חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת כתובות יא.

גמרא אר"ה גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד כו' וזכין לאדם שלא בפניו. דמה דקיי"ל אין שליחות לקטן, לא משום דקליש כחו דקטן, אלא משום דמעשה קטן אינו כלום והעשיה שעשה שליח לית ביה מששא, ומיהו זה דוקא במקום דצריך דעתו ועשייתו כגון בתרומה, דמאיזה טעם שהוא, או משום דדלמא רוצה לפטור במעוט או במרובה, או משום טעם אחר עכ"פ הדין מוסד דצריך לעשותו שליח אמרינן דקטן אין לו מעשה אבל היכא דא"צ דעתו שיעשה לשליח, גם לקטן יש שליחות. (אאב"ה אמר לי אחי חביבי הרב רבי שלמה ני' שדברי הרמב"ם (ריש פרק ב' משלוחין) בטעם א"ש לקטן משום דקטן לאו בר דעת הוא מורה כדברי אבא מארי זצוק"ל אבל אמר לפקפק בדבריו מחצר דקטן, דקטן ל"ל חצר משום דחצר דגברא משום שליחות אתרבי והרי בחצר א"צ לא מחשבה ולא מעשה). והתוס' לא נחתו לכך וכתבו לחלק בין תרומה לזה (בסוף ד"ה מטבילין) ואא"ל דטעמא בעו לאשמעינן מה דבתרומה צריך שיעשנו שליח דזה אינו ענין לכאן דהא זה ברור דגם גדול צריך שיעשנו שליח בתרומה ומה לנו בטעמא להכא, יהיה הטעם איזה שיהיה מ"מ כיון דצריך שיעשנו שליח ומעשה קטן אינו כלום מש"ה אין לו שליחות. ולפי הגרסא שלפנינו בפרק א"נ דזכיה מדרבנן אית ליה, קשה איך משכחת גר קטן מדאורייתא וכתבו בתוס' דמשכחת לה במעוברת שנתגיירה דבנה א"צ טבילה והוה גר מה"ת, ואני תמה דנהי דעלתה לי' טבילה דאין זה חציצה משום דהיינו רביתיה, מ"מ גירות אין כאן דכיון דקיי"ל עובר לאו ירך אמו הוא וקיי"ל דקטן ל"ל זכיה מה"ת א"כ מאן משווי' לגר וד' יפקח עיני העורות, ובשעשועי עם בני יקיר לי הג"ר שלמה שי' בפלפולי דאורייתא. (אאב"ה שרצה אחי ני' לומר דאפשר דכמו דהדין באין שליח לדבר עבירה דמ"מ אם המעשה מועיל בשביל אחד יועיל גם בשביל זה המשלח בעבירה לפירוש רש"י בב"מ בשותפין שגנבו ה"ה נמי בכל מילי דאמרינן אין שליחות כמו א"ש לנכרי דמ"מ אם במעשה זו עשה שליחות לנכרי ולישראל מתוך שמועיל לישראל מועיל נמי לנכרי וביקש גם ליישב בהקדמה זו קושיא אחת באיבעי' בנדרים אי כהני שלוחא דידן נינהו וקשה א"כ איך מקבלין קרבנות מן הנכרים הא א"ש לנכרי, ואמר ליישב עפ"י דברי התוס' קידושין (דף כג ע"ב) דשלוחי דרחמנא ודאי נינהו והאיבעיא רק אי הוי נמי שלוחא דידן ומש"ה מתוך שקיים שליחותו לגבי דרחמנא מועיל גם לגבי נכרי (להבנת בעל קצה"ח בדברי רש"י אין מעמד לדברי אחי הג' ני') וכתבתי דלדבריו י"ל גם הכא אף דא"ש לקטן מ"מ מגו דזוכית לעצמה לגירות זוכית נמי להעובר לגירות. ( אאב"ה חד מן חכימיא דק"ק קאליש השיב על סברת אחי שי' מריש פ"ב דקדושין (דף מב א') ותסברא דהא שליחות הוא וקטנים לאו בני שליחות נינהו ומאי קושי' נימא מגו דנעשה הנשיא שליח לגדולים נעשה שליח נמי להקטנים, ואמר לו אחי ני' דל"ק ול"מ דהא התם הנשיא זכה לכל אחד מבני שבטו את חלקו, ובזוכה שני חפצים א' לזה וא' לזה לא קאמינא כ"א כגונא דרש"י דבחפץ א' יהי' שליח לזה ולזה):

גמרא דהא קיי"ל דעבד וודאי בהפקירא ניחא ליה. אף דקיי"ל כרבנן דשחרור הוי זכות היינו בעבד שאינו חושש בהפקירא שמפקיע עצמו משעבוד אבל גבי נכרי שאינו משועבד ניחא ליה בהפקירא כ"כ תוס' ומ"מ לישנא דקיי"ל עבדא בהפקירא ניחא ליה קשה דהא באמת בעבד לא קיי"ל בהפקירא ניחא ליה. ונראה לפמ"ש בגיטין (דף יד ע"א) דשמואל דאמר התם דבחוב הולך לאו כזכי ולשיטת ר"ת דהולך ותן הכל חד א"כ בעבד בתנו אמאי אם רצה לחזור לא יחזור אף דהוי כחוב דמסתמא עביד ליה נייח נפשי' כמ"ש הר"ן שם הא אפילו בחוב לא הוי כזכי לשמואל, היינו דשמואל אמר כן לפי ההלכה דקיי"ל שם ספ"א כר"ש הנשיא דהולך במתנה לאו כזכי ס"ל לשמואל דה"ה בחוב ומתני' בעבד י"ל כתנא די"א בברייתא דאפי' במתנה הולך כזכי, ואף דר"מ ס"ל שם דהולך לאו כזכי א"כ אמאי אמר ר"מ במתני' דבעבד יכול לחזור דהוי חוב דפסיל ליה מתרומה הא לר"מ בלא"ה יכול לחזור דהולך ותן לאו כזכי, וצ"ל דר"מ לדבריכם קאמר דאף לדידכו מ"מ לאו זכות הוא לעבד דפוסלו מתרומה, לפ"ז לא מצינו כלל סברת דעבדא בהפקירא ניחא ליה דאף דר"מ ס"ל דאפילו בעבד ישראל א"י לחזור מ"מ י"ל דהטעם דר"מ לשיטתו דהולך לאו כזכי אלא דהקשה לרבנן לדידכו דעכ"פ בעבד כהן דפוסלו מתרומה לאו זכות הוא לו, ולזה אמרינן הכא דקיי"ל דעבדא בהפקירא ניחא ליה היינו דקיי"ל כרב דבחוב לכ"ע הולך כזכי וא"כ בעבד דהוי כמו חוב וכמה דכתיבנא מוכרח דטעמא דר"מ בעבד ישראל דאינו יכול לחזור משום דבהפקירא ניחא ליה וראוי לומר דבנכרי דאינו מפקיע עצמו משיעבוד גם לרבנן בהפקירא ניחא ליה ומדוקדק לישנא דקיי"ל:

גמרא ה"מ גדול דטעם טעמא דאיסור' אבל קטן זכות היא לו. ואף ר"מ מודה בזה ככתוב בתוס', מיהו ה"מ בגירות אבל בשחרור וודאי חובה הוא ואפילו רבנן מודי' בזה כיון דזכיית קטן מדרבנן א"כ כשיגדיל יהיה אסור בשפחה ובבת חורין ואין לך חוב גדול מזה ואי דא"כ יהיה דינו כחצי עבד דכופין את רבו ועושהו בן חורין דלמא שביק ליה ואזיל לעלמא דלא ימצאו ב"ד לכופו, וגירות שאני דבידו לגייר עצמו כשיגדיל. ( אאב"ה נשאל אחי חביבי הג"ר שלמה ני' לאיזה צורך כתב אאמ"ו זצוק"ל זה הא משמעות התוס' (ד"ה מטבילין) דבגירות עקרו החכמים ד"ת ומותר בישראלית, והשיב בזה"ל באמת קשה על התוס' דהקשו איך מותר בישראלית דמאין להם זה דמותר בה, ואי דאי אמרת דאסור בישראלית א"כ אין לך חוב גדול מזה, הא י"ל כמ"ש אבא מארי זצוקללה"ה דלכשיגדיל ישוב ויטבול, וע"כ נלענ"ד די"ל דהתוספות אזלי בשיטת ר"ח והביאו בטור (יו"ד סימן רס"ח) דערבי מהול אין לו תקנה ולא מועיל הטפת דם ברית, ויען שבגר קטן ע"כ צריך ג"כ למולו ע"ד ב"ד ומטעם זכין וכדאיתא בהריטב"א א"כ מדאורייתא דאין לו זכיה לכשיגדיל בל יוכל לטהר לישא ישראלי' דיהי' כערבי מהול וע"כ הוכרחו לומר דמותר בישראלית, אבל אאמ"ו קדוש ד' נ"ע לא נחית בהכי ותפס דרך הפשוט די"ל דאסור בישראלית עד ישוב ויטבול ויטיף דם ברית. ואשר הקשה לי רו"מ כבודו למאי צורך כתבו בתוס' דר"ה סבר כו' כח לעקור בקום ועשה, הא עליו בל"ז ליכא אסור דמדאורייתא דנכרי הוא אינו מוזהר על ישראלית, ומדרבנן דהוא גר הא גר מותר בישראלית ואין האיסור כ"א עליה ואצלה הוי שוא"ת דקרקע עולם היא, אי בעינא אמינא ליה דנ"ל להתוס' מאי דתפס ר"ה מטבילין ול"א מלין היינו משום דתפס דבר ששייך בין באיש בין באשה וא"כ תיקשי עדיין באשה מא"ל איך תנשא לישראל הא אצלו הוי קום ועשה, אך א"כ יפלו דברי הראשונים דיקשה שוב מנ"ל להתוס' להקשות, דהא מגיורת ליכא קושיא דלמא באמת אסורה לישראל עד שתטבול משתגדיל ומאיש דלא יועיל מה שימול כשיגדיל מ"מ בדידי' י"ל כקושיית מעלתו שי' כיון דהאיסור לגבי דידה הוה שוא"ת, אבל לקושטא דמלתא מה דהוה קרקע עולם מועיל לה רק לענין שתעבור ואל תהרג אבל לענין איסור הא כתיב ונכרתו הנפשות העושות והתורה עשתה גם שוא"ת דידה למעשה, עכ"ד אחי שי'). והתוס' כתבו דגם בשחרור זכות הוא לקטן ויראה לי דאזלי בשינויא ב' לעיל דזכיית קטן מה"ת אבל לגרסתינו בפרק א"נ דזכייתו דרבנן ודאי הוה חוב, ואפילו לרבנן, כנ"ל נכון בעזה"י: