חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת כתובות כז:

גמרא ושפחה מחזי חזי ושתקה. תמיהני למאי צריכנא לכך הא אף אם לא שתקה, מ"מ אנן חיישי' שלא תתבייש מלהבעל והשפחה תעיד באמת שנבעלה והיא תהיה מגורשת בגט זה, דהא בגט ישן בדיעבד מהני וא"כ תהיה מגורשת בגט ישן, ואף דכתבו תוס' גיטין דכ"מ דבודאי נבעלה אף דיעבד תצא, מ"מ בעדות שפחה דנטמאה איך תהיה נאמנת להצריכה גט אחר:

גמרא השתא נמי אתי ומשקרה תרתי לא עבדה. לשון זה איני מבין דבמה נקרא תרתי הא אם שותקת אין עול בידה דהא בשתיקתה אסורה כיון דליכא עדות על טהרתה, ובעדותה בשקר דטהורה לא עבדה אלא חד והו"ל למנקט דמעשה לא עבדה, אבל לשון תרתי לא עבדה לא מתיישב שפיר:

במתני' א"ר זכרי' וכו' לא זזה ידה כו' אמרו לו אין אדם מעיד על עצמו. תימא מ"ש בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דבנשאת לאחד מעידיה ואומרת ברי לי לא תצא, דודאי לאו מדין עדות אתינן עלה, ומשום דבשעה שהעיד עדיין לא היה בעלה ולא העיד על עצמו, דהא מ"מ הוי תרי ותרי ומה כח בעדותו, אע"כ משום דבספיקות אם בעלי דברים שניהם היינו היא והבעל אומרים ברי לי לא מפקינן אותה, והרי התם הוי ספיקא דאורייתא והבא עליה באשם תלוי מ"מ מהני ברי דבעלי דברים, ומכ"ש בשבויה דהספק הוא רק מדרבנן אסור, דמדאוריי' שבויה מותרת לבעלה דיועיל ברי דידה ודהבעל, ונהי דמדין עדות ליכא, דאין אדם מעיד על עצמו מ"מ מדין ברי דידיה ודידה לא תצא מר' זכרי' כמו בתרי ותרי דבנשאת לא תצא, ( אב"ה עי' מ"ש אבא מארי מ"ו זצ"ל בתשובותיו חלק א' מהפסקים):