חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת כתובות יח:

תוס' ד"ה ובכולי, וא"ת מ"ש דלעדות פסול. ואלולי שאיני כדאי היה נ"ל דלק"מ דלעדות שיפסקו הב"ד על פיהם צריכים שיהיו מנוקים מעון והם בחזקת צדיקים גמורים וכמו שלא האמינה תורה לע"א דלא הוי בירור גמור כ"כ דאפשר דע"א הוא משקר אלא דמ"מ נאמן הוא לפסוק שבועה על פיו כיון דמ"מ הוא בחזקת כשרות גמור, אבל כל שעברו עבירה לא רצה תורה להאמינם שיהיה בירור בדבריהם לפסוק על פיהם אבל לשבועה לפטור לעצמו כל שאינו חשוד על השבועה מאמינים לו בשבועתו לפטור לעצמו ומה ענין שבועה לפטור את עצמו לענין עדות לפסוק על פיהם:

תוס' ד"ה הרי, דהא לקמן אמרי' תרי ותרי נינהו. קשה אמאי לא הוקשה להם לתוס' על הברייתא עצמו דאמרינן בסיפא דאין נאמן דלא מגבי' ולא מקרעי' אמאי ברישא נאמנים לגמרי הא מ"מ הוי תרי ותרי ומצד המגו הוי מגו במקום עדים, ואפשר לומר דס"ל לתוס' הכא דבתרי ותרי ויש לכת א' מגו מהימנא ולא מקרי מגו במק"ע כיון דגם הם עדים וכדמוכח מדבריהם לקמן (דף יט ע"ב) ד"ה ואם לזה הקשו רק על מתני' דברישא דאין נאמנים בתורת עדות כלל לחזור ולהגיד, ומצד מגו להוי כמגו במק"ע ( אאב"ה וכ"כ זה בספר הפלאה). עוד י"ל דלכאורה קשה מה הקשו הא ברישא השטר פסול בממ"נ דאם לא נאמין להם דאנוסים היו ממילא במה שמעידים עתה דאנוסים היו הוי עדות שקר, ומפסלי עתה בזה שמעידים בשקר וממילא נפסלו לקיים השטר כיון דמעידים עדות שקר וכההיא דבב"ק (דף עג) גבי גנב וטבח דבהוזמו על הטביחה בטל גם העדות גניבה, ולזה צ"ל כיון דאין שייכות עדות להיות חוזר ומגיד, במה דמשקרי לא מקרי עדות שקר דאין שם עדות עליו כלל והוי פטומי מילי בעלמא כאילו מספרים איזה ענין בעלמא בשקר, ולפ"ז ממילא ניחא, דעל רישא דברייתא ליכא קושיא דהתם דעכ"פ שם עדות על ההגדה דאנוסים היו לשווי' עכ"פ לתרי ותרי א"כ ברישא נאמנים לגמרי לפסול השטר מטעם ממ"נ דאם לא היו אנוסים ממילא במה שמעידים שאנוסים היו מעידים בשקר וממילא בטל עדותן של הקיום דכתב ידם הוא:

גמרא לא שנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון ואף למאן דס"ל אדם משים עצמו רשע מ"מ כאן לא מהני עדותן דאנוסים היו דהא אם היו אנוסים הם רשעים וא"כ רשעים מעידין שהשטר פסול ואין ממש בעדותן והשטר בחזקתו, ורש"י כתב דלאו כל כמינייהו ומשוי נפשייהו רשעים ואיני יודע מה צורך לזה:

גמרא אבל כו' מחמת ממון אין נאמנים מאי טעם אין אדם משים עצמו רשע. ק"ק דבההיא דפלוני רבעני דאמרינן אא"מ עצמו רשע היינו דאינו נעשה פסול עפ"י עצמו, ומהימנינן ליה דפלוני רבע אף שהוא אומר על עצמו שהוא רשע ואינו ראוי להעיד אין מאמינים לו שהוא פסול לעדות, אלא דהיה ראוי לומר בדרך ממנ"פ דאם האמת שפלוני רבעו הוא רשע ואין כאן עדות, לזה אמרינן פלגי' דבוריה ומהימן דפלוני רבע וה"נ הכא אם היו אומרים דהשטר אמת כדינו מדעת הלוה אלא דאנו פסולי עדות והשטר חספא, בזה אמרינן דאין נפסל על פי עצמו והשטר כשר, אבל בזה דאומרים דהמלוה אנסם לחתום והשטר פסול בעצמותו שלא נעשה מדעת הלוה וראוי להאמינם במגו, א"נ מה בכך דאינו נפסל עפ"י עצמו מ"מ נהמני' להו שהמלוה אנסם והשטר פסול בעצמותו, מזה מוכח דכללא דא"א מע"ר לאו בדוקא שאין דנין אותם לפסולי עדות אלא דהב"ד אין שומעים לדבריהם שעשו כך וכך מעשה רשע. אמנם תמוה לי מסוגיא דיבמות (דף כה) דמבואר באומר הרגתיו אף אם לא פלגי' דבוריה מ"מ אם גזלן כשר לעדות אשה מהימן ומשיאין אותה על פיו הא מ"מ נימא דא"א מע"ר ולא מהימנינן ליה דעשה מעשה זאת שהרג, ובמקום אחר הארכתי בעזה"י:

תד"ה אין נאמנים ליכא לאקשויי דלהימנו במגו דאיבעי אמרו פרוע דחוזרים ומגידים הם. לא זכיתי להבין דהא קושייתם לא היה דלהימני מדין עדות אלא מדין מגו וא"כ מה ענין זה לאין חוזרים ומגידים והא אנוסים מחמת נפשות יכולין לחזור ולהגיד אלא כיון דאמרי אנוסים מחמת ממון אאמע"ר. וחשבתי לומר דתיבת ועוד הוא טעות סופר דתרווייהו צריכי להדדי, דאילו היה הדין דחוזרים ומגידים לא היה מגו במק"ע, כיון דגם להמגו יש עדים וכמש"ל ואך מטעם דאין חוזרים ומגידים הוי מגו במק"ע, אבל עם כ"ז לא הבנתי, הא לל"ק דנאמנים מחמת נפשות הרי דיכולים לחזור ולהגיד אלא דבאנוסים היינו מחמת ממון א"נ מטעם דא"א מע"ר, ושוב יקשה דבמקום מגו ל"א א"א מע"ר לל"ק כמו דנאמנים ברישא מכח מגו, ולפמ"ש לעיל דל"צ לטעמא דא"א מע"ר אלא דבאם אנוסים היינו הם רשעים, ואין נאמנים להעיד שהשטר פסול ואין על אנוסים היינו שם עדות כיון דפסולין להעיד והוי רק מדין מגו והוי מגו במקום עדים כיון דמקויים כדינו, אבל לשון תוס' אין חוזרים ומגידים תמוה. ( אאב"ה מתחלת דברי אבא מרי מאור הגולה זצוק"ל בזה, נראה דפשיטא ליה דדין כיון שהגיד כו' הוא רק שא"נ על מה שחוזר ומגיד מטעם עדות אבל מ"מ כשיש לו מגו נאמן, ואחי הרב רבי שלמה ני' בחדושיו על ש"ע חו"מ כתב היפוך מזה ע"כ אעתיק דבריו כאן והם דברי הש"ך בדיני מגו (סוף סימן פב אות כד) שהביא ראיה דהיכא דמשים עצמו רשע בטענתו א"נ במגו מפלוני רבעני לרצוני (סנהדרין דף ט') דלא מהימן במגו דאמר לאונסי, וכתב אחי שי' וז"ל, ראיה זו איני מכיר דלמאן קא קשיא ליה, אי לדידן דפלגינן דבוריה והורגין את הרובע וע"ז ק"ל דנאמינו שהוא כן כמו שאומר שרבעו לרצונו והוא פסול לעדות ולא נהרוג את הרובע כיון שנשאר רק ע"א ואין הורגים בע"א אף אם הדבר אמת זה ודאי אינו קושיא דאם באומרו ברצון יהיה הדין דלא נהרגנו ממילא שוב לא יהיה מגו דהוה אמר לאונסי כיון דבאומר לאונסי הורגין את הרובע ואין הטענות שוות ואי לרב יוסף דסבר דאין הורגין את הרובע משום דהוה רשע ואינו עדות וק"ל דנאמינו דהמעשה אמת במגו דלאונסי ונהרגנו, ז"א קושיא דאטו הורגין עפ"י מגו והרי מגו אינו כ"א אומדנא חזקה שכך הוא הדבר ולא עדיף מעובדא דשמעון בן שטח (סנהדרין דף לז): ומדברי התוס' פרק אע"פ (דף סג ב' ד"ה אבל) שהקשו דנאמינה באומרת טמאה אני ברצון במגו דמאיס עלי והרי באומרת שזינתה ברצון עע"ר וע"כ סברת התוס' דלא כש"ך. גם לקמן (דף יט) הקשו בתוס' דנאמין למלוה שטר אמנה הוא זה במגו דאיבעי מחל, והרי בטענת אמנה מע"ר וכבר העיר ע"ז הפ"י ז"ל: גם בהגה"ת ש"ע יו"ד (סי' קסט ס' כה) דהלוה נאמן דהלואה היה ברבית במגו (וע"ש בש"ך ס"ק עט). ואולם הא ודאי קשיא לי על התוס' והגהת ש"ע דהא ממסקנא דרבא בכתובות (דף יח ב) דא"נ לומר אנוסים היינו מחמת ממון אף באין כתב ידם יוצא ממ"א ונתן רבא שם הטעם משום דאאמע"ר ודאי מבואר דל"א מגו היכא דמע"ר. והנלע"ד דבלא"ה קשיא לי למ"ש רש"י שם בפירוש אאמע"ר דא"נ לפסול עצמו דקרוב פסול להעיד, א"כ מה זה ענין שלא יהיו נאמנים לפסול השער, דהא אינם קרובים לגבי השטר והרי דברי רש"י נראים מתאימים עם דברי הריב"ם שבהגהת אשרי פדק הגוזל עצים (סי' י"ח) דל"א אאמע"ר כ"א לענין עדות (ור"ל בפלוני רבעני לרצוני דסברת רב יוסף דרשע הוא פסול לעדות ע"ז השיב רבא אאמע"ר ולא נפסל לעדות ע"י עצמו) והרי כ' הריב"ם דמה"ט יכול לפטור עצמו מממון בטענה שמע"ר בה, אלמא דאף דכפי טענתו פסול הוא לעדות ואין מאמינים לו מ"ע לגבי ממון מהימן וה"נ אף דכפי דבריהם הם פסולים לעדות מ"מ יהיו נאמנים לגבי השטר, ותו קשיא כיון דרבא הקשה רק על מה דאמר רמב"ח דמחמת נפשות גם בסיפא נאמנים, א"כ היה לו די לנייד בזה מדבריו ולומר דבסיפא בכל גווני אף מחמת נפשות א"נ, אבל ממה דס"ל לרמב"ח דברישא בכל גווני נאמנים, אף מחמת מעון דמגו מועיל גם היכא דמע"ר, ע"ז לא הקשה רבא ולא היה לו לנייד מדעת רמב"ח בל"ק מזה, וכבר הקשה כן בס' הפלאה, וע"כ נ"ל דהטעם דנתן רבא דא"נ מחמת ממון דאאמע"ר רצה בזה לא דמש"ה א"נ אלא כיון דאאמע"ר ממילא שוב א"נ מטעם כיון שהגיד כו' והוא למ"ש רש"י ז"ל בפירוש קושית רבא כיון שהגיד כו' בזה"ל אבל רישא באכ"י יוצא ממ"א כו' כולה חדא הגדה הוא, ומדלא כתב בפשוט דרישא לא מטעם עדות נאמנים מה שמגידים שנית אלא משום המגו דאית להו משמע דס"ל לרש"י דכל דשייך ביה כיון שהגיד כו' גם במגו א"נ לחזור ולהגיד, וי"ל מעתה דהענין כך דכל שהגדתם השניה היא בגדר עדות שייך ביה לומר כולה חדא הגדה, אבל אם בהגדה השניה הוסר גדר העדות ל"ש ביה כולה חדא הגדה, דהגדת עדות לחוד ודבור שאינו עדות לחוד, וע"כ מה שא"ר דא"נ מחמת ממון דאמע"ר, היינו כיון דבהגדה זו דבר נוגע על עצמו ולעצמו הוא קרוב, ואין לדבור זה גדר עדות ול"ש לצרפו אל דבור ראשון שהוא עדות לומר דכוליה חדא הגדה, וממילא נפל שוב תחת סוג כיון שהגיד כו': ומיושב מה שנתקשינו בהבנת דברי רש"י שפירש אאמע"ר משום דקרוב לעצמו דאה"נ דלאו מטעם זה א"נ לגבי השטר, דלדבר דל"ש דהוא קרוב לו נאמן ובפרטות הכא דאית ליה מגו דנאמן אלא דאאמע"ר גורם שלא יהיה דבור זה הגדת עדות וממילא א"נ כיון שהגיד, ובזה גם מגו אינו מועיל כמו שדקדקנו מדברי רש"י דלעיל מיניה. ומיושב מה דנטה רבא גם בזה מדברי רמב"ח וסבר דמחמת ממון גם במגו א"נ אף דלא הקשה על זה מאומה די"ל דבקושייתו כיון שהגיד כו' מוקשה גם חלק זה של דברי רמב"ח, דהא גם רמב"ח ס"ל אאמע"ר דמש"ה אמר דמחמת ממון א"נ בסיפא אלא דברישא ס"ל דמ"מ נאמן במגו, וע"ז בעצם לא היה קשיא לרבא דגם הוא מודה דמגו מועיל גם היכא דמע"ר אבל הוא מעצמו מופרך בפרכת כיון שהגיד כו' דכיון דמודה רמב"ח דאאמע"ר שוב לא הוי חדא הגדה. וניחא ג"כ מה דקשה עוד כיון דמחמת נפשות נאמנים באכ"י יוצא ממ"א במגו א"כ גם בכ"י יוצא יהיו נאמנים במגו דתנאי דלהר"י דע"א אומר תנאי נמי נאמן אינו מגו דבי תרי והפ"י הקשה כן ולדרכנו לק"מ דכיון דכ"י יוצא ממ"א וא"א לצרף הגדה של עכשיו אל הראשונה לאמור כולה חדא הגדה ושייך ביה כיון שהגיד בזה באמת גם מגו אינו מועיל, ובאכ"י יוצא דנאמנים לאו משום מגו מהימני אלא משום דאינו בגדר כיון שהגיד כו' דכולא חדא הגדה. גם מה שנתקשה עוד הפ"י דמנ"ל לרבא דא"י לחזור ולהגיד מחמת נפשות כיון דהוא אמתלאה וניתן לכתוב כמו מודעה היה דברינו וי"ל דנאמן, לדרכנו יש ליישב דהא לא פירש שעיקר קושית רבא נוסדה על זה החלק דנאמנים גם בסיפא לומר מחמת נפשות וי"ל דיסוד קושייתו על חלק זה של רמב"ח מה דשמעת מיניה דברישא גם מ' ממון נאמנים וע"ז קשה הא הוה חוזר ומגיד כיון דאאמע"ר זה לא הוה אמתלאה ולא ניתן לכתוב וכיון דמשום קושיא זו מוכרח דרישא מיירי רק במחמת נפשות ממילא מופרך מה דס"ל לרמב"ח דמחמת נפשות נאמן גם בסיפא דא"כ אין בין רישא לסיפא ולא כלום, ועכ"פ לפי פירושנו אין מכאן הכרע כלל דל"א מגו היכא דמע"ר עכ"ד אחי ני'):

גמרא בשלמא פסולי עדות (מלוה גופיה מידק דייק) קטנים נמי כו' אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול: וא"ת הא לפי דבריהם היו קטנים בעת שחתמו, וכלום חזקה שייך בקטנים, וי"ל דעיקר הטעם דמלוה מידק דייק ואינו מחתם קטנים כמו דאמר גבי פסולין אלא דהיה אפשר לומר דאינו מדקדק בזה כ"כ אם נראה כגדול בקומה סומך עליו, לזה מביא ראייה מדר"ל דאמר אין העדים חותמין, והיינו דמדייקים גם בגדול בקומה אם הביא סימנים וה"נ מלוה מידק דייק, והתוספות כתבו דהו"מ למימר גבי קטנים נמי משום מלוה מידק דייק, משמע דס"ל דזהו דאין עדים חותמין הוא טעם אחר, ובעניי איני מבין וד' יחנני ויבינני: