חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת כתובות כב:

תד"ה כגון כו' והא דתנן הרגנוהו לא ישא את אשתו לא ששנים מעידין כן. קשה לי אך היה ס"ד לפרש דשנים אומרים הרגנוהו הא אף אם בתרי ניחוש ג"כ שזה שנושא אותה עיניו נתן בה, מכל מקום דל אותו לגמרי היא מותרת לו ע"פ עד השני. י"ל דהא דהקילו חז"ל להאמין עדות אשה בע"א הוא מטעם דייקא ומינסבא וא"כ י"ל דאם היה העד השני מעיד לבדו היתה מותרת דשייך ביה דייקא ומנסבי אבל כיון דהעידו ב' היא סברה דיש ב' עדים ולא דייקא כמ"ש תוס' ב"ב (דף לא ע"א ד"ה אמר ליה) ואנן חיישינן דעיניו נתן בה ונשאר רק ע"א דאינו נאמן היכא דליכא דייקא. ובעיקר קושית תוספות יש לומר הא מבואר במתני' דיבמות דכולן שהיו להם נשים ונתארמלו מותר לישא אותה וא"כ י"ל דבהכי מיירי הכא:

גמרא אמר אביי תרגמה בעד אחד א"ה אפילו לכתחלה נמי כו' דאר"א הסר ממך עקשות פה כו'. בפשוטו י"ל דדברי עולא גם בב"א וכמו דס"ל לעולא בסוטה (דף לא) בע"א אומר נטמאה וע"א מכחישו דאינה שותת אף שבאו בבת א' ובהכי מיירי בסוגיין ובזה דוקא לכתחלה לא תנשא משום לזות שפתים אבל בהתירוה תחלה ואח"כ בא עד המכחיש לא חיישינן ללזות שפתים דנגד זה עומד מה דהוי זילותא דב"ד כיון דכבר התירוה וההיא דיבמות דהתירוה לא תצא מהתירה הראשון כפשטיה דהיינו להנשא אף לכתחלה ואלו לא התירוה היתה אסורה להנשא משום לזות שפתים וזהו באמת טעמא דאידך מתני' דע"א מת וע"א לא מת ה"ז לא תנשא היינו לכתחלה משום לזות שפתים. ובתוס' (ד"ה אי הכי ובד"ה משום) נדחקו הרבה בזה והעלו לחלק בין סוטה דהיא דאורייתא לע"א אומר מת דהוא דרבנן ודהאי דהתירוה ל"ת מהתירה היינו אם נשאת אח"כ, ולא ידעתי למה דהא בפירוש זה הכל מרווח. וא"ת גם לפירושי ישאר דקדוק קצת במה דפרכי' הכא א"ה לכתחלה נמי הא מתני' ערוכה עד אחד מת ועד אחד לא מת לא תנשא, זה יש ליישב בקל די"ל דהמקשן היה סבר באמת דעולא מיירי בזא"ז דוקא ונדחק בההיא דסוטה כתירוצם דתוס' אבל מ"מ למסקנא דהכא י"ל כנ"ל דבב"א לכתחלה לא תנשא משום לזות שפתים ואם נשאת לא תצא והתירוה אפי' לכתחלה תנשא והכל נכון. עוד י"ל הקושיא מההיא דסוטה די"ל מש"ה בעד מיתה בעי דוקא התירוה להנשא כיון דאמרי' בע"א בעדות אשה דנאמן דמשום עיגונא הקילו בה רבנן, י"ל דבב"א כיון דחכמים מוחין לה להנשא משום לזות שפתים ממילא אוקמי אדינא דע"א אינו נאמן דל"ש להקל משום עגונה דהא לא ניחא לחכמים דתנשא, ואף דבע"א שאמר דנטבע במשאל"ס אם נשאת לא תצא (כמבואר ברמב"ם וש"ע וכדמשמע מסוגיא דיבמות דף קכ"א טבע חסא) ולא אמרינן כיון דסוף סוף א"י להנשא ל"ש בזה טעמא דעיגונא מ"מ יש לחלק כיון דחכמים האמינו לע"א האמינו לו בכ"מ היכא דליכא ריעותא דמשקר דזהו מאמינים לו דנטבע אלא דיש חשש שמא לא מת אבל הכא דאיכא עד המכחיש ודנין דלא תנשא משום זילותא הוי כמו דרך חשש שמא משקר זה העד, ובכה"ג לא תקנו חז"ל ולא נעשה כשנים:

בגמרא תרווייהו בא"א קמסהדי והאי דקאמר נתגרשה הו"ל חד. וא"ת הא משמע דידעינן דהיא א"א רק מכח דבריהם והא אחד מהם בודאי פסול ואין כאן עידי קדושין וכבר הקשה כן הר"ן ז"ל ותירץ דמיירי בע"א אומר קרוב לו וע"א קרוב לה דתלינן בטעות ולא הוי פסולים. וא"ת דלפ"ז לוקי דברי ר"י כפשטן בתרי ותרי ובגירושין מיירי דכת אחת אומרת קרוב לו וכת אחת אומרת קרוב לה דבזה תצא דתרי ותרי הוי חזקת א"א ודייקא ליכא כיון דיש עדים אינה חוששת למשקרים כמ"ש תוס' ב"ב (דף לא) אלא דכי אתו ב' המכחישים והיא רואית דכת א' משקרת חוששת שיבורר שיופסלו בגזלנותא וזהו בתרי ותרי במת בעלה אבל בגירושין בקרוב לה דמטעי טעי מסתמא העדים כשרים ולא דייקא ומש"ה תצא, וי"ל דא"כ הו"ל למפלגי בדידה בגירושין בין היכא דמכחשי סתם ובין דמכחשי אם קרוב לה או לו ובשלמא למה דמוקי הכא בע"א ליכא קושיא דלפלוג בדידיה בגירושין באם מכחשי בשרש גירושין דהוי א' פסול ל"ת דלא שייך תרווייהו בא"א קמסהדי דהא אחד מהן פסול, דזה אינו דהוא מטעם אחרינא דאין מחזיקין אותה לא"א ומניה לא מיירי ומפליג הכל היכא דמוחזק בא"א אבל בתרי ותרי שפיר הו"ל למפלג בדידיה והכל מטעם הגירושין:

תוספות ישנים ד"ה תרווייהו בא"א מסהדי כו' דאין זה מגו דרוצה להעיד כדי לפוסלה מכהונה. קשה בממנ"פ אם היא אומרת גרושה אני ממילא פסולה לכהונה בלא עדותן ואי דהיא אומרת לא נתקדשתי אף בב' מעידין על הגירושין תהיה אסורה דבמה דאומרת לא נתקדשתי מוכחשת מהעדים ולגבי עדותם על הגירושין היא מודית דלא גירשה כיון דאומרת לא נתקדשתי בכללו דלא נתגרשה והוי כההיא דשבועות אתו סהדי דאוזפיה ופרעיה דאמרינן כל האומר לא לויתי כו' (ודוחק לומר דמיירי בשויתיה שליח לקבלה והיא א"י מאומה אם נתגרשה, או בארוסה ומעידים שנתקדשה ונתגרשה ע"י אביה) ואולי יש לומר דדוקא בממון אמרינן דהודאת שלא פרע מהני משום הודאת בעל דין אבל באיסור באם מכחיש להעדים הוא רק מדין שאחד"א, ל"ש לומר דהיא מודית דלא נתגרשה ושוויה אנפשה חד"א דהא היא אומרת דלא נתקדשה ולא אמרה מעולם דהיא אסורה. ובאמת קשה לי על היסוד, דא"א הייתי וגרושה אני דנאמנת מטעם הפה שאסר, למאי צריך לזה הא בלא"ה אין מאמינים לה כלל בתורת עדות דהיתה א"א אלא מדין שאחד"א, וכיון דאומרת שהיתה א"א אבל עכשיו גרושה, מעולם לא שוויה אנפשה חד"א: וביותר בנשבית וטהורה היא למ"ל מדין הפה שאסר הא ב"ד אין מאמינים כלל על מעשה שנשבית ומדין שוויה אנפשה חד"א הא השביה עצמו אינו האיסור רק דחשש שנטמאה וכיון דהיא אומרת דטהורה היא מעולם לא שוויה אנפשה חד"א דהא אומרת דנשבית ולא היה טומאה דאין בזה חד"א וצ"ע:

גמרא ומי חציפא כ"ה כו' חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה. תימא הא מ"מ חזינן דלא דייקא בגירושין כ"כ כמו במיתה דהא תנן דמת בעלי נאמנת משום דייקא ומנסבה, וגרושה אני תנן דאינה נאמנת זולת בפה שאסר וע"כ משום דסומכת וסוברת אם יבוא בעלה תעיז בפניו לומר גרשתני, וצ"ל דלענין יסוד דייקא שוים, אלא דבמת דהוי עיגון יותר אם ימות בלא עדים, ע"כ ראו ז"ל לסמוך יותר על החזקה, ובני יקירי הרב רבי שלמה נ"י כתב אלי להשיב על קושיא זו בעצה עמוקה דבאומרת גרושה אני היינו טעמא דא"נ משום דאם יונח שהיא נאמנת ממילא גם אם יבא בעלה ויאמר לא גרשתיך והיא תודה יהיה הדין שבל נוציאה מבעלה שני, דנימא לה לאו כל כמינך דאסרת לך אבתרא וכדאיתא בפ"ק דקידושין (דף יב ע"ב) ונחזיק דבריה שאמרה גרושה אני ונתלה דעכשיו משקרת דנתנה עיניה באחר, וכיון בכן חזר הדין ממאוחר אל המוקדם דא"א לה להאמינה כשאומרת גרושה אני מטעם חזקה א"א מעיזה, דאימא שלא היה בדעתה כלל להעיז אלא שאם יבא בעלה תודה לדבריו אלא דסומכת שמ"מ אל תצא מהשני, ואולם הכא בשנים אומרים מת כו' דבאשם תלוי קאי וכל טעם ההיתר משום דאומרת ברי לי, הנה אם תודה אח"כ לבעלה, אף דלא נאמין לה מ"מ יהיה נופל הברי שלה ותצא משום דהיא קאי באשם תלוי ועל כרחך כשאמרה גרושה אני סמכה עצמה שתכחיש לבעלה ואתא לחזקה א"א מעיזה ועש"ה שפיר הקשה להאמינה, [ אאב"ה עיין בתשובות אאמ"ו זצוק"ל ח"א בחלק הכתבים בסי קע"ג תשובת אחי נ"י בארוכה]: