חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת כתובות פ:

מתני' שומרת יבם וכו'. אר"מ שמין אותן כמה הן יפין. וק"ל הא באמת נראה דאשה גובה משבח ששבחו הנכסים לאחר מיתת בעלה בשבח דממילא כגון דקלא ואלים. ואף דהב"ש והח"מ (סי' ק ס"ב) כתבו בפשיטות דגם משבח דממילא אינה גובה ע"ש. מ"מ דבריהם תמוהים להמעיין דהא בכור ואשה דינם שוה במתני' דבכורות והרי הבכור גובה בשבח דממילא כדאיתא בח"מ (סי' רעח) וכיון שכן בפירות שגדלו שליש בחייו גם מה שיגדל לאחר מיתתו נשתעבד לה בתורת שבח דממילא כמו בבכור. וא"כ גם מזה הדין דילקח בהן קרקע כיון שנכנס תחת שעבודה. אולם באמת בלא"ה ג"כ קשים דברי ר"מ אמאי שמין. הא כל מה שהלוקח יתן עבור הקרקע כמות שהיא אף שנותן כך מטעם שיגמרו הפירות. מ"מ הא הקרקע שוה כן סך זה. יהיה מאיזה טעם שיהי' סוף סוף כל שיווי הקרקע נשתעבד לה. בשלמא במתני' דלעיל (דף עט ע"א) דנפלו לה כספים שפיר שייך דשמין דמה שישוה בשביל הפירות שיגדלו זהו הזכיי' שייך לבעל מדין פירות. אבל הכא בשומרת יבם כל מה שהלוקחים נותנים עבור הקרקע כמות שהיא עכשיו. כל זה נשתעבד לה. הגע עצמך אם משעבד עצמו לכל מה שישוה נכסיו בשעת מיתתו הנאמר דמה שהלוקח נותן בשביל שיגמרו הפירות אינו בכלל שיווי. ואפשר דמה"ט באמת פליגי רבנן ואמרי פירות המחוברים שלה ולא שמין. ועיין במהרש"א שם. ואפשר יש לכוון דבריו לדברינו:

תד"ה יורשי הבעל. ולפ"ז אפי' ביבמה מן הארוסים מבעי' ליה עכ"ל. לפוס ריהטא תמוה טובא דביבמה מן הארוסים יהא הדין דתגבה הכתובה דהא כשמת הארוס הראשון היה זמן הגביי' דהא יבם כאחר דמי וזה היבם לא ירית ממנה דהא בנפלה מן הארוסים לא עדיפא מארוסה כדאי' ביבמות (דף כט) וארוס אינו יורש אשתו. אמנם האמת יורה דרכו. דנראה ברור מדעת תוס' ביבמות שם ע"ש. ע"כ דס"ל דלב"ה מאמר לא קני כלל ודלא כדעת המאור שם דאל"כ אלא דגם לב"ה חולקים מטעם ספק נשואה א"כ בפשיטות הו"ל לומר דמש"ה לא מצי רבא לאוקמי רישא בעשה בה מאמר דהא מאמר אירוסים עושה. ולב"ה ארוסה לא תמכור. אע"כ ברור דס"ל לתוס' שם ביבמות דלב"ה מאמר לאו כלום הוא. וס"ל ג"כ כפירש"י שם דמלשון רבא דקאמר אי בנפלו שהוא תחתיו דכ"ע ל"פ דידו עדיפא היינו דיחלוקו ומטעם דהוי ספק אם נתרוקנה הנכסים אלי' במיתתו, או כיון דיבם מצפה לכונסה אף דאינו בעל מ"מ לא נתרוקנה רשות אלי' והכל כאלו הבעל חי ומספק יחלוקו. וכסברת הרמב"ן ביבמות במלחמות. ובחידושיו ליבמות לדעת הרמב"ם דהוי ספיקא דנתרוקנה או לא ויחלוקו. רק במה שדעת הרמב"ם דבנ"מ ל"ש כלל סברא דלא נתרוקנה והכל ליורשה אשה. בזה ס"ל לתוס' דגם בנ"מ הוי כן הספק. וכן אתה מוכרח לומר בדעת הרשב"א הובא בר"ן בשמעתין דספק ג"כ במאמר לא קני כלל. ופסק ג"כ דהספק דיחלוקו. ואמאי יחלוקו ממנ"פ אם נתרוקנה הכל שלה ואם לא הכל שלה, אע"כ דהוי ספק אם נתרוקנה וניתן לגבות או לא. וכ"כ הרמב"ן במלחמות לשיטת הרי"ף אליבא דאביי דהוי ספק נתרוקנה. ומעתה י"ל דגם דעת תוס' כן. ומה שכתבו בד"ה נכסים בחזקתן דנכסי צ"ב של יורשי הבעל היינו מספק נתרוקנה. והיבם דהיה מוחזק דאף אם לא נתרוקנה א"צ ליתן לה עד שיחלוץ היבם מקרי מוחזק. ועל קוטב זה סובב והולך דברי תוס' שהתחלנו. והיינו דאף לפ"ה דצ"ב בחזקתה. היינו דאף דהוי ספק אם נתרוקנה הוא בחזקת יורשי אשה כמו בספק דב"ב. אבל מ"מ בכתובה בחזקת יורשי בעל מטעם ספק נתרוקנה. וכיון שכן שפיר כתבו אף בנפל מן הארוסים הוי ספק שמא לא נתרוקנה וא"צ כלל לירושה. דהא כל יבם דעלמא לא הוי בעל לב"ה. רק מכח יבם כאחר דמי מהני דמקרי מינה דידה קירית שיהא חייב לקוברה. וכמבואר ברמב"ן במלחמות. עיין היטב שם. ולפענ"ד לכאורה מוכח כמ"ש דידו עדיפא מידה היינו מטעם נתרוקנה אף דלא הוי בעל. דאם נפרש כדעת המאור דגם לב"ה הוי ספק נשואה ומטעם דידו עדיפא יחלוקו. קשה לי טובא דהא בלא מאמר לרבא בודאי לא הוי נשואה. וא"כ מיד שמת בעלה נפסק ידו דהא קודם המאמר לא הוי נשואה והאיך שייך לומר דאחר המאמר יהא חוזר וניעור המעלה של יד הבעל שמת. ועיין. ובמה שכ' במאור פ"ד סי' ה' דבנ"מ שנפלו כשהיא תחתיו אין היבם אוכל פירות דהפירות כמי שנפלו לה עכשיו דמי. הרמב"ן במלחמות דחה אותו בקושייתו דא"כ מאי פריך בש"ס לאביי דלפלגו בחיי' ולפירות, הא הפירות הוי כנפלו מעכשיו דגם ב"ש מודה לאביי דהוא בחזקתה ע"ש. וליישב דעת המאור נ"ל דלשיטתו אזיל דדעתי' בפ' מי שמת דרק ב' מיני נכסים הם וגרסי' כתובה בלא וי"ו ומנה ומאתים ותוספת ונכסי צ"ב שאין בעין ושמאתן בכתובה הוא הנקרא כתובה ובחזקת יורשי הבעל. ונ"מ ונצ"ב שהם בעין הוא בכלל הנכסים הנכנסים והיוצאים עמה והוא בחזקתה. ומעתה י"ל דמה שכ' במאור דהפירות הוי כנפלו עכשיו היינו רק בנ"מ משום דיד הבעל שהיה לה היינו רק אקרקע. אבל הפירות הוא זכיי' באפי נפשה מטעם פרקונה. אבל בנצ"ב דהוא שלו הקרן והשבח הכל מטעם קרן ולא תחת פרקונה. ע' בהה"מ פכ"ב מהל' אישות. בזה פשיטא דאוכל הפירות ולא הוי כנפל עכשיו. וא"כ מיושב קושי' הרמב"ן והיינו הא דמסקינן שבק' לכתובתה וב"ש מודו דבחזקת הבעל היינו בצ"ב שאין בעין אבל בבעין לאביי דאמר דאף בנפלו כשהיא תחתיו פליגי גם נכסי צ"ב שהם בעין בכלל הנכנסים והיוצאים עמה ושפיר פריך הש"ס דליפלגו בחיי' ולפירות בנכסי צ"ב שהם בעין (והוי כאן חסר בכתבי העתקה איזה אותיות והמבין יבין למלאות החסרון) ומה שקשה עוד במלחמות שם איך אפשר לומר דלמסקנא לא קיימא הא דשבקה לכתובתה כיון דבשטר עומד לגבות כגבוי דמי. הא לא גרע מנכסים שנפלו כשהיא תחתיו דמודו ב"ש שהוא בחזקת יורשי הבעל ע"ש. המעיין במאור יראה דלק"מ דודאי מודה לרבא בנכסים שנפלו כשהיא תחתיו מודה ב"ש לב"ה. ע"כ ב"ש לא קאי אכתובתה. אלא דעיקר דברי הרז"ה דהאי שינוי' דמשני שבקה לכתובתה דמשני כן על אביי. ועלה אמר דיקא נמי וכו'. ובאמת לפי המסקנא לאביי דסבר בפרק האשה שנפלו דשטר העומד לגבות כגבוי דמי. וגם ס"ל דגם בנפלו כשהיא תחתיו יחלוקו. א"כ ה"ה דפליגי בכתובתה. וע"כ הדיקא נמי אדחי למסקנא. ולאביי גם אכתובה קאי. והא דאמר אביי דיורשי הבעל חייבים בקבורה. דירתי כתובה. היינו לב"ה. וק"ל: ומה שהקשה הרמב"ן עוד דהא גם קודם שחזר אביי ס"ל בכתובה משום חינא דשטר העומד לגבות ע"ש להדי' מבואר במאור דלא ס"ל פשטא דש"ס משום חינא דאמר שטר העומד לגבות רק דמשום חינא מגבי' ובספק, וזהו רק בהיא קיימת. אבל לא בבנים וכמ"ש. ע' בתוס' דיש בזה תירוצים ע"ש. ובמהר"ם שיף שם. אולם קשה על הרמב"ן ותוס' דמפרשים בשינוי' דהש"ס משום חינא היינו דאמרי' בי' שטר העומד לגבות. א"כ מאי פריך הש"ס ואביי לותבה כתובה הא כבר שני ליה דבכתובה אמרי' שטר העומד לגבות. ולשיטת הרמב"ן היה נ"ל ליישב והיינו די"ל דס"ל משום חינא היינו רק בכתובה גופא אבל לא בנדוניא שנאבדה. וא"כ שפיר פריך הש"ס ואביי לותבא כתובה, היינו דבדברי ב"ש דמזכיר רק ב' מיני נכסים כתובתה כולל לכתובה ונדוניא. וא"כ לותבה אמאי בנדוני' יחלוקו אף באינו בעין. הא היא בחזקת הבעל. ויורשי הבעל הוי ודאי כיון דנאבד' הוא כחוב דעלמא דהוא רק שעבוד אנכסי' ול"ש בזה שטר העומד לגבות משום חינא דגבי נדוני' ל"א הכי. ומשני שבקה לכתובתה היינו דב"ש מודים לב"ה. רק קושית הרמב"ן הוא הבעל המאור דמשני שבקה לכתובתה היינו דמודו לב"ה. ואף בעיקר כתובה ואמאי בעיקר כתוב' נימא משום חינא דשטר העומד לגבות, והוא נכון לענ"ד. אולם על תוס' כתובות דמבואר מדבריהם דכל השקלי וטרי' דהתם הוא אנדוני' אם מינה דידה קירית או לא. ועלה כתבו תוס' דמשום חינא אמרי' שטר העומד לגבות. וע"כ אף בנדוני' שייך סברא זו. והדרא קושיא לדוכתי' מאי פריך הש"ס ולותבא כתוב'. ועיין. ובמה שכתבנו לשיטת הרמב"ן דפירכת הש"ס ולאביי לותבה כתובה היינו דכולל אף נדוני' שאין בעין. נ"ל לחזק הדברים יותר דהרמב"ן לשיטתי' הובא בהר"ן ר"פ אעפ"י דס' נדוני' שאין בעין הוא בכלל כתוב' לכל המיני' ע"ש. ויותר היה נ"ל לדינא לשיטת הרמב"ן והרא"ה שם דנדוני' שאין בעין הוא בכלל כתובה. ה"ה בנ"ד גבי שומרת יבם. וכן בנפל הבית בפרק מי שמת הוא בכלל כתובה ובחזקת יורשי הבעל. והא דיחלוקו בנכסי צ"ב הוא רק בבעין והא דמבואר מתוס'. ומתוס' יבמות. דאף באינו בעין. כן נראה דס"ל באמת כשיטת הרשב"א והר"ן ר"פ אעפ"י והרמב"ם והה"מ רפט"ז מהל' אישות דכלהו סברי דנדוני' בעין לא הוי כדין כתובה ומש"ה שפיר הקשה תוס' גם אנכסי צ"ב דאין בעין. אבל לרמב"ן והרא"ה נראה ברור דבשומרת יבם וכן בנפל הבית נדוני' שאינו בעין בכלל כתובה ובחזקת יורשי הבעל. וע' במ"ל פי"ח מהל' אישות דגם מהרשב"ם משמע כן ע"ש. ולא הערה מהשיטות שכתבנו, ומתוך מה שכתבנו ראי' ברורה יש לסייע להב"ש סי' צ"ג סקכ"א דכתב שם דמשמע מהרא"ש ר"פ אעפ"י דנדוני' שאין בעין לא הוי ככתובה ע"ש. ולמ"ש א"צ למשמעות ומבואר כן להדי' מדברי הרא"ש ב"ב דף ה' דנקט ג"כ הקושי' על נצ"ב למ"ד בחזקת יורשי אשה הא אין אדם מוריש שבועה לבנו ע"ש. הרי ע"כ דס"ל נצ"ב בחזקתה. אף בנצ"ב שאין בעין וע"כ משום דלאו ככתובה דמי'. והוא ברור לענ"ד: אולם בהצעה זו יקשה על דברי הרא"ש ריש ב"ב שכ' שם אחר תירוץ הריצב"א. ובזה מיושב וכו', הא גם לתירוץ ראשון ניחא כיון דמתנאי ב"ד קאתינן עלה הא ל"ש כן בנצ"ב. בשלמא חוץ לדרכינו י"ל דדעת הרא"ש דנצ"ב שאין בעין הוי ג"כ כתוספת כתובה דככתוב' דמי לענין שבוע' כדאיתא ר"פ אע"פ ויש בו דין תנאי ב"ד דחיישי' לצררי כמו בתוס' כתובה. אבל לפי דברינו דע"כ דעת הרא"ש דנדוני' לא הוי ככתוב' הדרא קושיא לדוכתי' דגם לתירוץ א' ניחא. וצל"ע. (אח"כ מצאתי בספר נתיבות המשפט נכ"ג שכ' בפשיטות דבנצ"ב ל"ש ההיא סברא דתנאי ב"ד [וכ"כ בב"ש רסי' צ"ו] ותמה על הרא"ש שכ' ובזה ניחא וכו' הא גם לתירוץ א' מיושב ע"ש) ולא הערה כלום די"ל דתלי' בשיטות הנ"ל ודוק: והנה במה שתירצו תוס' והרא"ש דבמת פתאום ליכא חשש צררי. יש לעיין דבזה מיושב רק דינא דנפל הבית דהוי מת פתאום. אבל משנתינו דשומרת יבם דמת כדרכו דסתמא קתני. ובזה יקשה ל"ל דכתובה בחזקת יורשי הבעל תיפוק דאין אדם מוריש וכו'. ואמרתי כמו דאמרי' במת פתאום דליכא חשש דלא מתפיס בחיים. ה"ה דלא מתפיס רק אם בשעת מיתה זמנו הוא. אבל בשומרת יבם דעדיין אינה יכולה לתבוע עד שיחלוץ גם המיתה לאו זמנו הוא ול"ח לצררי. וחידוש שלא דברו מזה כלום האחרוני', וע' בתוס' גיטין (דף לה ע"ב) ד"ה גט יבמין וכו' ובמהר"ם שיף שם. ודוק: