חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת כתובות סג

תד"ה אבל אמרה כו' ויהודית דביתהו דר"ח דהוי לה צער לידה כו' לא רצתה לומר מאיס עלי. משמע דמתביישה לומר על ר"ח מאיס עלי, וק"ל הא בפשוטו ניחא דלא רצתה להפסיד הבלאות. ( אאב"ה גם בס' הפלאה הקשה כן) גם בלאו ה"ט דבמאיס עלי אין כופין אותו להוציא יקשה הא משמע דמכח צער לידה אינה רוצה להיות תחת בעלה. ובהא דאמרינן לאו כל כמינה דאימך, ולא אמרי' דהיא אינה נאמנת שאמרה לה אמה כן דדלמא עיניה נתנה באחר י"ל במה דכתב הר"ן ( אאב"ה בסוף מס' נדרים) דבנטמאה אני לך לא שייך שוויה אנפשה חד"א דמשועבדת לבעל וי"ל דבכה"ג דאמרה דלא נשתעבדה לבעל דמקמי הכי נתקדשה לאחר ל"ש כן ( אב"ה הרואה יכול להקשות שהרי כתב הרמ"א בהגהת ש"ע סוף סי' מ"ו דאין אשה נאמנת לומר נתקדשתי מקודם לאחר אח"כ יצא גם קול קדושין, אבל דברי אבינו אב ישראל זצלה"ה הם טעם לשבח (ע"פ דברי הר"ן) לשיטת הב"י שם דסובר דגם בלא קול נאמנת, אלא שדרכו בקודש לקצר ולא לכתוב שדבריו עולים עפ"י שיטה זו ולא ע"פ זו וע"כ הזהרנו בההקדמה שאל יעלה ההורס על דברי אבינו ז"ל עד יראה אם קושייתו על דבריו הם ע"פ כל השיטות). בא"ד וכיון דבאומר טמאה אני לך מיירי א"כ רוצה להפסיד כתובתה דהא מסתמא ברצון היה דבביתה היה. בלא"ה מוכח דאמרה דברצון נטמאת דהא כל עיקר מה דמאמינים לה לומר דטמאה היא אלולא טעמא דארכוסי היה מרכס היינו משום דהיחוד הוי רגלים לדבר וזה שייך לענין רצון דהיחוד מורה דהיה ביניהם עצת זימה אבל אין היחוד רגלים לנאנסה. בא"ד ואמאי תהא נאמנת במגו דאי בעי אמרה מאיס עלי. הא דלא הקשו בפשיטות דכמו דנאמנת מאיס עלי ממה דרצונה להפסיד כתובתה, תהיה נאמנא ג"כ דזינתה מה"ט דרצונה להפסיד כתובתה היינו די"ל דמ"מ מכח הוכחה דארכוסי הוי מרכס מוכח דעיניה נתנה באחר ואינה חוששת לפסידת כתובתה לזה הקשו דתהא נאמנת במגו ולא מסתבר להו לומר דההוכחה דארכוסי הוי מרכס אלים כ"כ להיות בכלל אנן סהדי לדון במגו במק"ע: ומתוך דבריהם משמע דאם במאיס עלי איך כופין אותו לגרש לא הוי מגו דרוצית יותר לומר דזינתה שיכופו אותו להוציאה וראיה זו כתב המג"א בספרו על תוס' דס' נזיקין, וכבר כתבתי בתשובה לדחות הראיה די"ל דרצונה יותר לטעון דזינתה דתאסר עליו לעולם ולא ישהה אותה מליתן גט כיון דלא יהיה לו תקנה לקיימה לאשה אבל אם תטעון מאיס עלי אפשר שישהה אותה דיחשוב שירבה בפיוסים לרצותה. ( אאב"ה חכם אחד לא נתקררה דעתו בפירוש זה בדברי התוס' דמאן שקל ומאן פלג להם להתוס' דחזקה דארכוסי הוי מרכס כחה חזק להכחיש הנאמנות של שאחד"א ואין כחה כ"כ חזק להכחיש המגו עד שעשו מזה קושיא ואמר כי יותר הו"ל לאבא מארי זצוק"ל לומר דהתוס' תפסו חזקה זו לחזקה מעליא ומ"מ הקשו להימנא במגו כיון דמגו במקום חזקה הוא איבעי' דלא אפשיטא וראוי תהיה אסורה מספק ואמר זה החכם דמה דלא הקשו התוספות בפשוטו להאמינה דנטמאה ברצון היינו משום דבאומרת דברצון זנתה עושית עצמה רשעה וקיי"ל א"א מע"ר, ונשאל דבר זה לאחי חביבי הרב רבי שלמה נ"י והשיב בזה"ל אשר כתב מעלת כ"ת נ"י על דברי אבי רב הגולה זצללה"ה בדברי התוס' כתובות (דף סג ע"ב) דמה ראו התוס' לחלק בכח חזקה דארכוסי הוה מרכס ודלמא הוה חזקה מעליא להכחיש גם המגו, יפה העיר ואני מוסיף דהא שאחד"א עדיף מעדים דהא גם בעדים מכחישים אותו נאמן לגבי נפשיה (ומה דחשש עיניה נתנה באחר עומד נגד שאחד"א צריך לומר דזה הוה כאמתלא) ומגו הא גרוע מעדים דמגו במקום עדים לא אמרינן וכיון דחזקה זו עומדת נגד שויה אנפשה כש"כ דעומדת נגד מגו, אלא דבאמת זהו פרכא בעצם הדבר דאיך אפשר יהיה כוונת התוס' דבלא מגו א"נ מטעם חזקה דארכוסי הוה מרכס וכי עדיפא חזקה זו מעדים ואבא מארי ז"ל ע"כ כוונתו בסברת התוס' דזה דס"ל להי"מ דבמפסדת כתובתה ל"ש עיניה נתנה, אינו דבר ודאי אלא כעין חזקה דמסתמא בשביל נתינת עין לא תבוז לכסף כתובתה ועומדת חזקה זו נגד החשש דעינה נתנה אבל עדיין הוא אפשריי ומש"ה כשיש שוב חזקה דארכוסי הוה ימרכס המנגדת לחזקה דאין אשה מאבדת לכתובתה בשביל הילוך אחר עיניה, נשאר שוב חשש עיניה נתנה במקומו דאם תאמר להוכיח שלא נתנה עיניה מדאיבדה לכתובתה תוכיח להיפוך דע"כ נתנה עיניה, דאל"כ אלא דאמת בפיה ארכוסי היה מרכס, ואחר הצעה זו ממילא שפיר הקשו להאמינה במגו, ואי דהוה נגד חזקה דארכוסי הא איכא חזקה אחרת דאין אשה מאבדת כתובתה לנגד חזקה דארכוסי, ואוקי חזקה בהדי חזקה ונשאר רק חשש עיניה נתנה ויועיל המגו להכחיש חשש זה. ומ"ש רו"מ דהקושיא דתהיה אסורה מספק עכ"פ דמגו במקום חזקה איבעי' דלא אפשטא, מ"מ גם בזה עדיין לא יסור הפקפוק מכל, דאכתי יש לשאול כיון דאין כל החזקות שוות, ויש שלא נכנסו בכלל האיבעי' וכמ"ש התוס' לעיל (סוף דף ט') דנגד החזקה א"א טורח בסעודה ומפסידה ודאי לא מועיל מגו, וכיון דחזקה דארכוסי הוה מרכס חזקה כ"כ לעמוד נגד שאחד"א דלמא עומדת ודאי נגד מגו ואינו בכלל האבעיא. ואשר משבח מעלתו שי' דבריו בטעם התוס' דבלא מגו לא היה קשיא להו משום דאאמע"ר רוצה הייתי לומר למעלתו טול לך מה שהבאת הרי תיקשי לנפשיה דא"כ גם ממגו לא הקשו כלום דהא היכא דמע"ר גם מגו אינו מועיל ככתוב בש"ך [דיני מגו אות כד] אבל ראיתי שבספר שעה"מ (הלכות אישות פ"ט הלכה טו ד"ה הן אמת) כתב כדברי מכ"ת בכוונת התוס'. אך הוא הוכיח מזה באמת דסברי התוס' דאמרינן מגו גם היכא דמע"ר וכל כהאי הו"ל למעלתו שי' לפרש ולא לסתום. כי זה חדש דנמצא דעת התוס' דאמרינן מגו נגד אאמע"ר. אבל אגיד להאדם הטוב רו"מ מה שנראה לי אופן לקיים הכונה זו בהתוס' ושמ"מ לא נצטרך לומר דס"ל דאמרינן מגו היכא דמע"ר וצריך אני להציע לפני כבודו איזה הקדמות כמדומה תסכים דעתו עליהן, והן. אחת דאף להי"מ שבתוס' דהיכא דמפסדת כתובתה ליתא לחשש דעיניה נתנה, מ"מ יהיה הדין אם תאמר טמאה אני וכתובתי מחולה לך דלא נאמינה על הטומאה דע"כ לא יאמרו הי"מ דבריהם אלא היכא דאבדן כתובה יוצא מתוך טענתה אבל מחילה מלתא אחריתי היא, והטעם דכל שאין מחילה לעינינו אין אנו תולין שהיא בוזה כסף כתובתה ושדי' לזוזי בכדי ואמרינן לולא שאמת יהגה חכה לא היתה טוענת דברים שיגרמו לה אבדון כתובתה משא"כ במוחלת לפנינו אנו תופסין הענין כהווייתו שהיא רוצית לוותר הכתובה והכסף לא נחשב בעיניה ומחלה אותו ושוב תולין דמה שאומרת טמאה אני היא בשביל נתינת עין באחר כי אין דבר מונעתה אחרי שבל"ז אינה מקפדת על כתובתה: השניה דאף במקום שאין אנו מאמינים לכל אשר יאמר האדם ומחזיקים קצת דבריו לכזב ובדוי בודאי, מ"מ אם לקצת הדברים שאין אנו מכזיבים בודאי אלא מפרשין אותם הנה אם יהיה לו מגו נאמין לו על אלה הדברים כפי תפיסתנו דבריו ולא נאמר הא כל טעם המגו דאמרינן דאינו משקר והרי זה שקר לעינינו דהא לא אמר כן כמו שאנו תופסים בדבריו ונפל המגו, וזה באמת לא היה מוסכם אצלי כ"כ מסברא, אבל מוכרח הוא מהתוס' דהקשו בפ"ק דסנהדרין (דף ט' סוף ע"ב) על המסקנא דרמב"ח דמה דקתני העדים שאמרו כת"י הוא זה אבל אנוסים היינו אם אין כתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנין, דזה הוא רק באנוסים היינו מחמת נפשות והקשו ע"ז דגם באומרים מחמת ממון נימא פלגינן דיבורייהו עיי"ש והרי הכא גם אחר שנפלוג דבורייהו ונפרשם דמחמת נפשות היה אכתי לא יהיו נאמנים בלא מגו, דהא גם באומרים בפירוש כן א"נ כ"א באין כתב ידם יוצא ממקום אחר במגו דהוה אמרי' אין זה כתב ידינו, מבואר מזה דתרתי עבדין ליה דמפרשין ותופסין הדברים לא כמו שאומר, וזה שאנו תופסין מדבריו מאמינים במגו, אף דמ"מ אנו תופסין ששיקר שלא כן הוא כאשר דבר, מ"מ הוי מגו. השלישית דמה שתירצו התוס' בסנהדרין שם על קושיא זו דבחד גופא לא פלגינן דבוריה וכתבו לתרץ עוד כיון דקיום שטרות דרבנן לא פלגינן ולכאורה התירוץ הראשון מרווח והשני דחוק ומה ראו על ככה, יש לומר דהיה דחיקא להו גם התירוץ הא' משום דבפלוגתא דר"ז ור"ש בפרק יש נוחלין (דף קלד ע"ב) מקשה בגמרא ומ"ש מדרבא, ומשני מ"ס כי פלגינן דבוריה בתרי גופי כו' משמע דבעי לומר דלא אדרבא פליגי כ"א בכוונת דברי רבא פליגי אם אמר אף בחד גופא או לא, וכיון דרבא הוא דשקיל וטרי בדברי רמב"ח שם בכתובות ומסיק אלא אי איתמר הכי איתמר א"כ יקשה למ"ד דרבא סבר דבחד גופא נמי פלגינן איך אמר דמחמת ממון א"נ ונצטרך לומר דרבא רק מפרש דברי המב"ח וליה לא סבירא ליה. וזהו דוחק בעיניהם: הרביעית דמה דשוים בו כל הפוסקים (זונת הראב"ד שבהר"ן בפ' המדיר בסוגיא דעוברת על דת) דמה שאדם אומר לחובתו נאמן אף היכא דמע"ר כגון האומר לקחתי ממך ריבית או האומרת עברתי על דת דנאמנים ומחייבים לזה להחזיר הדמים שנטל ולזו להפסיד כתובתה, הטעם משום כיון דבידו למחול או לחייב עצמו דהוה כמחילה או כמחייב עצמו. ואחר אלו ההקדמות נוכל לפרש דברי התוס' כך דהן אמת דמש"ה לא הקשו בפשוטו דברצון דנפסדת כתובה וליתא לחשש עיניה נתנה נאמין לדבריה כמו בטוענת מאיס עלי דזה לא הוה קשיא להו משום דאאמע"ר וכדברי מעלתו שי' ואולם מה שהקשו דנאמינה במגו אינו כפי הבנה הפשוטה דנאמינה שזינתה ברצון במגו. דהא היכא דמע"ר לא מועיל מגו אלא דקושייתם אזלא הכי דאנן נפליג דיבורה ונפרש ונתפוס מדברים שנטמאה באונס ונאמין זה שאנו תופסין מדבריה במגו דמאיס עלי, ואף דהיא לא אמרה כן מ"מ שייך מגו וכמו שהצענו בהקדמה שניה. בשלמא כל הטוענת נטמאתי באונס לית לה מגו דמאיס עלי דאין רצונה לאבד כתובתה אבל זו דמסכמת לאבד כתובתה דהא אומרת דנטמאה ברצון. אין דבר ימניענה עוד מלטעון מאיס עלי: מיהו בלא מגו ליכא קושיא כיון דמפסדת כתובתה נאמין לה, דאמנם כן אלו היה אפשר לנו לתפוס דבריה כהווייתן, באמת היה נופל חשש דעיניה נתנה כיון דהפסד כתובתה יוצא מתוך טענתה אבל עכשיו דא"א לנו ליקח דבריה כמו שהן דאאמע"ר אלא מפרשי' שנטמאה באונס, ומה דמ"מ הפסידה כתובתה הוא דהוי כמוחלת מ"מ לכתובתה הנה המחילה שאצל טענת נטמאתי באונס אינו מדחה לחשש עיניה נתנה וזה על פי הקדמה ראשונה ורביעית שהצענו. אבל להאמינה במגו יפה הקשו דנהי דאנו תופסי' מדבריה שנטמאה באונס ואבדון כתובתה הוא מטעם מחילה מ"ע כיון דמוחלת ואינה חוששת לכתובה כבר סר המונע ומסיר המגו, ושניא דא מכל טוענת נטמאתי באונס, דאמרינן מסתמא רוצית בקיום כתובתה וזהו שמנע אותה לטעון מאיס עלי. ולא היה אפשר להו להתוס' לתרץ כמה שתירצו בסנהדרין על קושייתם דנפלוג דבוריה, דתירוצם השני הא לא שייך הכא דהא שאחד"א הוא דאורייתא ותירוצם הראשון נמי לא דהא מרא דעובדא בנדרים הוא רבא ויקשה אכתי למ"ד דרבא אמר בחד גופא נמי פלגינן וזה ע"פ הקדמה השלישית שהקדמנו: כל זאת אני כותב דרך פלפול קצת אבל לקושטא דמלתא לענ"ד עצם דברי רו"מ שהם דברי שעה"מ מופרכים דאיך שייך שלא להאמינה היכא דשויה אנפשה חד"א משום דאאמע"ר בין יהיה כקצת האומרים דשאחד"א הוא מטעם נדר בין כקצת שהוא מטעם הודאת בע"ד לחובתו כמאה עדים דמי הנה כמו דנאמן אדם לחובתו גבי ממון ה"נ נאמן לגבי איסורא ועל כרחנו צריכים אנו לפירושו של אבי מ"ו זצוק"ל. וחפשתי וראיתי שגם בספר הפלאה פירש כן והוא אבי ז"ל לא ראה ולא ידע מדברי ההפלאה כי לא היה דרכו לשקוד על ספרי האחרונים גם כתב הרבה מדבריו עד לא יצאו החבורים ההם ואין ספק כי לא מעט ימצא מדבריו הקדושים בספרן של צדיקים שקדמוהו בחבוריהן זולת במסכת כתובות עשה חסד חד מן חכימיא דפה הוא המופלא רבי מאיר שטארקמאן, וטרח לחפש בספר הפ"י ובספר הפלאה ואשר מצא מהלקוטים כתוב שם רשם לי, ורב אשר מצא והנחתי מהציגו בזה ולולי הוא הנה אנכי מלבד שאיני מופנה איני רגיל בחפוש וקשה עלי עבודה זו. והיה מובא הרבה דאמרו הני רבנן בכפילא, ומ"מ אי אפשר שגם הוא לא השאיר איזה דברים אשר כתובים שם ועיניו לא ראו והיה זה שלום עכ"ד אחי נ"י]: