שובר, י"ל דגם בפקדון לא מהימן במיגו, ולא מצינו מאן דפליג בזה על שמואל, י"ל דמוכח הכי ממה דאמרינן בכתובות (דף יט) אר"י א"ר האומר שטר אמנה הוא זה א"נ וכו', דקאמר לוה וכדר"ה א"ר דמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו, ועיין בתוס' שם דל"ל דהטעם משום דשטרך בידי מאי בעי, דזהו ל"ש באמנה, אע"כ מטעם אחר משום דד"ת א"צ קיום עיי"ש, ולכאורה קשה, כיון דחכמים ס"ל דצריך לקיימו, אלא דרב ס' כר"מ וכדאמרינן, אי ס"ל כר"מ גנובא גנובי למה לך, דלמא ע"כ לא פליג ר"מ אלא בטענת פרעון משום שטרך בידי אבל באמנה מודה, [זהו לפירש"י שם בכתובות דפלוגתא דר"מ ורבנן היכא דלוה טען פרוע], וצ"ל דרב ס"ל מסברא דמגו לגבי שטר מהני, וליכא טעמא לר"מ אלא משום דד"ת א"צ קיום, או משום דמזוייף עומד להתברר ויתפס בשקר, ממילא ה"נ באמנה, וא"כ אם איתא דרב ס"ל לקושטא דמילתא דבשטר פקדון וכן בכתוב' כיון דא"כ שובר לא מהני המגו, יקשה כנ"ל דלמא טעמא דר"מ דכיון דא"כ שובר אתרע טענתיה, וס"ל לר"מ דאף בלוה דמקיים ביה תומת ישרים לא מהני המגו, ורבנן ס"ל דמהני המגו אי מטעם דמ"מ הוי מגו, אי דרבנן ס"ל באמת דכותבין שובר, אבל עכ"פ י"ל לר"מ הך טעמא, אע"כ דרב סבירא ליה בפשיטות דמ"מ הוי מגו מעליא, א"כ ממילא מתני' גם במקום שכותבין ומהני המגו: ועדיין צריך לבאר, הא כי היכי שהוכחנו מההיא דשמואל גבי שכיר דל"א מגו היכא דל"ש דאפשיטא דספרי זייר, ומש"ה מתני' רק במקום שאין כותבין, הא הך הוכחה הוי גם לרב, דס"ל ג"כ בשבועות דשכרו שלא בעדים נאמן במגו, ולזה יש לומר דהר"ן כתב שם דפרכת הש"ס משבועות השומרים, היינו דמוכח דמגו לפטור משבועה לא אמרינן, וגבי שכיר היכא דיש לו מגו יצטרך הבעה"ב לישבע, דמעיקרא היה השבועה על הבעה"ב, כדאמרינן עקרוה לשבועה מבעה"ב, וא"כ זהו הכל לשמואל דהוא מרא דשמעתא דעקרוה, אבל לרב י"ל דס"ל דהתקנה הי' מיד על השכיר: ואף לשיטת תוס' בכתובות בההיא דאנוסים היינו דפלוגתייהו דר"מ ורבנן אם העדים נאמנים במגו במקום שטר, וא"כ אין חילוק לר"מ בין אנוסים לאמנה, מ"מ י"ל בקצרה ובדרך מרווח יותר, והיינו למה דכתבו תוס' רפ"ב דכתובות דאף דטעמא דכותבין שובר משום דעבד לוה, צ"ל דלאו דוקא לוה אלא ה"ה כל בע"ח כגון כתובה ושטרי מקח, וא"כ י"ל דזהו הכל בבע"ח דיש עליו שם שיעבוד, אבל בנפקד דאינו בע"ח, והפקדון כל היכא דאיתא ברשותא דמריה איתא, ועכ"פ בשומר בבעלים דאין עליו חיוב שמירה, דאפילו בפשע פטור, י"ל דלכ"ע א"כ שובר, וכיון דאנן קיי"ל כר"ח דמפקיד בשטר א"צ להחזיר בעדים ומשמע אפילו בשמירה בבעלים, הרי אף דא"כ שובר מהני המגו, א"כ מתני' גם במקום שכותבין, ורק לשמואל דס"ל באמת דבפקדון בשטר א"נ לדידיה מתני' דוקא במקום שאין כותבין, אבל תוס' בכתובות אזלי לאידך תירוצא דחילוקא דבין פקדון ומלוה דבמלוה שייך פשיטא דספרי זייר לה, וממילא כתובה דמי למלוה ולשטר עיסקא א"כ אם איתא דשמואל ס"ל דגט היינו ע"ג ומדין מגו, הו"ל לאוקמי גם במקום שכותבין, דהא אף בריעא. טענתיה הוי מגו כדסבירא לי' לשמואל בשטר עיסקא דנשבע וגובה מחצה, ואין הפרש בין כתובה לשטר עיסקא, אע"כ דשמואל ס"ל גט ממש ודוק היטב. והנה במה שכתבנו (באות ו') ליישב דברי הח"מ, נלענ"ד לנטות קצת מדברי הח"מ, והוא דנראה דהטור ס"ל דאפילו במקום שכותבין ונאבדה צריך לפרוע בתבעתו ביו' הגירושין וכאוקימתא דרבינא, ולא מצינו לחוש לפרעון בעודה תחת בעלה, והיינו ממ"ש הטור (סימן צו) דבאומרת בתולה נשאתני, והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך, והוא במקום שאין כותבין, או במקום שכותבין ונאבדה דאינו נשבע אלא היסת, והקשה הב"ש שם (ס"ק לב) הא הרא"ש כתב הטעם משום דא"י לכפור, וזהו רק במקום שא"כ, אבל במקום שכותבין הא יכול לכפור ולומר פרעתי, ותירץ דמיירי בתבעתו ביום הגירושין, אע"ג דבשט"ח דעלמא קיל בנאבד דיכול לומר פרעתי אפילו ת"ז, מ"מ בידוע שנאבד באונס א"י לומר פרעתי ת"ז, וכאן מיירי שנאבד ממנו באונס, וכאן יפה כחה עוד מפני שהוא תנאי ב"ד עכ"ל. ודברי הב"ש תמוהים לי, דאם מיירי בנאבד באונס, א"צ לאוקמי דוקא בתבעתו ביום הגירושין, הא הרא"ש כתב בטעמא דהרי"ף דבמקום שכותבין דא"נ לומר פרעתי הוא רק מכח ריעותא דכתובה וא"כ ממילא ביש עדים שנאבד באונס הדרינן לדינא דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום, וא"י לטעון פרעתי, וצע"ג. וא"כ נקיטנא בשיפולי גלימא דהב"ש, במ"ש בס"ד דכאן יפה כחה, דבמעשה ב"ד יפה כחה וא"י לומר פרעתי ת"ז, ובאמת בלא"ה הו"מ הב"ש לומר דדוקא בחוב בעלמא, דמ"מ יש קצת דרך לפרוע ת"ז כיון דודאי עתיד להיות מחוייב לפרוע, משא"כ בכתובה דשמא תמות היא בחייו ואין החיוב ברור בזה החזקה אלים יותר ולא מהני ריעותא דשטרא, וא"כ ליתא לדברי הח"מ, דבמקום שכותבין ריעא טענתיה ולא מהני המגו הא גם במקום שכותבין היה צריך לפרוע ביום הגירושין. אבל יש לי לקיים במקצת, והיינו על דרך שכתבנו לעיל, דמ"ש הטור והאמינו לו וכו' זהו לענין דגם על הת"כ לא ריעא טענתיה, ה"נ י"ל דבאמת בעיקר כתובה גם במקום שכותבין לא ריעא טענתיה, דהיה צריך לפרוע ביום הגירושין, אלא מה דנקט דהוא במקום שא"כ, היינו משום ת"כ דבזה אף בשעת גירושין א"צ לפרוע, דמכח הריעותא דכתובה חיישינן לפרעון ת"ז, אף דאין החוב ברור, מ"מ י"ל דרק בע"כ ס"ל להטור דל"ח משום צירוף תנאי ב"ד, כמ"ש הב"ש הנ"ל, ויש לי להוסיף עוד, כיון דאסור לשהות אין דרכו לשלם הכתובה אבל לענין תוספת כתובה מכח הריעותא חיישינן לפרעון ת"ז: ועתה שביררנו דפליגי בזה הרמב"ם והטור, דדעת הרמב"ם דמחמת ריעותא דכתובה חיישינן לפרעון תחת בעלה, כמ"ש לעיל בשם הש"ך בדעת הרמב"ם דס"ל כאוקימתא דר"פ, ודעת הטור דלא חיישינן לפרעון תחת בעלה מההיא דסי' צו הנ"ל, בזה יתבארו לנו מחלוקת הרמב"ם והטור בסוגיא דידן: דהנה לכאורה תמוהים דברי הרמב"ם שכתב דבכתובה ואין עמה עידי גט גובית העיקר דלגבי עיקר ליכא מגו דלא גרשתיך, איך יפרנס מתני' ערוכה, דכתובה ואין עמה גט לא יפרעו, ותירץ הב"ח דבמקום שא"כ הוי גט ריעותא, כיון דצריך לפרוע עפ"י הגט בלא כתובה, ומזה מיירי מתני', והרמב"ם מיירי במקום שכותבין דבזה לא הוי גט ריעותא, כיון דאין פורעין בלא כתובה עיי"ש, [ובאמת עדיין צ"ע דאמאי השמיט הרמב"ם דינא דמתני' דבמקום שא"כ אינה גובה בלא גט]. ואולם הטור כתב להדיא דהוציאה כתובה ואין עמה גט במקום שאין כותבין אם יש לה עדי גירושין א"נ הרי דפליגי בזה הרמב"ם והטור, דלדעת הרמב"ם במקום שא"כ אפילו בעידי גט אינה גובה מחמת ריעותא דגט ולהטור גובה, ונלענ"ד דלטעמייהו אזלי, והיינו דלכאורה מוכח דגט לא הוי ריעותא, מהברייתא דגרשני בעלי ניזונית עד כדי כתובתה הרי דל"ח לפרעון כתובה ע"י ריעותא דגט, וא"כ לחילוק הב"ח י"ל דהברייתא במקום שכותבין ולא הוי גט ריעותא, אבל במקום שא"כ הוי גט ריעותא, וזהו רק להרמב"ם לשיטתיה, דבמקום שכותבין ונאבדה אף בשעת הגירושין נאמן לומר פרעתי, דחיישינן לפרעון תחת בעלה, שפיר יש מקום לחילוק הב"ח הנ"ל, אבל לדעת הטור לשיטתיה דל"ח לפרעון תחת בעלה א"כ גם במקום שכותבין הי' צריך לפרוע בלא כתובה בשעת הגירושין, אין כאן מקום חילוק בין מקום שכותבין למקום שא"כ, וממילא קיימא ההוכחה הנ"ל מברייתא דגרשני בעלי, דגט לא הוי ריעותא וק"ל, [אמנם עדיין יש לדחות דדלמא הברייתא כהך תנא דס"ל דא"כ שובר וא"צ לפרוע בלא כתובה, דיכול לומר לא אפרע, מש"ה לא הוי גט ריעותא, ולדידן דכותבין שובר דלמא באמת גם במקום שכותבין הוי גט ריעותא]. אמנם בעיני יפלא מאד לרב דאמר גט גובה עיקר, איך יפרנס הברייתא דגרשני בעלי, הא אין כתובה בלא גט, ודוחק לומר דהברייתא מיירי במקום סכנה, וחידוש בעיני שלא מצאתי עדיין מי שהעיר בזה, ולזה נראה לענ"ד דבר חדש, והיינו אף דפשוטו נראה דמה דא"ר גט גובה עיקר, משום דבגרושה גט הוא שטר כתובה אבל לא מטעם דלא אפרע בלא גט, ומוכח כן לכאורה, דהא גם ע"י הכתובה בידה הוא מפסיד דתגבה ממנו בעידי מיתה, ומ"ש הרב מהר"ש איידל"ס דיהיו נאמנים לומר פרוע במגו דגרשך אבינו, זהו דחיקא טובא לומר דאם היורשים אינם יודעים אם גרשה לא טענינן להו שמא גירשה, ואם טוענים נאמנים, ומ"ש תוס' והם לא ידעו, בפשוטו משמע דלא ידעו לברר שהיא גרושה, גם אף אם יהיבנא למהרש"א תקשה באלמנה דעלמא איך גובית בעידי מיתה יטענו היתומים שתחזיר הכתובה, דע"י הכתובה מפסידים, אם תחזור ותתבע יתברר האמת שישבה תחת בעלה לא יהי' להם מגו, ובלא הכתובה נאמנים במגו דאלמנה נשאה, ובהכרח לומר דאף דמפסידים היתומים בכך, מ"מ כיון דהכתובה נכתב רק בשביל תוספ' כתובה, לא הוי הכתובה שטר חוב על עיקר כתובה, וא"י לומר לא אפרע על שטר אחר. ושמעתי מהחברים הלומדים לפני בישיבה שכ"כ גם המהר"ם שי"ף, וא"כ ע"כ אין הטעם דצריכה לגט משום דיאמר לא אפרע, דאם אין גט שטר על העיקר אף דמפסידים במה דהגט בידה, מ"מ כיון דאין זה השטר על החיוב הזה, א"י לומר לא אפרע כמו דא"י לומר לא אפרע בלא כתובה, אע"כ דגט הוא שטר כתובתה. אך מכח הקושיא הנ"ל מברייתא דגרשני בעלי, נלענ"ד דרך אחר, דטעמא דרב דא"י לומר לא אפרע בלא כתובה היינו דמקרי מקום דלא אפשר דבלא"ה היא גובה בעידי הינומא, ואי דנאמן במקום שאין מכירין במגו דאין את אשתי, י"ל דאין זה מצוי שלא יהיו מכירים כמ"ש המפרשים, ואי דיכול לומר פרעתיך מנה במגו דאלמנה, י"ל דרב לשיטתיה דסבר דהולכין בממון אחר הרוב, ומסקינן בריש פ"ב דכתובות דהא דבעי הינומא היינו באין לה קול דאתרע הרוב, א"כ י"ל כיון דהיא באמת בתולה מסתמא יהי' לזה קול וממילא תהי' נאמנת שהיתה בתולה, וליכא מגו כלל דאלמנה נשאתיך ואינו מפסיד במה שהכתובה בידה, ומעתה שפיר י"ל דמה דצריכים להגט ואינו גובה בלא גט ממש, היינו דיכול לומר לא אפרע בלא הגט, דעי"ז מפסיד דא"י לומר פרוע במגו דלא גרשתיך, וא"כ לק"מ מברייתא דגרשני בעלי די"ל דברייתא זו ס"ל דא"כ שובר, ולא שייך לומר לא אפרע, ואי דהברייתא אתיא כר"ג, דטענו חיטין והודה בשעורין חייב בדמי שעורין, וליכא מגו דלא גרשתיך וגובית באמת בעידי הגט. והנה לשיטת תוס' דגם לר"י מתני' בעידי הגט, ומן הסכנה ואילך לא מהני דאלמוה, ומה דפריך לרב משום דלרב לא אלמוה, זהו רק אם צריכים להגט בתורת שטר, אבל אם הוא בדרך לא אפרע, י"ל דגם לרב הוי אלמוה, ובהכרח לומר דלרב הגט הוא שטר כתובה, וההיא דגרשני בעלי מוכרח לדחוק דמיירי מן הסכנה ואילך, מ"מ יש לקיים דברינו הנ"ל בכוונת הטור דהוכיח דגט לא הוי ריעותא מההיא דגרשני בעלי, דדוחק לאוקמי במקום סכנה ולרב באמת מוכרח דהטעם משום לא אפרע. ואף דהטור כתב ג"כ דמתני' משום מגו, ומוכרח דמן הסכנה ואילך אלמוה דלא הוי גיטא, מ"מ נ"ל דאינו הכרח ליסוד דדברי תוס' דלרב פריך משום דלא ס"ל דאלמוה, אלא י"ל כך, דלרב פרכינן דמן הסכנה ואילך אמאי גובה תוספת כתובה, דלא הוי תנאי ב"ד, ולא שייך אלמוה, ויהי' נאמן במגו, ואי דרשב"ג מיירי באמת רק בעיקר כתובה, י"ל דמה דקתני במתני' כתובה ואין עמה גט, הא דנקט אבד שוברי, אף דמהראוי דא"נ לומר פרעתי דהגט לא הוי ריעותא, כדמוכח מההיא דגרשני בעלי, וע"כ משום דיכול לטעון לא אפרע, וא"כ הו"ל למנקט העיקר טעמא דאפילו במודה פטור משום לא אפרע, אע"כ דנקט הכי משום ת"כ דל"ש לא אפרע, כיון דמחזרת כתובה לא יפרע לעולם, וזה פרכינן תחילה תוספת מיהא תגבה, וגם לבתר דמשני בליכא עידי גירושין ומשום מגו ע"כ הא דנקט דטען אבד שוברי דזהו שייך רק במקום מגו, הא אף בלא מגו ואף במודה יכול לומר לא אפרע, וע"כ דנקט כן משום ת"כ, אם כן דכל עיקר דמלתא דת"ק משום ת"כ, וממילא רשב"ג דפליג עלה דת"ק קאי ג"כ את"כ, ושפיר פרכינן אי בליכא עידי גירושין במאי גביא, היינו במאי גביא ת"כ, אבל לר"י וכן לדידן דס"ל כותבין שובר, שפיר י"ל דמתני' בליכא עידי גירושין ומשום מגו, ומתני' לא מיירי רק מדין ע"כ דנאמן רק לומר דפרע ובמודה באמת חייב, מש"ה שפיר י"ל בדרשב"ג בדליכא עידי גירושין גובה משום אלמוה, ובאמת לגבי ת"כ מהני המגו, אבל המתני' לא מיירי רק מעיקר כתובה ודוק. אך להרמב"ם דס"ל דלגבי עיקר ליכא מגו דהיא נאמנת גרשתני, א"כ יקשה הא ל"ש טענת לא אפרע, דגם בלא גט לא יהי' לו מגו דלא גרשתיך וצ"ל דרב באמת לית ליה לדרב המנונא, ואנן דאית לן דרב המנונא מוכח דטעמא דמתני' משום ריעותא דגט, ומ"מ לא קשיא מברייתא דגרשני בעלי, דיש חילוק בין מקום שכותבין למקום שא"כ וכמ"ש הב"ח, כמ"ש לעיל, אבל לרב דבכל מקום פורעין עפ"י גט לחודיה עיקר מוכח מברייתא דגרשני דגט לא הוי ריעותא ומוכח דמדין לא אפרע דמפסיד דיהיה לו מגו דלא גרשתיך מוכח דרב לא ס"ל לדרב המנונא. ולפ"ז מיושב קושיית הפ"י (באות ה') דליכא למימר דרשב"ג דגובה כתובה בעיקר כתובה דליכא מגו, דהא מוכח דרב לא סבירא ליה כלל לדרב המנונא וק"ל. ומיושב ג"כ קושיית הפ"י (אות ד') דמאי פרכינן מדרשב"ג דלמא רשב"ג ס"ל דטענו חטין והודה בשעורין חייב בדמי שעורין וליכא מגו, דא"כ גם קודם הסכנה אמאי לא יפרע, דהא לרב מוכח דגט לא הוי ריעותא, ואי משום לא אפרע הא לא יפסיד, דבלא גט ג"כ לא יהיה לו מגו, אע"כ דרשב"ג לא ס"ל דחייב בדמי שעורין, והוי מגו ושפיר פריך וק"ל. וע"פ דברינו נראה לענ"ד, דמוכח במ"ש הרי"ף בשם הירושלמי פ' אלמנה ניזונית, דגרושה שלא נתן לה כתובתה חייב במזונות עד שיפרע פרוטה אחרונה, והרי"ף דחאה מברייתא דגרשני בעלי, והרא"ש החזיק בדין דירושלמי, והנה לכאורה מוכח להדיא דלא כהירושלמי, דא"כ ישאר קושיית תוס', איך הוי מגו דלא גרשתיך הא יתחייב במזונות, ואי דהוי טענו חיטין, הא גם היא תובעת מזונות כדין גרושה בעוד דלא נפרעה הכתובה, אמנם זהו רק לתוס' דגם לר"י הטעם משום מגו, אבל אם נפרש כהרמב"ם, דלר"י בעי גט ממש ליכא ראייה, דמה דמשנינן לרב משום מגו, י"ל דהירושלמי מחייב רק במעכב עיקר כתובה, אבל לא במעכב תוס' כתובה, ובפרט לרב לשיטתיה דמשמע בכתובות (דף קד ע"א) דס"ל דגם באלמנה אין לה מזונות בשביל ת"כ, וא"כ י"ל דשפיר הוי טענו חיטין, דמה שהיא תובעת ואומרת נתגרשתי מדינא אין לה מזונות אף לדבריה, דהא פטור מלשלם העיקר מדינא, כיון דא"כ שובר יכול לומר לא אפרע עד שתתן לי הגט, דעי"ז לא אצטרך לפרוע עוד, דהא בלא גט אינה גובה, וכיון דמדינא א"צ לשלם כתובה אין לה מזונות ושפיר הוי טענו חיטים. אמנם עדיין אינו מספיק, דא"כ מאי פרכינן מההיא דמן הסכנה ואילך, הא שם דל"ש לא אפרע ממילא לפי תביעתה עיקר כתובה ותוספת כתובה, מגיע לה מזונות וליכא מגו. אבל לפי דברינו דהוכחנו דלרב לא הוי גט ריעותא, אלא דעיקר טעם לא אפרע והיינו דמפסיד דבלא הגט יהיה לו מגו דל"ג, אם כן מוכח דבעצמותו הוי מגו משום דהוי טענו חיטין ומוכח דלא כהירושלמי. ומה דלא הביא הרי"ף ראיה זו, דהא כל עיקר דמוכח דלרב אין הטעם דגט הוא שטר כתובתה, היינו מברייתא דגרשני וכנ"ל, א"כ מביא הרי"ף בקיצור ראיה מההיא דגרשני. ואמנם תמוה לי מאד על הטור דפסק לדינא דנאמן במגו דלא גרשתיך, והא לדידן דכותבין שובר כפי דבריה דגירשה ולא נתן לה כתובה חייב במזונות במה שמעכב פרעון כתובתה, וכיון דהטור פסק לההיא דירושלמי, אם כן לא הוי טענו חיטין, וצלע"ג. הדרינן לקמייתא דמכח תמצית דברינו מיושב קושיית הט"ז והב"ש באות (ב' ג') דהטור הוכיח שיטתו דגט לא הוי ריעותא מההיא דגרשני בעלי, דלהטור לשיטתיה דגם עיקר כתובה צריך לשלם בלא כתובה ביום גירושין, אין חילוק בין מקום שכותבין למקום שאיו כותבין, ומוכח מברייתא זו דגט לא הוי ריעותא: ומזה יצא ג"כ להרי"ף והרמב"ם שיטתייהו דר"י מיירי רק במקום שאין כותבין. דלשיטתייהו דלגבי עיקר ליכא מגו. לדידן דקיי"ל כרב המנונא, א"כ ע"כ טעמא דמתני' דגט הוי ריעותא. וברייתא דגירשני לא הוי תיובתא להרמב"ם לשיטתיה, דבנאבדה חיישינן לפרעון ת"ז וא"צ לשלם בלא כתובה יש מקום לחילוקו של הב"ח. דבמקום שאין כותבין דפורעים בלא כתובה הוי גט ריעותא. ובמקום שכותבין לא הוי ריעותא, א"כ מזה גופא מוכח דמקום שכותבין לא אמר ר"י דהטוען אחר מעשה ב"ד כו', דאל"כ אין חילוק לענין ריעותא דגט בין מקום שכותבין למקום שאין כותבין ויקשה ברייתא דגירשני. אע"כ דבמקום שכותבין א"צ לפרוע בלא כתובה, גם בלא"ה י"ל כיון דמוכח דגט הוי ריעותא, ממילא כיון דבמקום ריעותא לא מהני תנאי ב"ד, הכי נמי במקום ריעותא דכתובה, ודוק היטב: המלמד חוקי חיים. יתן ברוחנו פי שנים. ללמוד וללמד תורתו על מנת לשמור ולקיים, לדרוש ולתור בחכמה לשם שמים. אמן: