חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת כתובות ב.

מתני' בתולה נשאת כו' שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין. קשה לי איך קתני סתמא והא בקטנה אמרינן דפיתוי קטנה אונס הוא, והא רש"י לא ניחא ליה לומר לא פלוג, ויש לומר דלא פלוג משום מיעוט נשים דהיינו אשת כהן או אשת ישראל שנתגרשה פחותה מבת ג' זהו ל"א אבל בזה גם רש"י ס"ל דלא פלוג בין קטנה לגדולה. [ אב"ה יל"ד קצת בזה, דודאי כל שהדברים משתוים ומתחלפים זה בזה יותר מהראוי לומר בהולא פלוג, והרי גדול בגדול מחלפי אהדדי גם נכרי בישראל כדאיתא במסכת שבת פ' תולין (דף קלט ע"א) ומשמע שם דקטן בגדול לא מחליף אף בששניהם ישראלים, ובבכורות פרק כל פסולי המוקדשים (דף לה ע"א) איתא כן להדיא, וא"כ כהנת וישראלית אף דב' מינים הן מחלפי כיון דשניהם גדולות, וקטנות וגדולות לא מחלפי אף דשניהן ישראלית]. ( אאב"ה מכבוד אחי חביבי הרב רבי שלמה נ"י שמעתי בטעם רש"י ז"ל שמיאן לומר משום לא פלוג משום דלמאי דס"ד דהמקשן לקמן (דף ט ע"א) דהאומר פ"פ מצאתי לא תהא אסורה עליו משום דאין אשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה והיינו דס"ד דאפילו ראה אדם שזינתה אשתו רק שלא היה שם עדים לא נאסרה עליו וכמ"ש בתוס' שם ולפי סברא זו דבעי עדים רואים הזנות יקשה איך יפורש המתני' דאף אם מוקי לה בטענת דמים ומברר בעדים שלא מצא דם, מ"מ הא לא תהא אסורה עליו, דנהי דידעינן בבירור שזינתה מ"מ הא גם באומר פ"פ מצאתי לגבי דידיה מחזיקים בבירור שזינתה דהא נאמן לגבי עצמו לשויה חד"א ומ"מ זנות כזה אינו אוסר כיון דזינתה בלא עדים וע"כ צ"ל דמתוך שיבא לב"ד יבאו עדים שהיו בשעת מעשה וראו מעשה הזנות. הן בתוס' שם (לקמן דף ט ד"ה ומי) סיימו בזה"ל אבל אהא דאר"א דנאמן בלא עדים לומר דמצא פ"פ פריך שפיר, משמעות דבריהם דאלו היה (אפשרות שיהא) מביא עדים שהיה פ"פ היה ניחא, וזהו קשה דהא ע"ע לא היו עדים שראו הזנות, ויראה דמזה ראיה קצת למ"ש הב"ש (סימן מב) בלא ראו עדים נתינת הטבעת לידה ואח"כ מיד ראו אותו בידה מקרי מקדש בעדים ולמד זה מהן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה, ולכאורה אינו דומה דהתם בשעת ביאה כבר ידעו ע"פ אומדנא שעתה הוא בא עליה ומתקיים העדות בידיעה שלא בראיה, דהא הידיעה הי' בשעת מעשה, משא"כ בראו הטבעת אח"כ בידה, דבשעת הנתינה גם ידיעה לא היתה להם, ומנ"ל דידיעה למפרע מקרי מקדש בעדים, אבל מדברי התוס' אלו מסתייע סברא זו, דמש"ה אתי שפיר מה דדייקינן מדבריהם שאם היו עדים שפ"פ לא היה קשה, משום דכיון דעתה יודעים העדים שזינתה, מקרי למפרע זנות בעדים בידיעה שלא בראיה, וי"ל דהתוס' הוציאו סברא זו כי היכי דלא תקשי לס"ד דהמקשה איך יפורש המתני' דהכא כיון דהם לא ניחא להו בפירש"י דיבאו עדים שזינתה, אבל בדעת רש"י י"ל דלא ס"ל דידיעה למפרע מקרי בעדים, וע"כ מוכרח שזה המקשן מפרש שיבאו עדים שזינתה, וכיון דלא מצא הכרח גם במסקנא לנטות מזה הפירוש לא ראה רש"י לחדש משום לא פלוג עכ"ד אחי שי'). ובמה דנקטו תוספות בפשיטות דמשום א"י ל"צ לתקן דתהיה מותרת מס"ס קשה לי הא י"ל דע"י שיבא לב"ד תהיה אסורה כשתתאלמן להנשא לכהן דהוי רק ספק דאינה תחתיו וי"ל דאמת אינו נאמן לאסרה על אחר דרק לעצמו נאמן מדין שוויה אנפשיה חד"א. ועדיין קשה במ"ש תוס' לקמן בסוגיא דפ"פ (ד"ה מאי לאו דקטעין פ"פ) משום דבטענת דמים לא יקרר דעתו והיינו בדרך ממ"נ דבא"כ או א"י ונתקדשה פחותה מג' דאסורה לו לא יתקרר דעתו ובא"י דעלמא דהוי ס"ס יתקרר ויתקרר דהא באמת מותרת לו (וכ"כ בתוס' ישנים שם) ובזה קשה הא התקנה משום א"י דעלמא דמותרת לו מטעם ס"ס ויתקרר דעתו, ואם יבא לב"ד ויברר טענותו שלא נמצא לה דמים, לכשתתאלמן תהיה אסורה לכהן:

גמרא לפיכך חלה הוא כו' אינו מעלה לה מזונות. וא"ת האיך שייך ללמוד מדברי עצמו דהרי שמואל עצמו הניח ויסד הדין דהגיע זמנו בא' בשבת א"מ לה מזונות והוא עצמו למד מההנחה זו דבחלה הוא או היא א"מ מזונות וי"ל דהא מה שאמר שקדו חכמים כו' אינו דברי עצמו דזהו ברייתא לקמן (דף ה ע"א) וממילא דין הראשון דהגיע זמנו באב"ש לאו דידיה הוא אלא דמוכרח מדתיקנו ג' ימים והלא גם אלו תיקנו רק יום א' כיון דכבר לא היה אפשר שתנשא ביום א' ממילא לא היתה יכולה להנשא עד יום ד' מחמת טענת בתולים וא"כ מאי נ"מ מג' ימים, וע"כ נ"מ מענין מזונות דאם יגיע זמנה בב' או בג' בשבת כיון דמסיבתה ותקנתה דידה הוא מעוכב א"צ להעלות מזונות (וכן ראיתי להרב מוהר"ש איידלס על תוס' ד"ה ותנשא), וכיון שדין זה לא הניח הוא ויסוד מונח הוא מהברייתא עצמה שפיר למד ממנו לחלה. ורש"י ז"ל פירש דהאי לפיכך ר"י מסיים ליה משמיה דנפשיה, ויראה דמפרש דנ"מ מתקנתא דג' ימים היכא דבתי דינין יושבים בכל יום, וא"כ דין דהגיע זמנו באחד בשבת אינו מוכרח מהברייתא ושמואל מדנפשיה אמרה וא"א שיאמר על דברי עצמו לפיכך אע"כ רב יוסף הוא דמסיים ליה: