חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת כתובות נה.

גמרא מטלטלי ואיתנייהו בעיניהו בלא שבועה. הא דלא נקט כן בבע"ח דעלמא דכיון דחיישינן לפירעון גם באיתנהו שייך כן ורק בכתובה דליכא חשש פירעון דלא נתנה לגבות מחיים והחשש רק לצררי מש"ה באיתנהו בעינייהו זה עצמו כמו הצררי ומה"ת תתפוס עוד צררי:

תד"ה כתובו, וה"ה אפילו לא אמר כתובו. קשה דמנ"ל לדחוק אימא באמת קנו מיניה לא מיירי בחליפים רק בקנין חזקה דסתמא אינו עומד לכתיבה, ועיין תוס' לקמן ד"ה מתנת, דבלשון קנו מיניה שפיר יש לפרש קנין חזקה. בא"ד אבל במתנה אפי' בשטר א"י לחזור. ק"ל לפמ"ש התוס' (דף כ) בחד תירוצא דהא דלא הוי מפי כתבם היינו בנעשה מדעת המתחייב א"כ איך יוכלו העדים לכתוב שטר מתנה כיון דהנותן מוחה לא הוי מדעת מתחייב וממילא הוי מפי כתבם דלא מהני:

תד"ה ולשביעית. תימא דבסוף שביעית וכו'. נראה דרש"י נזהר מזה דמפרש להסוגיא שלא אליבא דהלכתא דהרי בגיטין אמרי' תניא כוותיה דשמואל דלא בעי' רק פגמה או זקפה. ורש"י נקט כרב. אא"כ פגמה וזקפה. ולזה נראה דרש"י רוצה ליישב קושי' תוס' והיינו דמטעם הקפת חנות מהני זקפן. וע"ז אמרי' ת"כ ככתובה דלא מהני אא"כ פגמה כיון דתנאי ב"ד. אבל תוספות לא ניחא להו בזה ההפרש שלא אליבא דהלכתא. ובתירוצם שכתבו וכן למ"ד עד שתפגום ותזקוף וכו' באמת הומ"ל כנ"ל. אלא דנקטו בחד גוונא. ובאמת על הרי"ף יש לע' דמפרש בפירוש תוס' כמ"ש הר"ן ואמאי נקט במלתי' דברי רב דבעי' עד שתפגום ותזקוף דהוא שלא אליבא דהלכתא. וצ"ע. ולשיטת הרמב"ן הובא בר"ן דגם נדוניא שאינה בעין הוי לכל מילי ככתובה ע"ש. בפשוטו לק"מ קושי' תוס' דלשביעית קאי אנדוניא דזהו שפיר בא בהלואה לולי דהוי תנאי ב"ד ככתובה. וק"ל:

גמרא ולכתובת בצין דכרין. הר"ן הביא מחלוקת הרמב"ן והרשב"א בנדוניא שאנה בעין אם דינה ככתובה לכל מילי דתוספת. או לא. ע"ש. ולכאורה היה נ"ל ראיה לדעת הרשב"א מסוגיא דשבועות (דף לב) דאיתא שם אמר אביי הכ"מ בעד סוטה שחייב בעד טומאה דרחמנא הימני' וכו'. אר"פ הכ"מ בעד מיתה וכו' ש"מ משביע ע"ק חייב וכו'. ולכאורה תמוה אמאי לא קאמר הש"מ מיד אאביי דאמר הכ"מ בעד סוטה לימא ג"כ ש"מ משביע ע"ק חייב דהא כתובה גם מיני' אינה גובה רק ממטלטלי'. וראיתי אח"כ בתוס' שם ד"ה ש"מ כו' שכתבו באמת דקאי ג"כ אאביי ע"ש ודוחק, דא"כ מיד הו"ל למפרך. אולם אם נימא כשיטת הרשב"א רווחא שמעתת' דמאביי ליכא לאוכוחי מידי. די"ל דמיירי בהכניס' נדוניא שאינה בעין דמפסדת. כדאיתא (בדף קא) דזינתה לא הפסידה בלאותי' קיימין. מבואר דמה שאינה בעין הפסידה. ולשיטת הרשב"א דנדוני' שאינה בעין הוא כשאר החוב ויגבה מיני' דידי' ממטלטלין. מש"ה פריך רק אאביי דבעד מיתה הוי עכ"פ מטלטלי דיתמי. ובפרט לפמ"ש הרמב"ם פ"ז מהל' נחלות דנדוני' אינה גובה עפ"י עד מיתה דאינו בכלל מדרש כתובה. ועולה. הסוגיא כהוגן. ותוס' שלא סברי הכי בהכרח פסיקא להו כשיטת הרמב"ן דנדוני' שאינה בעין ג"כ ככתובה דמי להנך דחשיב הש"ס, וחד מנהון לגבות מן הקרקע. ופי' הר"ן שם היינו מיני' דידי' כמו כתובה ע"ש. וא"כ שפיר מוכח מאביי דמשביע ע"ק חייב דהנדוניא בעין לא הפסידה כלל וק"ל:

גמרא מטלטלי' ואיתנהו בעינייהו. נ"ל לדקדק מדנקט מטלטלי דוקא הלא אף בקרקעות הדין כן אם יחד לה שדה והוא בעין גובה בעין. ואם אינו בעין כגון ששטפתו נהר גובה. ונראה מזה סייעת' לדברי תוס' לקמן (דף נו ע"ב) ד"ה אבל קבל וכו' שיכול לייחד שדה לכתוב' בלא שום אחריות ע"ש. א"כ י"ל דלהכי נקט מטלטלי' דבזה מלתא דפסיק' דבליתנהו בעינייהו דגובה דהרי תמיד צריך לכתוב כל נכסיו דאית לי אחראין לכתובתך מתקנת שמעון בן שטח. אבל בקרקע לא הוי מלתא דפסיק' דגובה בליתנהו בעינייהו דאפשר דלא שיעבד נכסיו לאאריות. וק"ל:

רש"י ד"ה קמייתא משנה ראשונה וכו'. יש לעיין האיך כתב רש"י לעיל (דף מב ע"ב) דטעמא דר"א דאמר מסירתה לכל אף לתרומה משום דסבר דחשש הוא משום שמא ימזוג ומהני מסר. וקשה ל"ל מסר הא גם הלך מהני והיכי קתני עלה הלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל ה"ה ברשות האב. וצ"ל דהא דבהלך מהני ולא חיישי' לשמא ימזוג היינו למשנה ראשונה דמהני הגיע זמן. אף דעדיין היא אצל משפחתה. אבל למשנה אחרונה דס"ל דגם בהגיע זמן חיישי' לשמא ימזוג ה"ה בהלך. ובעי' דוקא מסר. ור"א קאי למשנה אחרונה: אמנם באמת עדיין קשה לפ"ז דר"א סבר דלמשנה אחרונה ג"כ הטעם שמא ימזוג. וג' מחלוקות בדבר דעולא סבר למשנה ראשונה שמא ימזוג ולמשנה אחרונה משום סמפון. ורב שמואל בר יהודה סבר גם למשנה ראשונה משום סמפון. ור"א סבר גם למשנה אחרונה שמא ימזוג. וכ"ב להדי' בשיטה מקובצת פ' נערה. אם כן היכי אמרינן בקידושין אפלוגתא דבן בג בג וריב"ב דא"ב קבל מסר והלך. אימא דגם ריב"ב סבר כמשנה אחרונה ומשום שמא ימזוג וה"ה בהלך וכנ"ל. אע"כ דגם למשנה אחרונה מהני הלך להוציא מחשש שמא ימזוג ועדיף מהגיע זמן. אם כן הדר' קושי' הנ"ל לדוכתי' על ר"א דאמר מסירתה לכל וכו' הא גם הלך מהני. תו יש לעיין במ"ש תוס' לעיל (דף מח ע"ב) ד"ה ר"א אמר וכו' ועוד אור"י דמצינן לפרש דא"ב וכו' וקשה לפ"ז מאי פריך הש"ס תיובתא אימא דהברייתא כריב"ק דחש לשמא ימזוג ולא מהני מסר. ור"א סבר כבן בג בג דמעולם לא חיישי' לשמא ימזוג רק לסמפון ומהני מסר. בשלמא לפירש"י לא קשה להיפוך אימא דהברייתא כבן בג בג דחיישי' לסמפון ולא מהני מסר. ור"א סבר כריב"ב דל"ח לסמפון רק לשמא ימזוג ומהני מסר. משום די"ל דתיובתא דכלהו היינו באמת אאינך דברים חוץ מתרומה. וכן לפי' תוספות דמפרש דתיובתא דכלהו היינו רק לתרומה. ותיובתא דר"א ג"כ לק"מ כיון דאינהו מפרשי' דלמשנה אחרונה בודאי חיישי' לסמפון שפיר פריך מברייתא דמוכח דבמסר חיישי' לסמפון. וכ"ז פשוט. וראיתי אח"כ גם בפ"י שהאריך בזה וכ' ככל זה. אולם על הך תירץ של ר"י קשה לשיטתייהו דתיובת' דכלהו הוא רק לר"א. תיקש' מאי פריך אימא דר"א לא סבר רק סמפון ומהני מסר וברייתא אתי' כריב"ב דחיישי' לשמא ימזוג. וצ"ע: