חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת כתובות נח:

גמרא, מיתבי תקנו מזונות תחת מעשה ידיה (אאב"ה אאמ"ו זצוק"ל הקשה דהא הברייתא ס"ל דמזונות דרבנן כדקתני תקנו מזונות וא"כ דלמא רב סבר כמ"ד מזונות דאורייתא דהוי ודאי חיוב מזונות, ותקנו מע"י תחת מזונות, והברייתא סבר מזונות דרבנן תקנו מזונות תחת מע"י, ותירץ אאמ"ו זה בארוכה ותמצא בחלק הדרושים בפרק המדיר):

מערכה חמשה עשר במסכת כתובות גמרא המקדיש מעשה ידי אשתו: א) רמב"ם (פ"ז הכ"ח מהל' ערכין) וכן המקדיש מעשה ידי אשתו הר"ז עושה ואוכלת והמותר חולין, אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן, הואיל והן משועבדים לו, כל מעשה ידיה הקדש. ותמה הר"ן דהא מסוגיין מדאמרינן ופליגי דר"ל, מוכח דלר"ה דקיי"ל כוותיה דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה א"י לומר יקדשו ידיך, דאין הידים שלו להקדישם, כיון דיכולה להפקיע מע"י ממנו ע"י איני נזונית ואיני עושה: ב) רמב"ם (פי"ב הלכה יו"ד מהלכות נדרים) אמרה יקדשו ידי לעושיהן, או שנדרה שלא יהנה ממעשה ידיה, אינו נאסר במע"י מפני שמשועבדים לו, אע"פ שאמרו חכמים הקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שעבוד, חכמים עשו חיזוק לשעבודא דבעל דאינו יכול להפקיע, אבל צריך להפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו לעולם. הנה בהקדש נקט הרמב"ם יקדשו ידי, דאלו יקדשו מע"י לא חל, דהוי דשלב"ל, אבל בנדרה נקט שלא יהנה במע"י, צ"ל כמ"ש הכ"מ, דלמסקנא דמשנינן קונמת קדושת הגוף ומפקיע מידי שעבוד, לא צריך תו לשנויא דאמרה יקדשו ידי, דכיון דקדושת הגוף אלים דמפקיע מידי שעבוד, ה"נ אלים לחול על דבר שלב"ל עיי"ש, אבל ביקדשו דמיירי בהקדש דעלמא דהוי קדושת דמים לא חל על דבר שלב"ל, מש"ה נקט הרמב"ם יקדשו ידי, אלא דהר"ן לא ניחא ליה בסברת הכ"מ, ותמה באמת על הרמב"ם, דמה בכך דהוי קדה"ג מ"מ המע"י דהוי דשלב"ל ולא חל אא"כ דאמרה יקדשו ידי. והנה כדברי הכ"מ הנ"ל מבואר בתוס' קדושין (דף סג ע"א) בד"ה וידים איתנהו שכתבו דה"מ לשנויי קונמת קדוה"ג הוא, הרי דס"ל בפשיטות דמכח זה חל על דשלב"ל, ולא צריך לאוקמי ביקדשו ידי. ונראה דתוס' והר"ן לשיטתייהו אזלי, דהנה בפשוטו במה דניחא להו לתוס' דהו"מ לשנויי קונמת קדה"ג הוא, לכאורה תמוה, דהתינח אם אין הפרש בין שינויא דיקדשו ידי ובין שינויא דקונמת קדושת הגוף הוא, אבל הא באמת הך שינויא דיקדשו ידי עדיין אינו מספיק, דמ"מ יקשה דלחשביה ר"י בן נורי דהא הגירושין לא בא לעולם ומוכח דס"ל אדם מקנה דשלב"ל וצריכין לשינויא דקונמת קדוה"ג הוא, וא"כ אמאי נקט שינויא דיקדשו ידי דמספיק רק על רע"ק ולא על ריב"צ, לישני יותר דקונמת קדוה"ג הוא, דהוי תירוץ כללי על רע"ק ועל ריב"נ: אמנם באמת לא קשה מידי דתוס' לשיטתייהו, דכתבו בשמעתין דפרכת הש"ס דאין בידה לגרש זהו רק לר"ל, אבל לר"ה דיכולה לומר א"נ ואיני עושה הוי בידה, וא"כ י"ל דאביי בקדושין ס"ל כר"ה א"ר דיכולה לומר א"נ וא"ע, ומספיק שינויא דיקדשו ידי גם על ריב"נ. דמצד המע"י לא הוי דשלב"ל, כיון דאמרה יקדשו ידי, ומצד גירושין בלא"ה לא הוי דשלב"ל, דבידה לומר איני נזונית וא"ע, ולזה שפיר יכולים לומר דקה"ג חל על דבר שלב"ל ובאמת הו"מ לשנויי דקונמת קדה"ג הוא. אבל הר"ן לשיטתי' דכ' דפרכת הש"ס היא גם לר"ה א"ר, דעל טחינה ואפיה לא מהני איני נזונית וא"ע. מוכח כשיטתיה דקדה"ג לא חל על דשלב"ל, וקיימא שינויא דיקדשו ידי גם למסקנא. דאל"כ יקשה אדמשני בקדושין יקדשו ידי דמספיק רק על פרכת דלחשבי' לדרע"ק ולא יספיק על ריב"נ, עדיפא הו"ל לשנויא דקונמת קדה"ג דמספיק על רע"ק וריב"נ אע"כ דמ"מ צריך לאוקימתא דיקדשו ידי. ונוסיף עוד לומר דנהי דלתוס' לשיטתיה אפשר לומר דלמסקנא דקונמת קדה"ג הוא, צ"ל יקדשו ידי, מ"מ מנ"ל לתוס' זה, דהא בפשוטו משמע דלענין דבר שלב"ל לא מהני קדה"ג וקיימא גם למסקנא אוקימתא דיקדשו ידי (ובמקום אחר כתבתי, דיותר מרווח לומר הכי, דלכאורה מה דפרכינן בסוגיין ויקדשו מהשתא לכאורה מוקשה איך מדמה זה לקונמת מפקיע מידי שעבוד הא המע"י הם עצמם של בעל דהבעל זוכה בהם כמו שזוכה במציאתה ומה ענין זה לשעבוד, ולזה היה נראה דקיימא אוקימתא דיקדשו ידי, והידים אינם בעצמם שלו רק שמשועבדין לו למע"י, מש"ה שפיר פרכינן ויקדשו מהשתא ובזה מרווח לן סוגיא דר"פ המדיר, ואם איתא לדר"ה אמר רב וכו', ולכאורה תמוה, למאי נקט בלשון ואם איתא, לנקוט בדרך קושיא על רב, דלדידיה דמוכח דלא אמרינן נעשה כאומרת איני ניזונית וא"ע ישאר רומיא דמתני' דר"פ המדיר אמתני' דקונם שאני עושה לפיך, ולפי הנ"ל י"ל דפרכת הש"ס רומיא דמתני' אמתני', זהו רק לפי אוקימתא דשמואל דריב"נ מיירי ביקדשו ידי, וא"כ מדלא אמרינן ביה קונמת מפקיע מידי שעבוד ומטעם אלמוה ה"נ בהמדיר את אשתו לא לחול מטעם אלמוה, וא"כ על רב עצמו ליכא קושיא, די"ל דרב ס"ל דריב"נ סבור דאדם מקדיש דבר שלב"ל ובפרט דרב ס"ל להלכה דאדם מקדיש דבר שלב"ל, ולא מוקמינן כלל באמרה יקדשו ידי, ליכא פירכא כלל דהמדיר את אשתו מלהנות לו דהוי רק שעבוד קונמות מפקיע מידי שעבוד, אבל באמרה קונם שאני עושה דמע"י הם בעצמם של הבעל לא חל קונמת, ולזה קאמר ואם איתא, היינו אם איתא דשמואל יסבור כר"ה אמר רב בזה יקשה). ונראה לענ"ד דתוס' הוכיחו שיטתם דבגיטין כתבו תוס' הא דלא חשיב רבא גם אצטלא דפרסוה אמיתנא דמפקיע מידי שעבוד דחשיב רק הנך דמפורשין במתניתין. והיינו דהקדש מבואר ממתניתין דקונם שאני עושה. דמוכרחים למסקנא לשינויא דהש"ס דקונמת קדה"ג ומפקיע מידי שעבוד, ולכאורה דהא לפי ההלכה דקיי"ל דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה. ליתא לפרכת הש"ס דהוי בידה כמ"ש תוס' הנ"ל, וא"כ אין הכרח ממתני' דהקדש מוציא מידי שעבוד [ודוחק לומר דרבא ס"ל כר"ל דא"י לומר איני נזונית וא"ע] ומתוך קושיא זו הכריחו שיטתם. דאם קדה"ג מפקיע מידי שעבוד אלים ג"כ לחול על דבר שלב"ל. וא"כ י"ל דרבא ס"ל דקונם שאני עושה לא משמע דמיירי באמרה יקדשו ידי. וא"כ קשה דהוי דבר שלב"ל. אע"כ דקונמת מפקיע מידי שעבוד. ואלים ג"כ לחול על דשלב"ל. וכל זה לתוס' לשיטתם דלר"ה ליתא לפרכת הש"ס אבל להר"ן לשיטתיה דגם לר"ה איתא לפרכת הש"ס דעל טחינה ואפיה לא מהני איני נזונית וא"ע. אזדא להוכחה זו כמובן: באופן דתוס' לשיטתייהו הוי אפילו הוכחה דקדה"ג חל על דשלב"ל ולהר"ן לשיטתיה הוי אפילו סתירה לזה. מדלא משני בקידושין דקונמת קדושת הגוף כיון דבלא"ה צריכין לזה מכח קושיא דלחשביה לדריב"נ ודוק: ולפ"ז עולים יפה דברי הכ"מ הנ"ל בישוב דברי הרמב"ם. דהרי בלא"ה יקשה איך כתב הרמב"ם דביקדשו ידי חל על מע"י דאחר גירושין הא הוי דבר שלב"ל. דאין בידה לגרשה ושנוייא דהש"ס קונמות קדוה"ג ומפקיע מידי שעבוד, הא בהקדש סתם דהוא הקדש בד"ה ל"ש כן. וצ"ל דהרמב"ם ס"ל כדברי תוס' דלר"ה דקיי"ל דיכולה לומר איני נזונית וא"ע. לא מקרי דבר שלב"ל דהוי בידה. וכיון דמוכרחין כן בדעת הרמב"ם ממילא עולים שפיר דברי הכ"מ. דס"ל להרמב"ם דכיון דקונמות קדה"ג אלים לחול על דבר שלב"ל. דמוכח כן מדלא חשיב רבא גם אצטלא דפרסוה אמיתנא וע"כ קחשיב רק מה דקתני במתניתין וכדביארנו לעיל בארוכה בעזה"י ונכון: ג) שיטת רבינו יונה בטור (סי' פ') דהא דקיי"ל דיכולה לומר א"נ ואיני עושה דוקא בעיקר מע"י. אבל המותר על ה' סלעים שהוא שלו ותקנו לה כנגדו מעה כסף. א"י לומר איני נוטלת מ"כ ואיני נותן לך המותר. לפי שתקנו לו מותר משום חינא. ובתר הכי תקנו לה כנגד זה המעה כסף, והרב מהר"ם לובלין תמה. דא"כ אמאי מוקי רב ושמואל דמותר לאחר מיתה קדיש ולא אוקמי במחיים ובפשוטו. דכולה מתניתין בעעלה לה מזונות ומ"כ. דהיינו שרוצה להעלות לה. וקתני במתני' דעל העיקר עושה ואוכלת. דאומרת א"נ וא"ע אבל המותר דא"י לומר כן הוי הקדש. והמהר"ם לובלין תירץ דא"כ אמאי סבר ריה"ס חולין. ונהי דא"א מקדיש דבר שלב"ל. נימא דהוי כאומר יקדשו ידיך. ולא ניחא להו לרב ושמואל לומר דר' יוחנן הסנדלר סבירא ליה דאדם מוציא דבריו לבטלה, דהו"ל לפלוגי בההיא דערכין עיי"ש. ובפשוטו תמוה לי. דהא מ"מ לרב אדא דמוקי במעלה לה מזונות תחת מותר ומחיים קדיש, ע"כ דריה"ס לא ס"ל דאין אדם מוציא דבריו לבטלה, ולא חש לדקדוק זה דהו"ל לפלוגי בההיא דערכין וא"כ עיקר פלוגתייהו דרב ושמואל ור"א בדקדוק הזה, אם אפשר לומר דריה"ס ס"ל אדם מוציא דבריו לבטלה או לא, וא"כ מה צריכין להאריכות דפליגי אם תקנו מזונות תחת מותר או מעה כסף תחת מותר, הו"ל להש"ס לפרש בפשוטו דרב ושמואל ס"ל דע"כ מתני' באינו מעלה לה מה שתחת המותר, דאל"כ אמאי סבר ריה"ס חולין, נימא דהו"ל כאומר יקדשו ידיך, ורב אדא ס"ל דרבי יוחנן הסנדלר ס"ל דאדם מוציא דבריו לבטלה, ושפיר מיירי במעלה לה תחת המותר ומחיים קדיש. ואולי י"ל דסברת רב"י רק באם מעה כסף תחת מותר, כיון דמ"כ אינו הכרח לה כ"כ. מסתבר יותר דתחילה תקנו לו המותר משום איבה, ואח"כ תקנו לה ממנו מ"כ. אבל אם מזונות תחת מותר דמזונות הכרח לה, אמרינן דתחילת תקנה היה מזונות, ויכולה לומר גם על המותר א"נ ואיני נותנת המותר, וא"כ י"ל דס"ל להש"ס בהחלט דקדוק זה. דא"א לומר בטעמא דר' יוחנן הסנדלר דאדם מוציא דבריו לבטלה, דלפלוג בערכין. ובהא פליגי רב ושמואל ורב אדא. רב ושמואל סברי דמ"כ תחת מותר. ממילא ח"י לומר בזה איני נוטלת מ"כ וא"ע מותר, וא"כ אלו מיירי במעלה לה מ"כ. מ"ט דריה"ס. נימא דהוי כאומר יקדשו ידיך. ור"א ס"ל דמזונות תחת מותר. וא"י לכופה דהא יכולה לומר גם על המותר א"נ וא"ע מותר. ול"ש לומר בזה יקדשו ידיך. מש"ה שפיר מיירי מתני' דמחיים קדיש. ועדיין צ"ע דהא חזינן דאין זה הדקדוק מוחלט. דהא לפי דאר"ל לא תימא טעמא דר"מ וכו' אלא מתוך שיכול לכופה, מוכח דטעמא דריה"ס דס"ל דאדם מוציא דבריו לבטלה וא"כ מנ"ל להש"ס דרב אדא חושש לדקדוק זה. דלמא ר"א סבר ג"כ כרב ושמואל בזה. דמזונות תחת מע"י ומ"כ תחת מותר. ומוקי ברוצה להעלות לה הכל, והיא אומרת על הכל א"נ וא"ע. וברישא בעיקר מע"י יכולה לומר כן, ובסיפא א"י לומר כן, וטעמא דריה"ס דא"א מקדיש דבר שלא בא לעולם. וס"ל דאדם מוציא דבריו לבטלה. כיון דמצינו דר"ל לא חש לדקדוק הזה. וביותר דלר"ל הוי הדקדוק יותר חזק. כיון דפלוגתייהו דר"מ וריה"ס רק בהא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה. א"כ לפלגו בערכין אבל לר"א אם נימא כן אין הדקדוק חזק כל כך. דהא באמת ס"ל לר"מ דאדם מקדיש דבר שלב"ל, ול"צ לר"מ לטעמא דא"א מוציא דבריו לבטלה. וא"כ עיקר פלוגתייהו בדין מקדיש דבר שלב"ל, אלא דממילא מוכח דריה"ס ס"ל דאדם מוציא דבריו לבטלה וליכא דקדוק כל כך לפלוג בההיא דערכין. וזה קושיא גדולה על המהר"ם לובלין לעניית דעתי: ד) קושיית המהר"ם לובלין על רב"י דאיך אמרינן דפליגי דר"ל. והא ר"ל דקאי אסיפא על מותר. דבזה א"י לומר גם לרב א"נ ואיני עושה מותר. שפיר אמר דיכול לכופה. וזה באמת תמיה עצומה דאף אם נימא כמש"ל (באות ג') דתליא זה באם מזונות תחת מותר או מ"כ תחת מותר. וכיון דלר"ל מזונות תחת מותר. בזה ליתא לסברת ר"י, ומוכח שפיר דפליגי, מ"מ דלמא באמת סבר ר"ל דמ"כ תחת מותר. וכולה מתני' ברוצה להעלות הכל. והיא אומרת א"נ וא"ע וממילא בסיפא כיון דמ"כ תחת מותר אי"ל איני ניזונית וא"ע. ושפיר שייך יכול לכופה וכקושיית המהר"ם לובלין על רב ושמואל הנ"ל. ובזה ל"ש תירוצו דהמהר"ם לובלין הנ"ל, דא"כ מאי טעמא דריה"ס. דהא לר"ל בהכרח אמרינן דטעמא דריס"ס דס"ל דאדם מוציא דבריו לבטלה: ה) ולענ"ד אפשר לתרץ, דהא מדקתני עושה ואוכלת משמע ודאי אם באינו מעלה לה מזונות או באם אמרה א"נ וא"ע. כדדייקו לישנא ואוכלת. אבל במעלה והיא נוטלת מזונות משמע דקדיש. מדלא קתני סתם חולין. וממילא מוכח דלר"ל דטעמא דר"מ דיכול לכופה. זהו שייך גם ברישא דבניזונית מבטלה דקדיש מה"ט הוא דהוי כאומר יקדשו ידיך. וא"כ מוכח דאפילו ברישא במה שהוא תחת מע"י ג"כ א"י לומר א"נ וא"ע, ושפיר אמרינן ופליגי דר"ל [ודוחק לומר דלישנא דעושה ואוכלת היינו להסביר הטעם כיון דיכולה לומר א"ע ואזון משלי מש"ה אין הידים שלו וא"י לומר יקדשו ידיך דלישנא ואוכלת משמע דוקא היכא דבאמת אוכלת ממע"י] והוא נכון מאד בעזה"י: ו) והנלע"ד ומתחלה נבא ליישב שיטת תוספות קידושין, והכ"מ אליבא דרמב"ם דקונמות חל על דבר שלב"ל, דהנה הר"ן בנדרים כתב הא דת"ק לא חש לשמא יגרשנה, משום דס"ל דא"י להפר דלא הוי בינו לבינה, או דס"ל דאין הנדר חל על אחר גירושין כיון דהשתא לא חייל לקמיה נמי לא חייל, ביאור דברים אלו נ"ל בשני אופנים (אב"ה סיום הדברים לקמן אות י') דהנה הר"ן בשמעתין בכתובות כתב והקשו כיון דנדר לא חל עד אחר גירושין אמאי יכול להפר הא א"י להפר רק נדרי ע"נ או בינו לבינה (ונראה לענ"ד דבודאי לא נעלם מהם מתניתין ערוכה דהריני נזירה לאחר שאתגרש דס"ל לרע"ק דיכול להפר, דאזלינן בתר אמירת הנדר, גם מדלא נקטו הקושיא איך יכול להפר. הא בשעת חלות הנדר דהיינו אחר גירושין אינו בעלה. א"ו דמ"מ יכול להפר דבשעת הנדר הוא בעלה, אלא דקושייתם נהי דבהריני נזירה לאחר שאתגרש יכול להפר, היינו דמ"מ הוא נדר ע"נ אבל לענין בינו לבינה נהי דאם חל הנדר מיד מועיל גם אחר גירושין עד שתנשא לאחר, כדאיתא בר"פ א"נ, מ"מ היכא דלא חל עד אחר גירושין אין זה בשם בינו לבינה) וכתב הר"ן דתירצו כיון דמדינא חל הנדר מיד דקונמות מפקיע מידי שעבוד אלא דאלמוה לא אלמוה רק לטובתו אבל לא לגריעותא דידיה, שלא יהיה יכול להפר, והר"ן לעצמו תירץ דכמו דהריני נזירה וכו' מצי להפר ה"ה בנדרים בינו לבינה עיי"ש. ולכאורה תמוה לי, דמה יענו הנך רבוואתא בתירוצם כיון דמדינא מהשתא חל, הא מוקמינן באומרת לכי מגרשא, ואף די"ל דלמסקנא ל"צ לאוקמי בהכי כיון דמדינא חל מיד אלא דאלמוה, מש"ה אחר הגירושין אוקמי אדינא כאלו חלה מיד, מ"מ יקשה לסלקא דעתא דמוקמי באמרה לכי מגרשא איך יכול להפר. ואולם בזה י"ל דס"ל להנך רבוואתא דמה דאמרי' דאמרה לכי מגרשה, לא שאמרה כן בפירוש, אלא דמפרשינן כוונתה שיחול לזמן שיבאו הידים לרשותה וכמ"ש מהרש"א בכוונת התוספות (ודברי מהרש"א אלו תמוהים לענ"ד דכתב דתוס' הוכיחו כן, דאלו במפרשה כן אמאי לא חש לת"ק ליגרשנה, הא נדרה היה במפורש ע"ז, וקשה לי דלוכיח בקיצור, דאיך אמר רע"ק שמא תעדיף הא לא אסרה עליו רק מע"י דאחר הגירושין, ובהכרח דזה ליכא הוכחה, והיינו דשורש פלוגתייהו הכי, דרע"ק אמר דענין נדר דקונם שאני עושה לפיך, משכחת בה הפרה בנדרה סתם דשמא תעדיף, וריב"נ אמר דבסתם לית ביה הפרה דהעדפה לבעל, אלא דמשכחת הפרה בנדר זה היכא דאמרה לכי מגרשא, וכיון שכן גם הוכחת המהרש"א ליתא, דדלמא הת"ק ס"ל כר' ישמעאל. דבאמרה הריני נזירה לאחר שאתגרש לא מצי להפר, דאזלינן בתר שעת חלות הנדר ואז אינו בעלה, ואי דאמאי קאמר ת"ק א"צ להפר הא א"י להפר, י"ל דת"ק אמר דבהך נדר לא משכחת בה הפרה, דבנדרה סתם א"צ להפרה דלא חייש לשמא יגרשנה, דלא שכיח, ובאמרה לכי מגרשא בלא"ה א"י להפר ולישנא דא"צ משום נדרה סתם, (ואפשר דכוונת המהרש"א דמ"מ לרע"ק דאמר שמא תעדיף דמשמע דמשום עיקר לא משכחת דיצטרך להפר, ונ"מ בנדרה רק בעיקר מע"י, ואמאי לא משכחת ג"כ משום עיקר היכא דפירשה לכי מגרשא, דהא רע"ק לשיטתיה בהריני נזירה דיכול להפר דאזלינן בתר אמירת הנדר ודוחק) וא"כ מ"מ קשיא הא לס"ד מדינא לא חל מהשתא קודם שנתחדש הסברא דקונמות מפקיע מידי שעבוד, וא"כ אף בנדרה סתם הא לא חל עד אחר גירושין, ואיך יכול להפר האלא הוי בינו לבינה, והוא תמוה מאד: ז) והנלע"ד דהנה תוספות בסוגיין ד"ה א"צ להפר ואין לפרש וכו' ועיין מהרש"א דפירש דכוונתם לבאר, דמנ"ל דמיירי במעלה לה מזונות דלמא בא"מ, ות"ק ס"ל דאין אדם מקדיש דבר שלב"ל, והקשה ע"ז דא"כ איך אמר ת"ק א"צ להפר, הא כיון דאינו מעלה מזונות לא הוי בינו לבינה ע"ש, והיינו דבשלמא גבי העדפה כתבו תוס' דהוי בינו לבינה דא"י ליזהר, זה אם מעשה ידיה שלו א"י ליזהר ליקח מעט יותר, אבל בא"מ דהכל שלה לא הוי בינו לבינה: ואולם באמת תמוה. דמלבד די"ל דדבריהם אלו לפי אידך תירוצא בההיא דשמא תעדיף, דהוי בינו לבינה דהוי נ"מ, וזה שייך גם באין מעלה לה כלל, גם הא לתוס' דבאיני ניזונית וא"ע גם טחינה ואפיה בכלל, ובזה א"י ליזהר, דהא מה"ט אסורה לחזור לו, ופשיטא דהוי בינו לבינה, והכי מוכח נמי מתוך קושית תוס' דאמאי לא חש לשמא תאמר איני נזונית וא"ע, והא בזה לא הוי בינו לבינה אלא על כרחך כנ"ל. גם יסוד פירושו דמהרש"א לא נהירא, דהא פשיטא דלא מיירי באינו מעלה לה מזונות דא"כ איך אמר רבי עקיבא שמא תעדיף והא גם עיקר שלה וצריך להפר. אבל נראה דכוונת תוס' בהא שהקדימו דלת"ק העדפה לבעל, וזה מפורש בסוגיא דר"פ מציאת האשה, ע"ז באו לבאר דמנ"ל להש"ס כן, דלמא גם ת"ק ס"ל דלעצמה, אלא דס"ל דאין אדם מקדיש דבר שלב"ל, ואי דסוגיא דלקמן קאי למסקנא דאמרה יקדשו ידי, הא מ"מ מוכח דגם בס"ד דהכא אמרינן כן, מדפרכינן ולימא הלכה כת"ק להעדפה לגירסת תוס' ובזה יקשה להך ס"ד הא לא מוכח מת"ק דהעדפה להבעל, דשמא הטעם דאין אדם מקדיש דבר שלב"ל. גם הא אמרינן בפרק האשה רבה (יבמות דף צב) דא"ל ר"י לר' ינאי ולאו משנתינו היא זו, והיינו דס"ל דע"כ מתני' לאו כרע"ק, דהא רע"ק ס"ל דאדם מקנה דבר שלב"ל, מדס"ל יפר שמא תעדיף עיי"ש היטב. הרי דר"י לא ס"ל דמיירי ביקדשו ידי, וכיון שכן מנ"ל לר"י בר"פ מציאת האשה דת"ק ס"ל דהעדפה לבעל, דלמא טעמא דת"ק דא"א מקדיש דבר שלא בא לעולם, והוא נכון מאד בעזה"י: ח) ולפ"ז יש לעיין על קושית תוס' בההיא דשמא תעדיף דלא הוי בינו לבינה הא מקרי בינו לבינה דשמא תאמר איני נזונית וא"ע, וא"י ליזהר בטחינה ואפיה, ונהי דהוא אינו מיפר מה"ט. דאינו חושש שתאמר כן כמ"ש תוס' מ"מ אם רצה יכול להפר דהוי בינו לבינה, מש"ה שפיר קאמר רע"ק דראוי לו להפר משום שמא תעדיף, וצ"ל דקושית תוס באמת דלר"ל יקשה דהעדפה לא הוי בינו לבינה, ואי דמכל מקום יש לומר דהוי בינו לבינה, משום הגירושין דיאסור אחר כך בטחינה ואפיה, אלא דת"ק ורע"ק ל"ח לשמא יגרשנה כמ"ש המהרש"א, אבל מ"מ יכול להפר דמקרי משום זה בינו לבינה. יש לומר דס"ל דמטעמא דשמא תעדיף משמע דאף באשת כהן יפר וזה לא הוי בינו לבינה וק"ל: ט) ולפ"ז מיושבת התמיה על הרבוואתא שבר"ן (באות וי"ו) והיינו די"ל דבאמת קושייתם לא היה רק לר"ל, דאלו לר"ה דיכולה לומר איני נזונית וא"ע. נהי דהוא מיפר מטעם שמא יגרשנה ואינו חושש לשמא תאמר א"נ וא"ע, מ"מ מהני ההפרה דהוי בינו לבינה משום שמא תאמר א"נ וא"ע, ולזה תירצו די"ל דר"ל ס"ל כמסקנא דקונמות מפקיע מידי שעבוד ואלמוה לטובתו דוקא, ולס"ד קודם דאמרינן דקונמות מפקיע מידי שעבוד אזיל באמת רק לר"ה, והא דפרכינן דאין בידה לגרש קאי גם לר"ה, דעל טחינה ואפיה לא מהני א"נ וא"ע וכמו שכתב הר"ן. ומכל מקום מקרי לר"ה בינו לבינה מטעם דהוי נ"מ, ונכון מאד בעזה"י: ולשיטת תוס' דפרכת הש"ס דאין בידה לגרש קאי לר"ל, באמת ליתא לתירוצא דהנך רבוואתא, דא"כ דלהך ס"ד ממילא לית ליה קיום לדר"ל דלדידיה היאך יכול להפר הא לא הוי בינו לבינה, וצ"ל דס"ל כהר"ן דאף בשביל אחר גירושין לחוד מקרי גם כן בינו לבינה: י) ומעתה נבא לקיים הבטחתנו אשר יעדנו (באות וי"ו לבאר דברי הר"ן נדרים בב' אופנים, הא' דכ"ע ס"ל דקונמות מפקיע מידי שעבוד ואלמוה, אלא דת"ק ס"ל דל"ח לשמא יגרשנה, דעל זה לא מהני הפרה, דמשום אחר גירושין לא מקרי בינו לבינה, וריב"נ ס"ל דמקרי בינו לבינה, ופליגי בקושיא דרבוואתא ותירוצו דהר"ן בכתובות הנ"ל, והא דבאמת דחק הר"ן לעשות מזה פלוגתא, ולא בפשוטו דטעמא דת"ק דס"ל כר' ישמעאל בההיא דהריני נזירה דאזלינן בתר חלות נדר ואז לא הוי בעל, י"ל דבזה כיון דמדינא מיד חל רק דאלמוה. ואחר הגירושין אוקמי אדינא כאלו חלה מיד. ומה"ט לא הוי דבר שלב"ל, לפ"מ דקאי הר"ן השתא בטעמא דת"ק ממילא הוי ג"כ בעל להפר, דכיון דדנין ליה כאלו חל הנדר מיד, אע"כ דהטעם משום דלא הוי בינו לבינה, דאף דהוי כאלו חל מיד מכל מקום הא אינו נפסד דבר על ידי דאלמוה, ולא נפסד בנדרה רק אחר גירושין זה לא מקרי בינו לבינה. גם י"ל דמ"מ היה קשה מדברי רע"ק. דמשמע דרק משום העדפה צריך להפר אבל משום עיקר לא, כגון באמרה קונם עיקר מע"י לפיך, ואמאי ל"ח לשמא תתגרש, דהא רע"ק ס"ל גבי הריני נזירה דאזלינן בתר אמירת הנדר, מש"ה הוצרך הר"ן לומר דפליגי בזה אם משום אחר גירושין לחוד מקרי בינו לבינה, ולשיטת הרבוואתא שבר"ן כתובות דכיון דחייל מיד אלא דאלמוה לא אלמוה לגריעותא דא"י להפר, דבזה עצמו פליגי, דת"ק ס"ל דמ"מ כיון דלבתר דאלמוה לא נפסד הוא בדבר רק משום אחר גירושין לא מקרי בינו לבינה, ואח"כ הוסיף הר"ן א"כ דטעמא דת"ק כיון דהשתא לא חייל לקמיה נמי לא חייל, והיינו כיון דאלמוה והשתא לא חל מקרי דבר שלב"ל, וריב"נ ס"ל כיון דמדינא חייל השתא, אלא דאלמוה ולגבי בתר גירושין אוקמוה אדינא לא הוי דבר שלב"ל, ומ"מ לס"ד דהש"ס דלא מיירי ביקדשו ידי מוכח דת"ק ורע"ק ס"ל ג"כ דאדם מקדיש דבשלב"ל צריכין לטעמא קמא דהר"ן, דטעמא דת"ק דלא הוי בינו לבינה, או דטעמא דת"ק דס"ל כר"י גבי הריני נזירה, דכיון דמדינא לא חייל מעתה וכשיחול דהיינו אחר גירושין לא הוי בעל, הדרך הב' דזה ודאי דאם מדינא חייל מיד רק דאלמוה לא מקרי דבר שלב"ל וגם אפשר דמקרי בינו לבינה אלא דבזה עצמו פליגי דת"ק ס"ל דקונמות אינו מפקיע מידי שעבוד, מש"ה הוי דבר שלא בא לעולם, וגם יש לומר דלא הוי בינו לבינה: יא) והנה מתוך דברינו יש לתמוה לכאורה על הר"ן ר"פ המדיר במ"ש שם לתרץ דברי הרמב"ם, דס"ל דמה דפרכינן ומדמין המדיר את אשתו לקונם שאני עושה, דלענין אלמוה ליכא דמיון, אלא דפריך מת"ק דלא מצינו מי שיסבור דקונמות מפקיע רק ריב"נ אבל לת"ק לא מצינו עיי"ש, והא זה דחוק מאד מה בכך דלא מצינו, וכי מזה הטעם ליכא למימר דגם ת"ק ס"ל דקונמות מפקיע מידי שעבוד, וכללא הוא בכל הש"ס דלא משוינן פלוגתא היכן דלא מצינו מפורש כן, והא יש מקום להר"ן לפרש ברווחא, דהרי חזינן להר"ן דיש לו צידי הסברות אם משום אחר גירושין לחוד מקרי בינו לבינה, וגם צדדי הסברות אם משום אלמוה מקרי דבר שלב"ל או לא, א"כ ממילא י"ל דהיה זה סברא מוחלטת להש"ס דמשום אלמוה לא מקרי דבר שלב"ל וגם סברא חלוטה דמשום חלות אחר גירושין מ"מ מקרי בינו לבינה, וא"כ מוכח מדת"ק דלא חש לשמא יגרשנה והטעם משום דהוי דבר שלב"ל מוכח דס"ל קונמות אין מפקיע מידי שעבוד, ומדינא לא חל מהשתא וזו תמיה גדולה לכאורה: יב) אמנם י"ל דהר"ן ראה דהרמב"ם ס"ל ע"כ דאיני נזונית וא"ע מהני גם לטחינה ואפיה. מדס"ל ביקדשו ידי חל אחר הגירושין ואסורה לחזור לו לעולם, ולא מקרי דבר שלב"ל, מוכח דס"ל כתוס', דלר"ה לא הוי לב"ל, דבידה לומר א"נ וא"ע, וא"כ לר"ה לא נשאר לן טעמא לת"ק, אף אי לא ס"ל לת"ק דקונמות מפקיע, דהא בינו לבינה הוי, דשמא תאמר א"נ וא"ע וא"י ליזהר בטחינה ואפיה, וגם דבר שלב"ל לא הוי, כיון דבידה לומר א"נ וא"ע, אע"כ דטעמא דת"ק דאין לו לחוש שיגרשנה דחשש רחוק הוא, וכמ"ש מהרש"א וכמו דביארנו כל הנ"ל היטב, וא"כ אזדא הוכחה זו, ושפיר הוכרח הר"ן לדחוק דלא מצינו לת"ק דיסבור קונמות מפקיע מידי שעבוד, ודברינו הנ"ל הכל להר"ן לשיטתיה דלר"ה א"נ וא"ע לא מהני לטחינה ואפיה, מש"ה הסביר הר"ן דטעמא דת"ק אי משום דלא הוי בינו לבינה או משום דמקרי דבר שלב"ל, אבל לומר כן דרך ביאור להרמב"ם אי אפשר בכך, דלהרמב"ם מוכח דטעמא דת"ק דהוא חשש רחוק שיגרשנה, ודוק היטב. ולפ"ז י"ל בפסק הרמב"ם דאם קונמות מפקיע מידי שעבוד חל ג"כ על דבשלב"ל כמ"ש הכ"מ אליביה היה לרמב"ם לזה הוכחה מסוגיא דיבמות, דרנב"י חשיב לכולהו דסבר אדם מקנה דבר שלב"ל, וחשיב בהדייהו רע"ק דקונם שאני עושה לפיך, ולכאורם תמוה אמאי לא חשיב ג"כ לריב"נ דמוכח ג"כ דס"ל דאדם מקדיש דבר שלב"ל. ולפי הנ"ל ניחא די"ל דרנב"י סבר טעמא דת"ק ורע"ק דל"ח ליגרשנה משום דלא מקרי בינו לבינה, והיינו דס"ל כר"ל דא"י לומר א"נ וא"ע, ולזה ס"ל דליכא הוכחה דריב"נ ס"ל אדם מקדיש דבר שלב"ל, די"ל דקונמות מפקיע מידי שעבוד וה"נ חל על דבר שלב"ל, אבל רע"ק מדלא חייש ליגרשנה דהטעם משום דלא הוי בינו לבינה, אלו ס"ל דקונמות מפקיע מידי שעבוד ומדינא חייל מיד אלא אלמוה, לא אמרינן כן לגריעותא שלא יהיה יכול להפר וכסברת הרבוואתא שבר"ן הנ"ל, אע"כ דלא ס"ל דקונמות מפקיע מידי שעבוד ומוכח שפיר דסבירא ליה דאדם מקדיש דשלב"ל, ומכל מקום אי אפשר לומר דהמקשן ר"פ המדיר ס"ל ג"כ הכי, והוכיח מזה דת"ק לא ס"ל דקונמות מפקיע מידי שעבוד. דמ"מ מדאמרינן שם ואם איתא לדר"ה א"ר יכולה אשה והא לר"ה דע"כ טעמא דת"ק לא הוי משום דאינו בינו לבינה, דהא הוי בינו לבינה, דשמא תאמר א"נ וא"ע, ומוכח דטעמא דת"ק דאין לו לחוש לגירושין וממילא ליכא ראיה דלת"ק קונמות אינו מפקיע מידי שעבוד, וליכא רומיא דהמדיר את אשתו לקונם שא"ע, אע"כ כדדחק הר"ן דפרכת הש"ס בדרך לא מצינו דת"ק יסבור דקונמות קדוה"ג וק"ל:

יד) אמנם קשה לי. דגם דברי הר"ן אינם מספיקים בביאור הרמב"ם, דלשיטת הרמב"ם דאם קדושת הגוף מפקיע מידי שיעבוד חל ג"כ על לב"ל א"כ היכי פריך דלא מצינו דת"ק יסבור. הא י"ל דשפיר מצינו ומצינו דקונם שאני עושה לפיך קתני ולא מיירי ביקדשו ידי, וא"כ מדנקט דוקא שאני עושה לפיך. הא למעלה קדוש והרי המע"י לא בא לעולם ע"כ משום דקונמות מפקיע מידי שעבוד וחל על דבר שלב"ל, וצ"ע: טו) ועתה נבא ליישב ב' קושיות דמהר"ם לובלין על רבינו יונה (באות ג' וד') דהנה במה דכתבו תוס' דר"ל דאמר לא תימא טעמא דר"מ, וס"ל דמותר קדוש היינו מחיים ע"כ ס"ל כר"א דמזונות תחת מותר. ובמהר"ם לובלין הקשה דישאר קושית הש"ס ברישא פשיטא ול"ש שינויא דהש"ס סיפא אצטריך ליה. דהא בסיפא מיירי במעלה. ולענ"ד י"ל כך. דהנה תוס' והר"ן פליגי, דדעת תוס' לעיל (דף מו) דגרוע יותר לעקור תקנת חכמים לגמרי, לומר א"נ וא"ע לעולם, דזהו אפשר דלא מהני, ועדיף יותר סתם א"נ וא"ע ובידה לומר למחר אטול מזונותי ואתן המע"י. דלא נעקר התקנה לגמרי. והר"ן בסוגיין כתב בהיפוך דדוקא א"נ וא"ע לעולם יכולה לומר, אבל לומר היום כך ומחר כך לא, ובב"ש (סימן פא) הסביר למ"ש הר"ן דכסות בכלל מזונות. א"כ כיון דכסות שנותן פ"א בשנה וכדומה הוא נגד מע"י של כל השנה. מש"ה לא מצית לומר היום א"נ וא"ע דאינו ענין דבר יום ביומו וכמ"ש תוס' לעיל לענין פרקונה, ולפ"ז י"ל כך. דמה שהוא נגד מ"כ דיש לזה שייכות דבר יום ביומו לכ"ע מצי אמרה כיון דאינה עוקרת תק"ח לגמרי. אבל מה שהוא נגד מזונות דל"ש לומר כן על לפי שעה. כיון דגם כסות בכלל מזונות ותצטרך לומר א"נ וא"ע לעולם. בזה פליגי דרב ס"ל דיכולה לומר כן, ור"ל ס"ל דא"י. כיון דנעקר תק"ח לגמרי. ולפ"ז י"ל דר"ל מוקי רישא וסיפא במעלה לה הכל, דהיינו דהוא רוצה ליתן הכל, וברישא בעיקר מע"י שהוא תחת מעה כסף לר"ל יכולה לומר א"נ מע"כ וא"ע. וסיפא במותר שהוא תחת מזונות א"י לומר כך כיון דתצטרך לעקור תק"ח לגמרי. [ואך יקשה בזה לישנא דעושה ואוכלת הא גם בנוטלת המע"כ הוי חולין, כיון דיכולה לומר א"נ המ"כ אין לו שעבוד על הידים. ולא יכול לומר יקדשו ידיך. וממילא לא הוי דבר שלב"ל וכמ"ש לעיל באות ד]: טז) והנה לכאורה ביסוד דברי תוס' אלו י"ל דאין הכרח לומר דר"ל ס"ל כר"א דמזונות תחת מותר. והיינו דלכאורה קשה בסוגיין דאמרינן אר"ה אמר רב יכולה אשה וכו' קסבר כי תקינו רבנן וכו' ומקשינן עלה מברייתא דתקנו מזונות תחת מע"י. דלמא טעמא דרב דסבר מזונות דאורייתא מש"ה מזוני עיקר וחז"ל תקנו מע"י תחת מזונות, והברייתא דס"ל דמזונות דרבנן וחז"ל תקנו לתרווייהו בזה תקנתא דידה עיקר, ומצאתי בשיטה מקובצת שהקשה כן, ותירץ דהא דאמרינן קסבר רב הוא מדברי ר"ה ששמע כן מרב, ולפ"ז י"ל דר"ל דפליג על רב. היינו לתנא דס"ל מזונות דרבנן. אבל לתנא דס"ל דמזונות דאורייתא דודאי מזוני עיקר יכולה לומר א"נ וא"ע: ולפ"ז שפיר י"ל דר"ל ס"ל דמזונות תחת מע"י. והיינו דבפשטא דמלתא משמע דר"מ ס"ל דמזונות דאורייתא. ממה דאמר בההיא דהרי את מקודשת לי ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה. דתנאו בטל. והיינו דלהסוברים דאם כסות דאורייתא הוי מזונות ק"ו. אלא דמאן דס"ל מזונות דרבנן ס"ל דשאר כסות ועונה בקרא מיירי הכל מעונה. וכסותה היינו שלא יאמר אני בכסותי והיא בכסותה, א"כ בודאי ליכא למימר דשאר כסות ועונה דנקט ר"מ היינו לישנא דקרא והכל בעונה, דא"כ איך אמר ר"י עלה דבר שבממון תנאו קיים הא ר"מ לא מיירי מדבר שבממון, ואך לאינך שיטות דס"ל דמ"ד מזונות דרבנן, ס"ל דשאר וכסות הכל מיירי מכסות. בזה שפיר אפשר לומר דר"מ ס"ל מזונות דרבנן. ושאר וכסות דנקט היינו כסות לחוד כלישנא דקרא. מ"מ נהי דהוכחה ליכא מ"מ י"ל דר"מ סבר מזונות דאורייתא. וכיון שכן י"ל דברישא בעיקר מע"י שהוא תחת מזונות יכולה לומר א"נ וא"ע. כיון דמזוני דאורייתא ממילא מזוני עיקר ובסיפא במותר שהוא תחת מעה כסף, דתרווייהו דרבנן תקנתא חיוב דידה עיקר, והא דאמרינן ופליגי דר"ל אף דגם לר"ל יכולה לומר א"נ וא"ע, מ"מ פליג בהך סברא עם רב, דרב סבר מזוני דרבנן וס"ל דמ"מ תקנתא דחיובא דבעל עיקר, וממילא יכולה לומר ג"כ א"נ מע"כ ואיני עושה מותר, ולר"ל א"י לומר כן היכא דב' מילי הוי דרבנן, והוא נכון מאד לכאורה: יז) ובזה נתיישב היטב הא דאמרינן ר"פ המדיר ואם איתא לדר"ה. מלשון זה משמע דלא קיי"ל כר"ה והא באמת איתא לקמן דהלכה כר"ה א"ר, ובתוס' שבועות (דף מו ע"א) עמדו בזה. ולפי הנ"ל ניחא. דמה דפסקינן הלכה כר"ה א"ר היינו הלכה ולאו מטעמיה, דאנן פסקינן מזונות דאורייתא וממילא מזוני עיקר מש"ה יכולה לומר, אבל לא מטעמיה דרב דאלו היה מזונות דרבנן היה תקנתא דידה עיקר, ואז לא היה קשה אההיא דא"ע לפיך דנימא נעשה כאלו אמרה א"נ וא"ע. די"ל דהנך תנאי ס"ל מזונות דרבנן ואינה יכולה לומר א"נ וא"ע, לזה פריך רק אם איתא לדר"ה א"ר דהיינו דס"ל מזונות דרבנן, ואפ"ה יכולה לומר א"נ וא"ע ונכון מאד בעזה"י: יח) ואולם נראה דתוס' ניידו מזה, דלשיטתם א"א לומר כך, דאם איתא דלמ"ד מזונות דאורייתא גם ריש לקיש מודה דיכולה לומר, ישאר קושייתם בהא דפרכינן אין בידה לגרש עצמה הא הוי בידה לומר איני ניזונית וא"ע. ותירוצם דפריך לר"ל. מ"מ דלמא ריב"נ ס"ל מזונות דאורייתא ויכולה לומר א"נ וא"ע, אבל לשיטת הר"ן דפרכת הש"ס גם לר"ה א"ר דעל טחינה ואפיה לא מהני א"נ וא"ע שפיר יש לקיים דברינו הנ"ל: יט) ולפ"ז מיושבים דברי רבינו יונה די"ל דטעמא דידיה דפסק דבמ"כ אי"ל א"נ וא"ע מותר, היינו דלמד כן מלישנא דאם איתא לדר"ה א"ר דמשמע דאינו הלכה כן, לזה פירש כדברינו הנ"ל דמה דפסקינן הלכה כר"ה א"ר, היינו דלאו מטעמיה אלא משום דמזונות דאורייתא וממילא מזוני עיקר, וא"כ ממילא במ"כ דהוא דרבנן תקנתא דידה עיקר, אבל ר"ה א"ר דסבר מזונות דרבנן ואפ"ה יכולה לומר א"נ וא"ע. ממילא יכולה לומר ג"כ איני נוטלת מ"כ וא"ע מותר. אלא דאנן לא קיי"ל הכי, ונסתלקו היטב ב' קושיות דמהר"ם לובלין, ודוק היטב: כ) והנה בקושיא הנ"ל (באות טז) דדלמא רב סבר מזונות דאורייתא, נלענ"ד ליישב לשיטת הר"ן הנ"ל דצריכי דוקא א"נ וא"ע לעולם דנפטר הבעל לגמרי מחיובו דלכאורה תמוה לי לרב לשיטתיה דסבר ר"פ הכותב דבדבר שבממון תנאו בטל. ואף בירושת הבעל דרבנן דאז"ל עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, ותוספות שם הקשו אמאי בפירות תנאו קיים ולא עשו חיזוק ותירצו כיון דהוא לא שכיח דליכא בכל הנשים לא עשו חיזוק, וא"כ במזונות דישנו בכל הנשים אף אם מסלקת עצמה מחיובו לא מהני, וא"כ לא שייך כלל לומר א"נ לעולם, דע"מ מחר יכולה לחזור מדבריה: בשלמא לתוס' דא"צ לומר א"נ וא"ע לעולם ניחא דמ"מ אומרת איני אוכלת עתה, ואי אפשר להאכילה בע"כ, וכמ"ש תוס' ר"פ הכותב לענין לא בא לעולם, אבל להר"ן דזהו דוקא בא"נ לעולם, הא אמירתה לא מהני לפטרו לעולם, וצ"ל דהר"ן סבירא ליה כתירוצא דתוס' ב"ב (דף מט) ד"ה וכדרב כהנא לחלק דבפירות דעיקרו דרבנן לא עשו חיזוק רק בירושת הבעל דשם ירושה בעלמא דאורייתא, ואם כן במזונות דעיקרו דרבנן לא עשו חיזוק. ולפ"ז ניחא דהוכרחו הש"ס לפרש טעמא דרב דקסבר כי תיקנו וכו', דע"כ סבר דמזונות דרבנן, דאלו מזונות דאורייתא לא נפטר הבעל מחיובו ממנה, דהא רב סבר כר"מ דבדבר שבממון תנאו בטל, ונכון בעזה"י. והא דאמרינן לימא מסייע ליה אף דמתניתין ר"מ צריך לומר באמת דר"מ סבר מזונות דרבנן וכמו שצדדנו לעיל (באות טז) והא דאמרינן ופליגי דר"ל הא יש לומר דר"ל יאמר דר"מ סבר מזונות דאורייתא. וכיון דסבירא ליה לר"מ בדבר שבממון תנאו בטל. לא מהני א"נ, כיון דהבעל לא נפטר מחיובו, דאם כן ברישא במע"י שתחת מ"כ יכולה לומר איני נוטלת מ"כ וא"ע מותר, ממילא א"י לומר יקדשו ידיך, ואמאי קתני עושה ואוכלת, הא גם בנוטלת המעה כסף יהיה חולין, דהוי דבר שלב"ל, וכמ"ש לעיל (באות ד'). ובזה מיושב היטב מה שכתב רש"י ד"ה ומי אמר שמואל הכי, הא אמר שמואל לעיל מותר לאחר מיתה קדוש, והוא תמוה, דגם אלו היה אמר מחיים קדוש היה מוכח דס"ל דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. ולפי הנזכר לעיל דהיה מקום לומר, דמתניתין ברוצה להעלות מזונות שתחת מותר והיא אינה רוצה ליקח, ור"מ לטעמיה דסבירא ליה מזונות דאורייתא ודבר שבממון תנאו בטל, ולא נפטר מחיובו, אינה יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה מותר, וריה"ס סבירא ליה דמזונות דרבנן או בדבר שבממון תנאו קיים ויכולה לומר א"נ וא"ע מותר, משום הכי סבירא ליה חולין, אבל בניזונית מודו דקדוש, דאדם מקדיש דבר שלב"ל, משום הכי הוצרך לומר דהראיה מדס"ל מותר לאחר מיתה קדוש, ונכון בעזה"י: כא) ולפ"ז מיושב קושיית תוספות בההיא דקונם שא"ע לפיך, אמאי לא יפר מחשש שתאמר א"נ וא"ע, דיש לומר דהנך סבירי להו מזונות דאורייתא, ובדבר שבממון תנאו בטל ואינה יכולה לומר א"נ וא"ע, ואי דמ"מ יפר דשמא תאמר אינה נוטלת מ"כ ואינה עושה מותר, יש לומר דזה לא הוי בינו לבינה, דדוקא בעיקר מע"י דטחינה ואפיה בכלל ואינו יכול ליזהר בזה, אבל לגבי מותר לא הוי בינו לבינה, ורע"ק דאמר שמא תעדיף היינו בלוקח מותר מע"י דאינו קצוב אינו יכול ליזהר מליקח גם מהעדפה שע"י הדחק, אבל היכא דרק מע"י שלו שהוא קצוב ה' סלעים ל"ש כן וכ"ז להך תירוצם בהעדפה משום דא"י ליזהר אבל לאידך תירוצם דהוי נ"מ ליתא לדברינו: כב) ולפ"ז יש עוד ליישב פסקא דר"י מקושיות המהר"ם לובלין (באות ג' וד'), דיש לומר דרב"י סבירא ליה לעיקר על קושיית תוס' זו, דהעדפה לא הוי בינו לבינה כאידך תירוצם דהוי נ"מ, ומה שהקשו תוס' דאם כן לא חל הנדר דמשועבדים לו לפירות. ותירוצם דבנ"מ לא אלמוה תמוה לי, דהא סוגיא מפורשת בב"ק גבי שן ועין לא לאיש ולא לאשה משום דאלמוה. ואף לאידך תנא דלאשה ולא לאיש היינו משום דשחרור דהוי כהקדש כלל לא אלמוה כמ"ש תוס' לקמן. אבל לענ"ד יש לומר בישוב קושייתם, למה דמבואר ברפ"ח דכתובות דר"ש חולק בין נכסים לנכסים, נכסים שאין ידועים לבעל אם מכרה ונתנה קיים, ומסקינן שם דנכסים שא"י היינו שיושבת כאן ונפלו לה נכסים במדה"י ולדעת רוב הפוסקים מדה"י לאו דוקא אלא כ"ז שלא נודע לו שנפלו לה מקרי נכסים שא"י, א"כ הכי נמי שעדיין לא נעשה המע"י, אלא לכשתעשה יהיה להם דין נ"מ, הוי עכ"פ נכסים שא"י לבעל ולא אלים שעבודה כיון דאפילו מכרה ונתנה קיים. מהני ג"כ הקדש דידה, והוא נכון בסברא מאד בעזה"י: ואך לפ"ז ישאר קושיית תוס' דאמאי לא יפר שמא תאמר א"נ וא"ע, ואי כנ"ל דסבירא ליה מזונות דאורייתא ובדבר שבממון תנאו בטל, מכל מקום שמא תאמר א"נ מ"כ וא"ע מותר, ואי דלא הוי בינו לבינה הא מכל הוי מקום נ"מ, מזה הוכיח רבינו שיטתיה דאינה יכולה לומר א"נ מ"כ וא"ע מותר: ולפ"ז ניחא דבאמת ממה דאמרו רב ושמואל מותר לאחר מיתה קדוש, ולא מוקי במחיים ומעלה לה הכל, וברישא יכולה לומר א"נ וא"ע ובסיפא במ"כ אי"ל כן כקושיית מהר"ם לובלין, מוכח דס"ל גם במותר יכולה לומר א"נ מ"כ וא"ע מותר, ואי דקשה אמאי לא יפר מחשש שתאמר א"נ וא"ע, צ"ל דסבירא ליה לת"ק כרבנן דר"ש דאף בנכסים שא"י לבעל לא מהני מכירתה, וא"כ שייך בי' אלמוה, ורע"ק דאמר שמא תעדיף ס"ל כר"ש בנכסים שא"י, ובאמת הכי קאמר שמא תאמר א"נ מ"כ וא"ע מותר ויהיה ההעדפה לה, ולפ"ז אין הכרח דרע"ק ס"ל דהעדפה שע"י הדחק לדידה, די"ל דס"ל דהוי דהבעל, אלא דהחשש שתאמר א"נ מ"כ וא"ע המותר, אבל אנן דחזינן בסוגיא דר"פ מציאת האשה דמוקי פלוגתייהו דרע"ק ורבנן בהעדפה שע"י הדחק, ומוכח דת"ק ורע"ק ס"ל כר"ש, וא"כ יקשה דיפר שמא תאמר א"נ וא"ע, מוכח דא"י לומר, ומה דאנן פסקינן בפ' שני דייני גזירות כר"ה אמר רב, היינו לעיקר מימריה דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה, אבל לא לענין מ"כ ומותר, אבל רב ושמואל מוכח דסבירי להו דגם במ"כ ומותר י"ל כן, ושפיר אמרינן ופליגי דר"ל, ודו"ק היטב: כג) והנה במ"ש תוס' דפירכת הש"ס דאין בידה לגרש, דרצה לאסוקי גם לר"ל, הי' נ"ל לומר ברווחא, והיינו לפמ"ש [באות ב' תוך ב' חצאי מרובעים], דמה דפרכינן ונקדשו מהשתא, היינו למה דמוקמי ביקדשו ידי, דהם רק משועבדים לו, ושייך בי' קונמות מפקיע מידי שעבוד, אבל באמרה קונם מע"י ל"ש כן, דהמע"י הם עצמם שלו, ונקדים עוד סברא במה דאמרינן אלמוה, לכאורה י"ל דזהו רק לר"ל דאלמוה לבעל שלא תפקיע ממנו מע"י, אבל לר"ה א"ר למאי אלמוה, הא כשלא תתן לו מע"י ממילא לא יתן לה מזונות וזהו בלא"ה יכולה לומר כן א"נ וא"ע, וא"כ ל"ש לומר דאלמוה דהטעם דאלמוה דכל אשה תאמר כן, דהרי כיון דרצונה לסבול שלא תזון ממנו ממילא יכול' לעשות כן, [ועיין כעין זה בהר"ן ר"פ המדיר], וא"כ דלרב ל"ש אלמוה ישאר קושיית הש"ס ונקדשו מהשתא, וצ"ל דרב לא מוקי ביקדשו ידי אלא בקונם מע"י דלא הוי שיעבוד, דהם עצמם שלו, ובאמת לרב ס' ריב"נ דאדם מקדיש דבר שלב"ל, ובפרט דרב סבר כן לדינא ביבמות, וכיון שכן ניחא, דהש"ס רצה לתרץ דשמואל יסבור כר"ל, כיון דלקושטא דמלתא כן הוא, כיון דמוקי ביקדשו ידי, ואמאי אין מפקיעין מידי שעבוד ונקדשו מהשתא, וצ"ל דאלמוה, וזה רק לר"ל, ודו"ק: כד) והנראה לענ"ד עוד ליישב ברווחא דהנה למה שכתב הר"ן בנדרים בההיא דמוקמינן דאמרה לכי מגרשה דהיינו דאמרה כן במפורש, דבכל דבר שלב"ל אף לר"מ דמהני, מכל מקום דוקא באומר לכשיבאו לעולם, ואני מסתפק אם הקנה ראובן לשמעון שדה של לוי, ואמר הרי קנוי לך לאחר ל', והוא קנה מלוי תוך ל', אם נימא דלא מהני דצריך דוקח להזכיר בדבריו לכשאקנה. או דהעיקר דיפרש לזמן פלוני, ולאותו שעה דבאמת הוא שלו מהני, דדוקא בסתם, דמשמע דיקנה מיד לאותו שעה שאינו שלו הוא דלא מהני, ונ"מ טובא לדידן בדבר שבידו, דמכל מקום צ"ל לכשיבא לעולם, אם מהני כה"ג באמר לאחר שלשים יום ובנתיים זכה בו: כה) ונלענ"ד להביא ראיה דבזה מהני, דהנה בשטחיות הסוגיא תמוה לכאורה דלבתר דמשני ביקדשו ידי פרכינן והא משעבדא ליה, ומשני דאמרה לכי מגרשא, אמאי לא פריך כן מיד על מתני' דשמא יגרשנה הא לא אמר הכי, ואיך תליא קושיא זו בשינויא דיקדשו ידי. ונראה לענ"ד דהא ודאי בלישנא דקונם מע"י לא בעינן שתפרש לכשאעשה, דמע"י היינו כשיהיה בשם מע"י שיהיה בעולם, וכאמרה דבכל רגע ורגע שיהא נעשה דבר יהי' אותו מעשה קדוש, מש"ה לא הו"מ למפרך על הגירושין דלא אמרה הכי, כיון דבכלל דבריה הזמן של עשיית מלאכתה, וא"כ במה שעשתה אחר הגירושין חלה הקונם, דהא מצד אמירתה הוי הזמן דהקדש עתה בשעה שעושות המלאכה, וכיון דאז מגורשת והוי ברשותה חל ההקדש, והוי ממש כמו נדון הנ"ל, באמר לאחר ל' ובנתיים נעשה שלו, אבל לבתר דמשני באמרה יקדשו ידי, בזה שפיר פריך דיקדשו ידי סתם משמע מיד, ונפשט הספק הנזכר לעיל והסוגיא מרווחת ודו"ק. כו) והנה כבר הביאנו (באות וי"ו) דברי הר"ן נדרים דת"ק דלא חייש לשמא יגרשנה, אי משום דלא הוי בינו לבינה אי משום דהוי דבר שלב"ל וכבר כתבנו (באות ו') דלתוס' דבא"נ וא"ע גם טחינה ואפיה בכלל, לר"ה דאמר א"נ וא"ע נסתרו ב' טעמים, דהא הוי בינו לבינה דשמא תאמר א"נ וא"ע וטחינה בכלל וא"י ליזהר, וגם לא הוי דבר שלב"ל דהא בידה לומר א"נ וא"ע. אך י"ל דרך אחרת, דהא למסקנא ל"צ לאוקימתא דאמרה לכי מגרשא, כיון דקונמות מפקיע מידי שעבוד ומדינא חל מיד, אלא דאלמוה לגבי', ובתר גירושין אוקמי אדינא, א"כ י"ל דטעמא דת"ק אי דלא ס"ל דקונמות מפקיע מידי שעבוד ומדינא לא חל מיד, מש"ה אף דלא הוי דבר שלב"ל משום דבידה לומר א"נ וא"ע, מכל מקום בדבר שבידה לדידן, הוי לדידן כמו לר"מ ובעינן שיאמר לכשיבא לידי, והכא לא אמרה לכשאתגרש ולא לכשתאמר א"נ וא"ע, או דסבירא ליה לת"ק גם כן דקונמות מפקיע מידי שעבוד, אלא דלבתר דאלמוה דלא חייל מהשתא הוי דבר שלב"ל, אלא משום דבידה מהני, מ"מ בעינן שתאמר לכשיבא לעולם: כז) ומעתה י"ל דבאמת זהו סברא חלוטה, דמשום אחר גירושין מקרי בינו לבינה, אלא דטעמא דת"ק דלא חל הנדר אחר גירושין דהוי דשלב"ל, ואף לר"ה דיכולה לומר א"נ וא"ע והיא בידה מ"מ הא לא אמרה לכשאתגרש, אך יקשה לס"ד דלא מיירי באמרה יקדשו ידי, דבזה דהגבילה זמן לכשיעשה המעשה והוי כמו לכשאתגרש, כיון דבשעת עשיית מעשה לאחר גירושין הוי ברשותה וכנ"ל (באות כד) ובזה י"ל דת"ק ורע"ק ס"ל אין אדם מקדיש דבר שלב"ל, אלא כיון דאין אדם מוציא דבריו לבטלה הוי כאומרת יקדשו ידי וממילא משמע מיד. מש"ה לא הוי כאמרה לכשאתגרש ולא חל אחר הגירושין, וריב"נ ס"ל דאדם מקדיש, ולא מפרשינן לדבריה דכוונתה ליקדשו ידי, וממילא ל"צ לומר לכשאתגרש וכנ"ל. אך כל זה לס"ד בתחלת הסוגיא, וכן בסוף דמסקינן קונמות, אבל לפי האוקימתא דגם ריב"נ ס"ל דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, אלא דמיירי באמרה יקדשו ידי, ובעינן דאמרה לכי מגרשה, בזה יקשה מ"ט דת"ק דלא חש לשמא יגרשנה, וע"כ דסבר כר"ל, והוי דבר שלא בא לעולם, ולזה פרכינן דא"כ אמאי ס"ל לריב"נ דקדוש כיון דע"כ שמואל כר"ל ס"ל (אב"ה דוק היטב כי הדברים יפים וחריפים):

מתני' המקדיש מ"י אשתו וכו'. לשון הרמב"ם פי"ב מהל' נדרים. האשה שאמרה יקדשו ידי לעושיהם או שנדרה שלא יהנה במע"י וכו' ואע"ג בהקדש וכו'. והנה במה שכ' הרמב"ם דיקדשו ידי' צריך להפר מטעם שמא יגרשנה. אף דהוא רק קד"ד. י"ל כמ"ש הב"ש (סי' פא) דלדידן דקיי"ל כר"ה דבידה לומר איני נזונית וא"ע לא מקרי גרושין לב"ל. או דהרמב"ם לטעמו דמשמעות דבריו בהל' ערכין לפ"מ דפסק כר"ת דק"ד ג"כ מפקיע מידי שעבוד, וכמ"ש הה"מ לדעת הרמב"ם בהל' לוה. אולם במ"ש הרמב"ם דנדר שלא יהנה במע"י צריך הפרה. הוא תמוה דהא המלאכה לב"ל. וכן תמה הר"ן בשמעתין. הכ"מ תירץ דס"ל להרמב"ם הואיל דמצינו בקה"ג מפקיע מידי שעבוד אף דהוי קצת אינו ברשותו. משום הכי חל קדה"ג על דשלב"ל ע"ש ודבריו תמוהים לענ"ד לשיטת הרמב"ם דק"ד ג"כ מפקיע מידי שעבוד הרי אף דמפקיע מידי שעבוד אפ"ה לא חל עליו לב"ל. וא"כ אימא אף קדה"ג כן. וכן כ' בשיטה מקובצת בשם הרבה ראשונים דלמסקנא נשאר ממילא תירוצא דר"י קונמות קאמרת שאני קונמות מתוך שאדם אוסר פירות חבירו עליו וכו' דהא דדחי ליה אביי יאסר דשלב"ל על חבירו שכן א"א אוסר פירות חבירו על חבירו. היינו בלא בא לעולם דגרושין דעכשיו הוא ממש פירות חבירו. אבל בפירותיו ממש יכול לאסור בקונמות אף בדשלב"ל. ומש"ה למסקנא דגרושין לא הוי לב"ל כיון דמדינא מפקיע מידי שעבוד הוי פירותיו ויכולה לאסור אף מע"י שלב"ל, ולא צריכים לשנויי דיקדשו ידי ע"ש: אמנם עדיין יקשה לשיטת הרמב"ם דפסק כר"ת קשה לישנא דש"ס שאני קונמות דקה"ג נינהו הא באמת אף ק"ד מפקיע מד"ש, בשלמא על שיטת ר"ת לחוד לק"מ דיש לומר כתירוץ הרשב"א דגיטין דקה"ג היינו שחל על גוף ידים דלא הוי מע"י דשלב"ל ע"ש. אבל לשיטת הרמב"ם ליתא להך תירוצא דהרי דקונמות דמיני' מיירי הש"ס לא בעי דליחול על גוף ידים וסגי באוסרה מע"י. ואם כן לשיטת הרמב"ם דפסק כר"ת וגס פסק דקונמות חל על דשלב"ל קשה דברי הש"ס דקדה"ג הוא. גם יש לע' מאין הוציא הרמב"ם דלמסקנא לא צריכין לשנויי דיקדשו ידי. ונראה עפמ"ש תוס' בשמעתין ד"ה ר' עקיבא, וא"ת והאיך יכולה להדירו וכו' וי"ל דוקא בעיקר מע"י וכו'. ויש לע' בשורש סברת תוס'. כי מדברי תוס' בשמעתין ד"ה קונמות וכו' נראה דפשיטא להו דבקונם פרטי בודאי בנ"מ ג"כ אלמוה רק בקונם כללי פליגי בב"ק לחד תנא אף בקונם כללי ובנ"מ אלמוה. ואם נאמר דר"ע לנפשי' ס"ל לחלק דבנ"מ לא אלמוה אף בקונם פרטי. מ"מ יקשה מנ"ל להש"ס ר"פ מציאת האשה דת"ק סבר העדפה לבעל. אימא דהוא לעצמה וא"צ להפר דמשועבדת לו ואלמוה לשעבודי'. ונ"ל להסביר סברת תוס' וממילא יתורץ הקושי'. עפמ"ש תוס' בב"ק (דף נא ע"ב) ד"ה השותפים שנדרו הנאה וכו'. וי"ל דשאני הכא שהוא זוכה בגוף הקרקע, תוכן כוונתם דשאני ב"ח דמשעת טריפא הוא זוכה: ובט"ז שם י"ד (ססי' רלד) ודעת הגאונים ז"ל דמתרצים מצית לסלקו בזוזי ליתן תחת מע"י. או לר"ה כיון דיכולה לומר א"נ וא"ע ע"ש, ודבריהם תמוהים דא"כ הוי ג"כ בידו לפדותו ודמי ממש למשכנתא והיכי קאמר הכא אין בידה לגרשה. וע' בתוס' שהקשו באמת לר"ה דיכולה לומר א"נ וא"ע הוי בידה. ותירצו דרוצה לאסוקי גם לר"ל, והרי עכ"פ מדברי הש"ס מבואר דאין בידו לסלק. גם בר"ן נדרים גבי קונם תשמישי מבואר דתשמיש הוי רק משועבד ומדינא מפקיע אף דלא מצי לסלק בזוזי. וצ"ע על הגאונים ז"ל. ולכן נ"ל ליישב קושייתם בפשוטו דאף דל"ש מכאן ולהבא מ"מ אין כאן יותר משעבוד דאין גוף ידים שלב"ל ושאני ב"ח דאם אמרי' למפרע הוא גובה. י"ל דלמפרע הוא קנין ולא היה שעבוד. אבל הכא דע"כ אין לבעל רק שעבוד וכן בתשמיש מש"ה מדינא קונמות מפקיע מד"ש, והוא נכון לדעתי. אמנם כ"ז בידים אין ליתן לבעל כח יותר משעבוד, אבל בגוף הצמר שפיר י"ל דמיד שנגמר ובא לעולם הוא של בעל כיון דלא מצית לסלקו בזוזי וה"ה ברור לדעתי אם אמר' על הצמר לאחר שבא לעולם קונם הצמר וכו' דלא מהני מדינא דהיא כמוכרת ממש, ונראה להוסיף אף אם קודם שבא לעולם אמרה יוקדשו מע"י, אף לר"י דאדם מקדיש דשלב"ל, מ"מ בעודה תחתיו מדינא לא חל דמיד שיבא לעולם היא של בעל והמכר קודם להקדש, ושאני לוה ולוה וקנה דיחלוקו היינו משום דמצי לחזור אבל הכא דבע"כ מכרה כבר לבעל ואנן סהדי דמיד שיבוא לעולם הוא של בעל, ומש"ה לא מצי לחול ההקדש על הצמר. וראי' לזה מדברי הר"ן ר"פ המדיר שכת' בהא דאמרינן עד השתא מגלגלינן עמך וכו' אף דנדר ושעבוד באים כא' מ"מ לא אלמוה בכה"ג משמע דוקא היכא דמטעם אלמוה קאתינן, אבל אם היה מדינא דהקדש אינו מפקיע מד"ש אף בבאים כא' לא היה מהני, ואם כן בנ"ד לפי סברתינו מדינא אין מפקיע דהיא כמכורה. גם בבאים כא' לא מפקיע. והא דאמרינן בשמעתין קונמות מפקיע מד"ש היינו כיון שמקדשת גוף הידים ומע"י אגידי בי' ומתחלת ההקדש מן הידים ונגרר למע"י. ועל הידים לא היה רק שעבוד. מש"ה חל ההקדש מקודם כנלפע"ד. ומעתה יש לפרש בדברי הרשב"א דהא דמשני קדה"ג נינהו היינו דחל על גוף הידים דל"ת להיכא שהקדיש מע"י דמי', ואם כן מלבד לב"ל דמלאכה הי' הגרושין ג"כ לב"ל דמדינא לא חל מהשתא דעדיף משעבוד דהוי כמכורה. ולזה קאמר הש"ס דקדה"ג הוא היינו משמתחיל מידים ומע"י אגידי בי' ואז הוא רק שעבוד ומדינא מפקיע מד"ש. כנלפע"ד. ועפ"ז מבואר דברי הרמב"ם שהתחלנו ויתיישב ג"כ דברי הש"ס דקדה"ג נינהו והוא לכאור' ראי' ברורה לדברי הרמב"ם דאליב' דאמת מיירי רק במקדשת מע"י ולא גוף ידים. והיינו עפ"י היסוד הנ"ל דשמא יגרשנה הוא חשש טובה, רק דטעמא דת"ק דמי איכא מידי. ואם כן קשה לכאורה לר"ה דיכולה לומר א"נ וא"ע מה טעמא דת"ק דל"ח שמא יגרשנה. כיון דע"כ מיירי ביקדשו ידים דאל"כ מה טעמא דריב"נ. ואם כן המלאכה לא הוי לב"ל כיון דבידה לומר א"נ וא"ע הוי כמו בידו לפרנסה וכקו' תוס'. אע"כ מוכח דלמסקנא לא צריכנא ליקדשו ידים. אמנם לכאורה עדיין אינו מעלה ארוכה כיון דע"כ קונמות חל על לב"ל אם כן עדיין קשה מ"ט דת"ק. ודוחק לומר דפליגי בזה. ומאיזה סברא פליגי. בשלמא לפי סברת הכ"מ דהטעם דקונמות חל על דשלב"ל כיון דחומר מפקיע מד"ש שפיר פליגי. כיון דת"ק לא סבירא ליה קונמות מפקיע מד"ש וכמ"ש הר"ן ר"פ המדיר. אם כן לא חל על לב"ל ומש"ה א"צ להפר דהמלאכה גופא לב"ל. אמנם כבר כתבנו בתחלת דברינו לדחות דברי הכ"מ דק"ד ג"כ מפקיע מד"ש. ואפ"ה לא חל על לב"ל ע"ש, וא"כ הטעם כסברת השיטה מקובצת דקונמות יכול לאסור פירותיו בדשלב"ל כיון דאדם אוסר פירות חבירו עולמית. א"כ יקשה מ"ט דת"ק. ובאיזה סברא פליגי: ויותר קשה אם מוקמי בקונם מע"י לבד ע"כ גם הת"ק סבירא ליה דחל על לב"ל כדקתני ברישא דמתניתין קונם שאני עושה ע"פ אבא וכו' ואם כן עדיין יקשה על ת"ק אמאי לא חייש לשמא יגרשנה ולא הוי דשלב"ל כיון דבידה לומר א"נ וא"ע אם כן הוי פירותיו של חבירו דמצי לאסור על דשלב"ל. ולזה נראה עפמ"ש הר"ן דמה דאמרינן לכי מגרשי היינו שתאמר כן בפירוש כמו לאחר שאתגייר ע"ש. אבל למסקנא דמדינא חל מהשתא רק דאלמוה. לא בעי שתאמר לכי מגרשה. ומעתה יש לומר דלר"ה בזה פליגי ר' עקיבא וריב"נ עפ"י יסוד שיסדנו דמע"י גופא הוי כמכירה כיון דלא מצית לסלוקי, וכ"ז לר"ל דלא מצית לומר א"נ וא"ע, אבל לר"ה כיון דיכולה לומר א"נ וא"ע לא הוי כמכורה, רק כל יום ויום כשיתן מזונות יש לו שעבוד, ומה שאומרת א"נ וא"ע הוי כמו פרעון וכסברת הט"ז על גוף ידים, וא"כ יש לומר דבזה פליגי דמיירי שלא אמר לכי מגרשה ואמרה קונם מע"י, ות"ק סבירא ליה אף דיכול לאסור פירותיו על חבירו בקונם מ"מ הכא משועבדת לו, ואף דבידה לומר א"נ וא"ע מ"מ הא לא אמרה לכשאפדה, ולענין זה לא מהני מה שבידה כמו דבעי בקידושין שיאמר פירות ערוגה וכשיתלשו וכו' הרי אף דבידו סבירא ליה וכשיתלשו. וכ"כ הר"ן בחידושי גיטין (דף מה) ע"ש, וכיון שלא אמרה לכשאפדה לא חל ההקדש כיין שמשועבדת, וח"ק סבירא ליה דמדינא קונמות אינו מפקיע מד"ש כמ"ש הר"ן בר"פ המדיר לשיטת המאור, ולא חל ההקדש, אבל רוב"נ קסבר מדינא מפקיע מד"ש, מ"מ לא בעי שתאמר לכשאפדה דהרי מדינא לא חל מהשתא דלר"ל הוי כמכורה ממש, אע"כ באמרה יקדשו ידים דאז לא הוי רק שעבוד ומדינא חל מהשתא. מש"ה ל"צ לומר לכשאתגרש, ולזה הוצרך הש"ס לומר קדה"ג היינו שחל על גוף ומשום דקאי לר"ל כמ"ש תוס', אבל לדידן כר"ה מרווח שפיר אף בלא יקדשו ידים. ועולים דברי הרמב"ם לנכון, ודוק היטב, ולפענ"ד ברור ונכון הוא: במ"ש תוי"ט בנדרים (פי"א מ"ד) קונם שאיני עושה ע"פ כו', ליישב קושית הר"ן על הרמב"ם דנדר שלא יהנה במע"י חל משום דס"ל להרמב"ם כמ"ש הר"ן ע"ש תוס' (פ"ב מ"ב) דנדרים, דישיבת סוכה הוי כמו סוכה לישיבתה, וכן מע"י הוי פמו ידים לעושיהם ול"ד דאמרה יקדשו ידים, אלא שתמה דלפ"ז למה כ' הרמב"ם גבי בעל שאם אמר יקדשו ידיך לעושיהם לא מהני. גם באומר יקדשו מע"י לא מהני דהוי כמו ידים לעושיהם ע"ש. ובאמת יותר יש להפליא על דברי הר"ן בשם תוס' ל"ד באמרה יקדשו ידי'. אם כן מה פריך הש"ס אר"ל והא ל"א הכי הא מע"י הוי כמו ידים לעושיהם. ולפע"ד עפמ"ש הרשב"א (והובא בשיטה מקובצת) שהקשה על פירוש דיקדשו ידי לעושיהן היינו כמו דקל לפירות. ומה שייכות יש למע"י לידים בשלמא דקל לפירות שייך שיהי' הדקל לענין זה קדש. שפירותיו יהיו הקדש כמו שאם הי' מקדיש כל הדקל היו הפירות הקדש. אבל במע"י אטו אם היא גופא הי' קדוש הי' המלאכה קדוש. מה"ת לומר כן. והוא הוי רק כמו בקרדום של הקדש דאין המעשה קדוש. ואם כן איך שייך לומר דהידים יהיו קדוש שיהיו מע"י קדוש ג"כ. ונדחק דגם בידים, כח הידים הוא במע"י ע"ש. לכאורה יש ליישב קושית הרשב"א והיינו דגבי קונם ידי שאני עושה לפיך פשיטא דלק"מ דיש לומר דידים אסורי' ליה בהנאה לענין זה דלא יהנה במע"י. דשפיר נהנה במע"י מן הידים. וגם לעיל בזה שאמר יקדשו ידיך. יש לומר דה"ק דהשעבוד שיש עליהם לעשות מלאכה יהי' גופא להקדש ויהיו הידים משועבדים להקדש היינו לעשות מלאכה להקדש, וכן המקדיש ידי עבדו בגיטין, נמצא דאין שוים הפירוש של יקדשו ידיך עם יקדשו ידי. דיקדשו ידי של אשה דמיירי בקונם שפיר שייך ידיהם לעושיהם כמו דקל לפירות, אבל גבי בעל בהקדש ממש ל"ש דקל לפירות, והפירוש יקדשו ידיך היינו שיעשה מלאכה להקדש. ומעתה מיושב דברי הר"ן והיינו דוקא באשה ביקדשו ידי הוא ל"ד דמע"י היינו ג"כ ידים לעושיהן, אבל ביקדשו ידיך שפיר פריך הש"ע והא לא אמר הכי דאין לפרש מע"י לעושיהן, דזה לא מהני ולעשות פירוש חדש שיהי' משועבד להקדש זהו פי' חדש ולא נזכר בלשון מע"י וק"ל: