חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת גיטין נג.

{*)כל הדינים על דבר יי"נ אין להם שום תוקף בזמן הזה ורק הוא בכלל דרוש וקיבל שכר הם:} סוגיא דהמטמא והמדמע:

א' קושי' תוס' ד"ה מנסך קלב"מ דקשה לשמואל מ"ש מגונב חלבו.

ב' קושי' העולם מה פריך הש"ס מההוא דעושה מלאכה. דלמא התם אף במזיד פטור מטעם כדי שיודיע ול"ש השתא לאזוקי כו' דהא אין ראיה דלמא להנאתו עבד:

ג' מה שכ' רש"י ריש בב"ק דמנסך ע"כ ממש דאי מערב הא יכול למוכרה לעובדי כוכבים ומזלות חוץ מדמי איסור שבו ומהרש"א פי' שם דכיון דהוי הפסד מועט קצת מערב היינו מדמע. ובאמת לא משמע כן בכוונת רש"י. ומה שכ' רש"י בסוגיא ואסורה בהנאה. ורצונו בזה דאף דקאי לשמואל דסבר בע"ז (דף עד) אף יין ביין ימכר כולו לעובדי כוכבים ומזלות מ"מ משנתנו כת"ק דהתם דכולו אסור בהנאה. ואם כפי' מהרש"א מי דחקו לרש"י בזה לפרש כן לשמואל דלא חש לקושי' מערב היינו מדמע. אע"כ ברור דכוונת רש"י דאי אמרי' דמכר הוי הפסד קטן מאד וגרע ממדמע וצריך למכרו רק לכהן בזול אבל מה שיכול למכרו לעובדי כוכבים ומזלות א"צ לזלזל הרבה במכירה והוי הפסד מועט מאד ובכה"ג לא חשו לקנות מטעם שלא יהא. אך הדבר צריך לימוד מהיכן יצא לרבינו רש"י נביאות כזה:

ד' במחלוקת רש"י ותוס' בחולין אם אמרי' בשותפות לצעורי קמכוין או לא. מנ"ל לרש"י להמציא דבשותפות ל"ש לצעורי עד שהוצרך לדחוק דה"ה דהוי מצי לאוקמי בשותפות:

ה' במה שהעתיק הרמב"ם שנויא דהש"ס פרה שהכניסה לרבקה מבואר דס"ל אף למ"ד ל"ש היזק הקושי' דלחייב בדיני שמים מטעם קנס א"כ באמת קשה אמאי לא פריך הש"ס לאידך מ"ד ג"כ. ומה שתי' הגאון המנוח הצדיק מו"ה גדליה זצללה"ה נדפס משמו דהרמב"ם ס"ל כתי' א' תוספות בב"ק (דף צח) ומש"ה לא הו"מ למיפרך למ"ד ל"ש היזק. די"ל דפטור דרוב שוורים לאו לגבי מזבח קיימי ונקט מלאכה לרבותא דאינו חייב בדיני שמים וס"ל דאף בפרה שייך לומר לאו לגבי מזבח קיימי ופריך רק לחזקיה דא"כ ליתני צורם דמלאכה לאו רבותא יותר כמ"ש תוס' וכ"מ לרבה דפוטר בצורם אבל הרמב"ם דפסק דלא כרבה גם למ"ד ל"ש היזק חייב בד"ש. עכ"ד. אם אמנם דבריו נחמדים וישרים למוצאי דעת הם ליישב הך דמי חטאת. אבל דחיקא לומר גם בפרה דלאו לגבי מזבח קיימי. ונראה דגם לתי' א' דתוספות ס"ל דהקושי' דבד"א נמי לחייב קאי אפרה ומש"ה מקשה בפשיטות בד"א נמי לחייב אלא הא דהוצרך לשנות גם ממי חטאת היינו כדי ליישב גם הקושי' יבואר לפנינו בעזה"י:

ו' ב' קושי' שהקשה המ"ל על הרי"ף בפ' החובל שסתר דברי המ"ס קנסא הוא מהא דיליף רב מושפך וכיסה. דלמא רב לטעמיה דסבר בסוגיא קנסא מקנסא ילפי' (וכן הקשה הש"ך) גם הקשה דמהרי"ף מבואר דסבירא ליה קנסא מקנסא לא ילפינן ואמאי פסק הרמב"ם נגד הרי"ף רבו וסבירא ליה קנסא מקנסא ילפי'. ונלענ"ד ליישב הכל בעזה"י: והנה נראה בפשטא להביא ראיה לרש"י בב"ק הנ"ל באות ג' והיינו דלכאורה הסוגיא תמוה דמתחלה פריך מ"ד מערב מ"ט ל"א מנסך דמשמע דמנסך עדיף לפרש וכיון דרב סבר מסברא כר' ירמי' וממילא עדיף לפרש מנסך ממש מאי פריך תו מ"ד מנסך מ"ט ל"א מערב. ולזה נראה דודאי בפשטא עדיף לפרש מערב דאי מנסך צריך לדחוק בישראל פושע כמסקנא בחולין. אך לשיטת שמואל בע"ז (דף עד) כרשב"ג דיין ביין ימכר לעובדי כוכבים ומזלות חוץ מדמי איסור וע"כ משנתנו כת"ק דרשב"ג וכמ"ש לעיל. וא"ת משנתנו דלא כהלכתא ממילא יותר עדיף לפרש מנסך ממש ונסבול הדוחק לאוקמי בישראל מומר. ממה שנפרש מערב ותיקום סתם דלא כהלכתא. אבל לרב לשיטתי' דסבר בע"ז שם כת"ק דיין ביין אסור כולו ממילא עדיף לפרש מערב ממה שנפרש מנסך ונדחוק דמיירי במומר. ושפיר פריך לרב לשיטתי' מ"ט ל"א מערב מוכח כדברי רש"י. וע"פ הוצעה זו דסוגיין אזלי בסוגיא דחולין דמיירי במומר. נבאר לתרץ מה שהקשינו אות ד'. ונקדים ליישב קושי' הפ"י העצומה בסוגיין דמה משני מנסך קלב"מ מ"מ כיון דבלא"ה א"א לאוקמי מנסך אלא במומר כמסקנא דחולין עדיין קשה לוקי מנסך שנסכו הפושע ע"י מגעו כדין מגע עובדי כוכבים ומזלות. וכתב דלשיטת רש"י בחולין דבשותפות ל"ש לצעורי לק"מ די"ל דדוחק לאוקמי בפושע, והא דפריך מ"ט ל"א מנסך היינו דלוקי בשותפות, אבל לפי התוס' ע"כ פירכת הש"ס מ"ט ל"א מנסך היינו דלוקי בפושע, א"כ לא משני מידי דקלב"מ מ"מ לוקי דאיירי במגע ע"ש שהניח בצ"ע, ולדידי גם לרש"י אינו מיושב כ"כ דהא ע"כ מדמשני בחולין בפושע ולא משני בשותפות על כרחך דהנך אוקימתות כהדדי נינהו ואין באוקימת' דמומר דוחק יותר מאוקימתא דשותפות. אם כן עדיין קשה כי היכי דפריך הש"ס מ"ט ל"א מנסך דלוקי בשותפות כמו כן קשה במסקנא לוקי במומר ובנגעו בו. ונלענ"ד ליישב סוגיין דמסכת ע"ז (דף נט ע"א) א"ר אשי ההוא נכרי דנסיך לחמרא דישראל בכוונה שרי לי' למשקל דמי מההוא עכו"ם. א"ר אשי מנא אמינא לה כו' ע' בהר"ן שם דמפרש דמנא אמינא לן היינו מנ"ל דמקלי קלי דלמא רבנן משום גזירת בנותיהן אתי עלה נמי לאיסור הנא' נמצא דעכו"ם לא קליי' דמותר מן הדין אלא דחכמים אסרוהו פי' ולא נקרא מזיק. וכי שקיל דמי יי"נ קא שקיל ומוכח לה מפלוגת' דר"י ב"ב ורבנן. דהא לר"י ב"ב משום דלית לן למיחוש לניסוך גמור שרי לי' בהנאה אלמא משום בנותיהן לחוד לא אסרו בהנא'. ומינה לרבנן דלא אסרו בהנא' אלא משום דמחמרינן וחיישי' לניסך אותו לע"ז. וכיון דמה"ט מיתסר פשיטא דשרי למשקל דמי חמרא מיניה דאי לא נסכיה הא שרי. ואי נסכיה הא מקלי קלי ע"ש. ביאור דברי הר"ן שכ' להתיר רק מטעם ממנ"פ נראה דס"ל דאין העכו"ם מחוייב לשלם דשמא לא נסכו. ואף דבאמת דחכמים אסרוהו. מ"מ כיון דהוא לא עביד מידי כמו אם הטעם משום בנותיהן. ולזה רק דמותר למשקל דמי היינו אם העכו"ם רוצה לשלם דאם באמת קמי שמיא גליא דלא נסכו הרי דבאמת שרי. ואם באמת נסכו א"כ הוא מזיק וחייב לשלם. ועדיין צריך ביאור דמה ממנ"פ היא זו, דלמא באמת ניסך היין ואעפ"כ אינו מחוייב לשלם היין דקלב"מ דהא לא הוי שם מידי דאגבה ליין בתחילה, וצ"ל דס"ל להר"ן כתי' א' דתוס' בעירובין (דף יב) דבעכו"ם ל"א קלב"מ. או דסברת הר"ן כי הא דאמרינן ב"מ (דף צא) אתנן אסרה תורה ואפי' בא על אמו ע' ברש"י אף דקלב"מ אם משלם מקרי תשלומים ולא מתנה דבאמת מחוייב הוא אלא שאין הב"ד מחייבים שניהם דכדי רשעתו כתיב ע"ש, וה"נ כיון דהעכו"ם רוצה לשלם אם נסכו הוי דמי היזק ולא דמי היין: וידידי עמיתי האמתי הרב מו"ה ישראל וורעשנער. פקפק בזה דהר"ן לשיטתיה בחידושיו לסנהדרין (דף עב ע"א) ד"ה אהדרינהו מבואר דס"ל דדוקא בההוא דאתנן כיון שהבטיח ליתן הוי תשלומין. אבל בעלמא לא. ע"ש בתוס' שם, ורש"י ל"א כן, וא"כ להר"ן לשיטתיה א"א לפרש כדברי אלא כדרך הראשון דבעכו"ם ל"ש קלב"מ. (ועדיין יש לפרש דמ"מ יש לחוש שמא בתחילת נגיעה לא כיון לנסך ובאותו שעה נאסר היין מחומרת חכמים מחששא דניסוך. והעכו"ם לא נתחייב לשלם דהוא לא עביד מידי ואח"ז כיון לנסך וכיון דהיין אסור בהנאה מחמת הניסוך של עכשיו הוי דמי בי"נ דלא מקרי מזיק בניסוך כיון דבלא"ה קודם ניסוך לא הוי חזי למידי מחמת מגעו ואף דקמי שמיא גליא דלא נסכו בתחילה והיה מותר. מ"מ לפנינו לא גליא והיה היין אסור ולא אפסדי' מידי, ואפשר דל"ח כולי האי): ומצאתי לי לפרש דשרי למשקל היינו אם העכו"ם רוצה לשלם והוא מדברי הרשב"א בתה"א (דף קלח ע"א) שכ' מ"מ לפי גירסא זו דוקא במנסך בכוונה הא אם היה סבור שהוא שלו ונסכו אסור דהא בישראל בכענין זה פטור כדאמרינן המטמא והמדמע בשוגג פטור וליתא דהא מ"מ קלייה נהליה ע"ש. והוא תמוה לכאורה דהא מ"מ פטור לשלם, אע"כ דכוונתו להוציא מדעת היש סוברים דאסור למשקל דמי מעכו"ם כיון דבישראל פטור דמי יין קשקיל. וע"ז כ' דליתא דאם העכו"ם רוצה לשלם דמותר כיון דרוצה לשלם היזקו. והא באמת אזקיה מקרי דמי היזקו, הרי דשרי היינו ברוצה לשלם (ובאמת דברי הרשב"א תמוהים לי דסותר דברי עצמו למשמרת הבית (דף יא ע"ב) דאי הוי עיקר איסור הנאה משום בנותיהן לא הוי שרי למשקל דמי, דמשום נזק לא מחוייב ליה דאמר ליה מה עבדי לך, ואי משום דאתון אסריתון משום מגע לא ידעתי ושוגג הייתי ובישראל בכה"ג לא משלם דמנסך יין בשוגג פטור ע"ש. הרי דס"ל דבנותיהן דמי לשוגג וכיון דבישראל בשוגג פטור הוי דמי יי"נ, א"כ ה"ה בניסוך ממש אם היה בשוגג הוי דמי יי"נ וצע"ג), והנה נחליט כדברי הר"ן ממילא אזד' לה קושית הפ"י דהא בנגע באמת אינו מחוייב לשלם כלל דשמא לא נסכו ולא עביד מידי, ולשמואל ממנ"פ פטור דאם נסכו קלב"מ, אך באמת ממ"ש תוס' חולין דהנהו אמוראי הו"מ לאוקמי בנגע בו. מבואר דס"ל דגם בנגע בו חייב לשלם, וכן מבואר בהרמב"ם ספי"ג מהל' מאכלות אסורות דגם בנגע חייב לשלם. אף דהרמב"ם ס"ל דמגע אסור מחמת חשש ניסוך. וע"כ י"ל כיון דחכמים אסרוהו מחמת חשש ניסוך אף אם לא נסכו מקרי מזיק, וגם ל"ש קלב"מ דמסתמא לא נסכו דמה"ט מותר מה"ת, אלא מ"מ הוי מזיק כיון דחכמים אסרוהו. וע"ז הקוטב קושית הפ"י קמה וגם נצבה, ולזה נראה דמ"מ לק"מ ע"פ היסוד שייסד הר"ן דמוכח מהא דר"י ב"ב דלמ"ד א"א אוסר דשא"ש אין מגע עכו"ם אוסר בהנאה דליכא חשש ניסוך. דהנה יש לע' בהא דמשני הש"ס חולין דאית ליה שותפות ואסור מחמת התערובות, וע"כ הא דאין שותפו נוטל חלקו הוא מטעם דאין ברירה וא"כ ק"ל לכאורה דתקשי קושית הש"ס אברייתא המטמא והמנסך א' שוגג וא' מזיד חייב דברי ר"מ כו' דתיפוק ליה דא"א אדשא"ש דל"ש לשנויי דאית ליה שותפות בגויה דהא ר"מ סבר בההוא דהלוקח יין דיש ברירה, וא"כ לא הפסיד מידי דיכול לחלוק וליטול חלקו: ונ"ל דלק"מ לפ"מ דמצינו ביבמות (דף פג ע"א) המסכך גפנו ע"ג תבואה של חבירו ה"ז קידש וחייב באחריותו דברי ר"מ ור"י ור"ש אומרים אא"א דשא"ש, בתוס' שם כ' דלא דמי למשך חבירו חלב בקדרתו, דבכלאים בעי מחשבה שיהא נתייאש מלגדור ודמי לע"ז דתלי במחשבה סברי ר"י ור"ש אא"א דשא"ש. מבואר מזה דר"מ דס"ל קידש סובר א"א דשא"ש א"כ ר"מ לשיטתיה גבי ניסוך יכול לאסור גם חלק חבירו וא"ש. אך לשיטת הר"ש פ"ז דכלאים שהשיג על התוס' דע"כ אף דתלי במחשבה דומה לחלב דאל"כ בפרת חטאת דבעי ניחותא דמלאכה ניחא ליה דעושה מלאכה נימא אא"א דשא"ש כיון דתלי במחשבה, אע"כ דל"א אא"א דשא"ש אלא בע"ז דלאו כל כמיניה לעשות תקרובת לעכו"ם דבר שהוא של חבירו. והא דסבר ר"י ור"ש אא"א דשא"ש בכלאים. היינו מגזה"כ כרמך ולא של חבירו, נמצא לדעת הר"ש לא מצינו דר"מ סבר א"א דשא"ש דשאני כלאים דהוי כמו איסור חלב, וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה דנימא לר"מ דיש ברירה וצ"ל דהר"ש ס"ל כסברת תוס' לעיל פי"ג דר"מ לא סבר דיש ברירה אלא במברר דבריו שאומר מה שאני עתיד להפריש, אבל בעלמא לא וא"ש, והנה בסוגיא דיבמות שם מבואר דשמואל פסק כר"י במסכך גפנו לדעת הר"ש הנ"ל דדמי ממש כלאים לע"ז סבר שמואל דאא"א דשא"ש, ונקדים עוד הא דמצינו בביצה (דף ל"ח) שמואל אמר אף חבית אסור דס"ל בדרבנן אין ברירה, וע' שאגת אריה שהמתיק הא דקיי"ל בדרבנן יש ברירה ובדאורייתא אין ברירה, וע"כ הטעם כמ"ש הר"ן דאנן מספקי' הלכתא כמאן אם י"ב או א"ב, ובדרבנן ספיקא לקולא, א"כ אמאי אמר שמואל בדרבנן א"ב הא נהי דסבר דעיקר הלכתא דודאי א"ב מ"מ מידי ספיקא לא נפקא, אף דא"ב נימא שמא הגיע לו חלקו והוי ספיקא דרבנן, וכ' לפרש דבאמת התם בתחומין הוי דשיל"מ וספיקא להחמיר רק בספיקא דדינא גם בדשיל"מ ספיקו להקל ומש"ה קיי"ל להקל, אבל שמואל דסבר ודאי א"ב אף דהוי ספק שמא הגיע לו חלקו הוי ספק במעשה והוי דשיל"מ וספיקו להחמיר עכ"ד ודפח"ח, נמצא באיסור דרבנן באין לו מתירין גם לשמואל בדרבנן מקילים שמא הגיע לו חלקו, ומעתה מיושב קושית הפ"י והיינו דשמואל לשיטתיה דסבר אא"א דשא"ש לא הו"מ לאוקמי בנוגע דהא אינו אוסר במגעו של חבירו כמ"ש לשיטת הר"ן הנ"ל והוי צריך לאוקמי בשותפות ובמומר ונגע ואוסר חלקו ואסור ממילא מחמת התערובות, ובאמת בזה דגם חלקו אסור רק מחמת מגעו והוי דרבנן לא הפסיד דיכול לחלוק עמו ונימא שמא הגיע לו חלקו וספק דרבנן לקולא, וא"א לאוקמי אלא במנסך ממש ובשותפות ובמומר דאסור חלקו מדאורייתא וא"ב, ובזה שפיר משני דקלב"מ, ונסתלק קושית הפ"י, וכ"ז לשיטת התוס' סוף פרקין דלמ"ד א"ב בשותפין שחלקו הוי ספק אם הגיע לו חלקו או לא, אבל לשיטת רש"י שם דבכל מעט ומעט הוא מעורב בודאי חלקו וחלקו חבירו. א"כ שפיר הו"מ שמואל לאוקמי בשותפות דמומר ונגע בו ואסור חלקו מחמת מגע וחלק חבירו מחמת תערובות (והחידוש דלא נימא דל"ש שלא יהא כיון דלא משכחת רק בשותפות כמ"ש בעזה"י). אמנם באמת מדאתינן להכי גם לרש"י לק"מ והיינו כיון דמומר לחודיה ליכא לאוקמי לשמואל לשיטתיה דאא"א דשא"ש ואין מגע עכו"ם אסור בהנאה והוי צריך לאוקמי בשותפות ומומר, וא"כ י"ל דזהו דוחק לאוקמי בדרך רחוק דוקא במומר ושותפות. והא דפריך מ"ט ל"א מנסך היינו דלוקי בשותפות דל"ש לצעורי לשיטת רש"י. וא"כ מיושב היטב קושית הפ"י ומעתה ממילא מיושב הקושיא באות ד' והיינו דרש"י לשיטתיה דא"ב הוא דודאי מעורב חלקו וחלק חבירו וא"כ קשה קושית הפ"י הנ"ל וצ"ל שותפות ומומר וע"כ הא דפריך מ"ט ל"א מנסך היינו דלוקי בשותפות לחוד. א"כ הוכיח שיטתו דבשותפות ל"ש לצעורי ותוס' לשיטתיה דא"ב הוי ספק שפיר י"ל דקושית המקשן מ"ט ל"א מנסך היינו דלוקי בשותפות ומומר ואעפ"כ שפיר משני קלב"מ דליכא לאוקמי בנגע דהוי ספיקא דרבנן וכנ"ל: והנה לפום רהיטא היה נראה ליישב קושית הפ"י בקיצור גם לתוס' בסגנון שכ' לרש"י והיינו לדעת הסמ"ע דביין גם תוס' מודה דבשותפות ל"ש לצעורי מדלא חלק מקודם ונטל חלקו עיי"ש. (ומה שתמה הש"כ מדלא מוקי ההוא דמנסך בשותפות. ויישב בתב"ש דכיון דהוצרך לאוקמי שחיטתו פסולה במומר מוקי כולהו בחד גוונא ע"ש) א"כ י"ל ג"כ דבשותפות ומומר הוי דוחק. והא דפריך מ"ט ל"א מנסך היינו דלוקי בשותפות לחודא דביין בשותפות ל"ש לצעורי. אמנם באמת הדרנא בי דעכשיו דקיימי' לשמואל דאא"א דשא"ש ליתא לסברת התוס' ושייך גם ביין לצעורי. והא דלא פליג מקודם היין דאז לא היה יכול לאסור חלק חבירו, ע"כ פירכת הש"ס דלוקי בשותפות ומומר וא"כ מוכרחים אנו לדברינו הנ"ל דלשיטת התוס' הוי ספיקא דרבנן: ומעתה נבא ליישב במה דקשה באות ה' על הרמב"ם והיינו למ"ש תוס' בב"מ (דף ל') דהך דפרת חטאת או דבעי ניחות' דהבעלי ומיירי בשותפות או דלא בעי רק ניחות' דעושה מלאכה, וע' בפ"י בב"ק (דף צח) שכ' לתי' א' דתוס' דלא משכחת אלא בשותפות ממילא ליכא לאקשויי למ"ד אא"א דשא"ש בדיני אדם נמי לחייב דל"ש טעם דשלא יהא כיון דאוסר גם חלקו כמ"ש התוס' ריש ב"ב לענין כלאים ע"ש. ומעתה נ"ל לומר דס"ל להרמב"ם אף דבאמת לא בעי רק ניחות' דעובד מ"מ למ"ד אא"א דשא"ש לא מהני ניחות' כיון דתלי במחשבה הוי כע"ז דאא"א דשא"ש וכקושיא שכתבנו (אף שהרמב"ם ס"ל לפסק דא"א דשא"ש ואפ"ה פסק כר"י ור"ש במסכך גפנו. וע"כ דס"ל בזה כהר"ש דהוא גזה"כ. מ"מ י"ל דס"ל בזה כתוס' ועיקר טעם דע"ז מחמת מחשבה להך פרת חטאת) ולזה ס"ל להרמב"ם דלמ"ד אא"א דשא"ש באמת לא משכחת רק בשותפות, וא"כ י"ל דהש"ס לא הו"מ למיפרך למ"ד היזק שא"נ לאו היזק בד"א נמי לחייב. די"ל דהברייתא כמ"ד דאא"א דשא"ש ולא משכחת אלא בשותפות (שלא יהא). וצ"ל אף דמרא דשמעת' דהיזק שא"נ הוי ר"י ואיהו סבר בחולין שחט בה סי' א' אסור. מ"מ לא הו"מ למיפרך דשמא הברייתא סבר אא"א דשא"ש. וא"כ לפסק ההלכה דפסק הרמב"ם א"א דשא"ש ממילא משכחת בפרה אף בלא שותפות מש"ה חייב מד"א. ומיושב דברי הרמב"ם בההיא דפרת חטאת, ובההוא דמי חטאת י"ל כתי' של הגאון מו"ה גדלי' זצ"ל הנ"ל שכתבנו בתחילת דברינו ונכונים דברי הרמב"ם בלי פקפוק: אמנם עדיין יש לעיין אם איתא דס"ל להרמב"ם בזה כתוס' דכלאים דמי לע"ז, מנ"ל למפסק כר"י ור"ש במסכך גפנו דלמא טעמייהו רק דסברי אא"א דשא"ש ולדידן דא"א דשא"ש באמת במסכך גפנו קידש. והנראה דבלא"ה ק' עלינו קושיא אחרת והיינו דלכאורה תמוה לסברת תוס' בריש ב"ב דבדבר דל"ש בו שותפות ל"ש שלא יהא, א"כ איך משני בחולין דמנסך מיירי בשותפות א"כ אמאי במזיד חייב הא ל"ש שלא יהא וכו'. וצ"ל כיון דהאיסור מחמת תערובות והוא נקרא מערב כיון דקנסו במערב גם יי"נ ביין כשר ה"נ ממילא המנסך בשותפות חייב מכללא דמערב ומה לנו אם הוא מנסך יינו בפ"ע מקודם ועירבו אח"כ או שעשה בפעם א', אך לפ"ז קשה מאי פריך הש"ס שמואל מ"ט ל"א מנסך הא שמואל סבר קנס' מקנס' לא ילפינן ולא קנסו אלא בדברים הנזכרים שדנו כן ע"פ מעשה. ואם כן אם אמרינן מנסך ממש לא מצינו שקנסו חכמים. אלא בכה"ג דמנסך ובכה"ג ל"ש שלא יהא כיון דבעי שותפות ומש"ה לא מצי שמואל לומר מנסך. וצ"ל דסבירי ליה להש"ס דשמואל סבר כהלכתא דא"א דשא"ש והו"מ לאוקמי מנסך ומומר בלא שותפות, והיה קשה לו להרמב"ם דהא ע"כ סבר שמואל דאא"א דשא"ש דהא פסק במנסך כר"י ור"ש וא"כ לא משכחת מנסך אלא בשותפות ול"ש לצעורי למ"ש דהרמב"ם סבר כדברי תוס' ב"ב דבשותפות ל"ש לצעורי, מזה הוכיח הרמב"ם דטעמא דר"י ור"ש מגזה"כ דכרמך ושפיר מצי סבר שמואל דא"א דשא"ש וא"כ יפה פסק הרמב"ם כר"י ור"ש: אך לפ"ז יקשה עלינו לשיטת הרמב"ם דסברת הסוגיין דשמואל סובר א"א דשא"ש א"כ הדרא קושי' הפ"י לדוכתא מה משני קלב"מ לוקי במומר ובנגע, ולפנינו נדבר עוד מזה בעזה"י. והנה לפ"מ שכתבנו בשיטת תוס' דשמואל סבר כר"י ור"ש במסכך היינו מטעם אא"א דשא"ש. יש ליישב קושי' התוס' באופן אחר והיינו דהא דקאמר הש"ס מדאגבה קניא מפרשים דשמעתין משמע דוקא ע"מ לגוזלו. וכן מבואר בהרשב"א דשמעתין דבעי דוקא אגבה ע"מ לקנותו, אך בחולין פירש"י דמגביה ע"מ לאסרן אמרי' ג"כ מדאגבה קני'. ונ"ל לחלק דודאי בעי אגבהה ע"מ להוציא מרשות בעלי'. וא"כ אם הגבי' ע"מ לאסור בהנאה הוי כמגביהו ע"מ לגוזלו ולהוציאו מרשות בעלי'. דאם יהא אסור בהנאה יפקע שם בעלי' ממנו דאיסורי הנאה הוי הפקר כמ"ש הר"ן נדרים (דף פח) אבל במגביהו ע"מ לאסרו באכילה יהיה הדבר ברשות בעלי' לא מקרי לגוזלו ולא מדאגב' קני'. וא"כ לשמואל לשיטתו דסבר אא"א דשא"ש ולא משכחת מנסך אלא בשותפות והוי יין ביין. וגם שמואל סבר יין ביין ימכר כולו לעכו"ם חוץ מדמי יי"נ שבו. וא"כ הוי רק לאסרו באכילה ול"ש מדאגב' קני', ומיושב קושית תוס'. אך לשיטת רש"י בב"ק באות ב' דבאמת לשמואל מתני' כת"ק דרשב"ג. וכן לשיטת הרמב"ם שכתבנו דשמואל סבר א"א דשא"ש לית' לדברינו. והנה נבא לבאר ולהוכיח שיטת רש"י בב"ק. דהנה לכאורה יש ליישב קושית העולם באות ב'. והיינו שכ' במהר"מ שיף והפ"י דלחזקי' בשוגג פטור דוקא באין רואין אבל ברואין ל"ש כדי שיודיעו. וא"כ צ"ל הסוגיי' כרבה דהצורם אוזן פטור דסתם שוורים לאו לגבי מזבח קיימי. ועיקר הפירכ' בפרת חטאת. וא"כ שפיר פי' דסתמא קתני העושה מלאכה אף בפני הרואים דהא באמת במי חטאת בכל ענין פטור מחמת דלאו לגבי מזבח קיימי ידומי' דהכי פרת חטאת בכל ענין מיירי אף בפני הרואין, ובזה ל"ש כדי שיודיעו, שפיר פריך הש"ס, והש"ס דמשני בפרת חטאת דהכניסה לרבקה היה קשה לו דעדיין לא דמי למי חטאת דפטור בכל ענין אף במלאכה ממש, ולזה משני דבאמת גם מי חטאת מיירי בשקל בהן משקולות ועיקר הרבות' דחייב בד"ש דלענין פטור מד"א לתני צורם אוזן וקמ"ל רבות' דאף בשקל בהן משקולות חייב בד"ש ושפיר הוי דומי', וק"ל: אמנם עדיין יש לע' בזה. ובתחלה נבאר הבעה"ת הובא בש"כ דגרמי דגרמי פטור כגון מוסר שטרות חבירו לשרוף דאף אם היה הוא בעצמו השורף הוי גרמי וכיון שלא עשה מעשה הוי גרמי דגרמי. והש"כ כ' תימה דאין אלו אלא דברי נביאות. ונ"ל להוכיח שיטתו. והיינו די"ל דהיה קשה לו קושית תוס' מאי פריך מהעושה מלאכה הא התם אף במוכר פטור כמו בצורם אוזן, וס"ל לתרץ ע"פ שיטת הרי"ף בב"ק דהנך כולהו דרבה פטור בצורם אוזן ובשף מטבע שלא אליב' דהלכת' דעכ"פ הוי גרמי ורבה לטעמיה דפטור בשורף שטרות ולא ס"ל דינא דגרמי ע"ש. א"כ י"ל דסוגי' פריך להלכתא דקיי"ל דינא דגרמי ולית' לדרבה ושפיר פריך בד"א נמי לחייב. אך לפ"ז יקשה מה שמשני הכניסה לרבקה והוי במחשבה הא מ"מ לחייב מדין דגרמי דהא מחשבה עכ"פ הוי גרמי כמו דמדמי הש"ס בב"ק דנתייאש מלגודרה הוי גרמי. וכן משמע מדברי תוס' שם ובהרמב"ן בשמעתין בהמפגל דעכ"פ מחשבה הוי גרמי [מה דנקט בשמעתין בהכניסה לרבקה הוי גרמי היינו רש"י לשיטתי' דס' גרמי גרמא חדא נינהו] ולזה הוכיח הבעה"ת דגרמי דגרמי פטור. וא"כ שפיר משני הכניסה לרבקה דהוי גרמי דגרמי דלא הזיק אלא במחשבה. וגם לענין ההיזק בעצמו אף אם עשאו בידים הוא רק גרמי דסתם שוורי' לאו לגבי מזבח קיימי, אך באמת זה לית' דמנ"ל להש"ס למיפרך לחזקיה דלמא הבריית' סבר דלא דייני' דינא דגרמי ופטור כמו בצורם אוזן. וגם א"ל דס"ל דבפרה באמת לגבי מזבח קיימי אלא דהוכיחו מדמשני גם במי חטאת ששקל בהן משקולות. ע"כ רוצה לאסוקי אף גם דדייני' דינא דגרמי דא"כ תקשי באמת אמאי פטור בפרה בהכניסה לרבקה לחייב מדין גרמי ולא הוי ב' גרמי דהא קיימי' פרה לגבי מזבח. ולזה נ"ל באופן אחר. והיינו במה דמחולקי' הרמב"ן ורשב"ם. דהרמב"ן ס"ל דקנסא מקנסא לא ילפי' והביא ראי' מדלא פריך הש"ס גם בד"א לחייב מטעם קנס. והרשב"ם דס"ל דקנסא מקנסא ילפי'. צ"ל או כמ"ש הה"מ דהומ"ל ולטעמיך. או כמו שתירצנו למעלה. ונ"ל ראי' להרמב"ן מסוגי' דר"פ הכונס תני ד' דברי' העושה אותן פטור מד"א וחייב מד"ש. הפורץ גדר. ולחשוב נמי העושה מלאכה וכו'. וע' ברמב"ן בדיני דגרמי שלו. דהנך ד' דברים גריעי מגרמי דלא הוי ברי הזיקו דשמא לא תצא הפרה וכן כולם ע"ש. ולכאורה יקשה מה פריך הש"ס לר"י דמיחשב העושה מלאכה למה דמוקי בסוגיין דהכניסה לרבקה דהוי גרמי דלמא ר"י סבר כר"מ דדאין דינא דגרמי ובהעושה מלאכה בד"א נמי לחייב. אע"כ מוכח כרמב"ן דקיי"ל קנס' מקנס' לא ילפי' ובלא"ה פטור מחמת הזיק. ושפיר פריך הש"ס וא"כ י"ל דבעה"ת ס"ל כרשב"ם דילפי' קנסא מקנסא כפשטא דסוגי' דחולין. והיה קשה לו קושייתינו דמה פריך לר"י. לזה הוכיח דלכ"ע גרמי דגרמי פטור ושפיר פריך דלחשוב עושה מלאכ' בשקל משקולות דהוי ב' גרמי. ואף דבפרה דלגבי מזבח קיימי הוי חד גרמי מ"מ לחשוב מי חטאת דהוי ב' גרמי כנ"ל. אך לפמ"ש הרי"ף הדרא קושי' לדוכת' דליכא למימר כמ"ש דדומי' דמי חטאת קתני אפי' בדאיכ' רואים, דלמא סבר הבריית' דדייני' דינא דגרמי ואף במי חטאת פטור רק משום כדי שיודיעו ומיירי כולה בליכא רואים. אך לדעת הש"כ שחולק על הרי"ף דצורם אוזן לא הוי גרמי קיי"ל כרבא, שפיר י"ל כדברינו דהש"ס פריך דדומי' דמי חטאת קתני דפטור אף ברואין דל"ש כדי שיודיעו: אך עדיין יש לפקפק בזה. דהנה באמת קשה על חזקי' גופ' במנסך אף במזיד ליפטר בכדי שיודיעו דל"ש לאזוקי קמכוין דמנ"ל דמכוין לצעורי דלמא נתכוין לעצמו לעבוד ע"ז. די"ל דבלא"ה קשה איך שייך במנסך כדי שיודיעו הא לא משכחת אלא במומר דא"נ לאסור, וצ"ל כמ"ש הפ"י דבאמת בשוגג ל"א לצעורי ומשכחת בשוגג אף בישראל מעלי' ופטור מטעם כדי שיודיעו ע"ש וזהו שייך בשוגג דמשכחת לה בישראל מעלי' ממילא גם מומר פטור אבל במזיד דלא משכחת אלא במומר דבלא"ה אמרי' לצעורי' ובמומר ל"ש כדי שיודיעו א"כ במנסך ל"ש במזיד כדי שיודיעו. אך לשיטת הרמב"ם ופירש"י דאף בשותפות ל"ש לצעורי א"כ שייך גם במזיד כדי שיודיעו. וקושיא במק"ע (ובעזה"י לפנינו ניישב): אמנם באמת אם נחליט מכח קושית העולם הנ"ל דפירכת הש"ס מסתמא קתני אף בפני הרואין ונימא כסברת המהר"ש הנ"ל דבפני הרואין ל"ש כדי שיודיעו תקשה לחזקיה משנתינו דקתני במזיד חייב הא לא משכחת אלא במומר ואינו נאמן. ע"כ מיירי בפני רואין הא בכה"ג אף שוגג חייב. אע"כ יהא מוכח דלא כמהרמ"ש אלא כיון דפטרי בשוגג בינו לב"ע מטעם כדי שיודיעו לא פלוג רבנן ואף בפני רואין חייב. מ"מ במנסך במזיד י"ל כנ"ל כיון דל"ש אלא במומר ובפני רואין ובזה ל"ש כדי שיודיעו. אבל בשוגג משכחת לה בישראל בינו לבינו פטרי' בכל ענין אף בפני רואין ואף במומר וא"כ הדרא קושית העולם לדוכת'. ולזה היה נ"ל דבאמת בלא"ה קשה לומר דחזקי' סבר מנסך ממש דהא חזקיה סבר הצריכות' ליפטר. א"כ למ"ד חזרו לומר מדמע תקשי מטמא ל"ל דהא כ"ש ממנסך. וכן תמה במהרמ"ש. ומכח זה המציא הפ"י דבהפ"מ יותר מסתבר ליפטור בשוגג וכן במלת' דשכיח יותר דיש לחוש שלא יודיע כיון דיצטרך לשלם הרבה. וכ"ז לפי שסברו ליסוד מוחלט דחזקיה סבר מנסך ממש. כיון דס"ל דהוא דינא תקשי מערב היינו מדמע ולדידי משום הא לא ארי'. די"ל דחזקי' סבר מנסך והצריכות' לפטור בפשוטו דחזרו לומר מנסך קמ"ל אף דהמערב הוא הפ"מ דקי"ל יין ביין אסור כולה. אפ"ה בשוגג פטור אך דחזרו לומר מדמע ס"ל דרשב"ג דיין ביין ימכרו הוא הפ"מ יותר ממדמע קמ"ל במדמע אף דיותר הפ"מ ממערב אפ"ה בשוגג פטור. והא דקאמר רב מערב היינו מדמע ולא אמר כן הצריכות' לחיובא דמזיד דחזרו לומר מערב קמ"ל אף דהפסד מועט קנס' ס"ל כרשב"ג דימכר וחזרו לומר מדמע ס"ל כת"ק דיין ביין אסור בהנאה קמ"ל אף דמדמע הפ"מ קנסו והוא ממש כמו לחזקיה רק בהיפוכו. היינו דרב לשיטתי' דפוסק כת"ק לענין יין ביין א"כ לא ניחא לאוקמי סתם מתני' דקתני מנסך לבסוף דקמ"ל אף דהפ"מ קנסא והיינו כרשב"ג שלא כהלכת' מש"ה מפרש מנסך ממש. אך לפ"ז יקשה מנ"ל להש"ס דשמואל סבר קנס' מקנסא ל"י דלמא סבר ילפי' ולדידי' דפוסק כרשב"ג שפיר הצריכותא לחייב וכחזקיה בהיפוך. ומתני' דקתני מערב לבסוף קמ"ל אף דהפ"מ כרשב"ג קנסו. וברייתא דחזרו לומר מדמע ס"ל כת"ק ומדמע הפ"מ קמ"ל דקנסו. ולזה הוכיח רש"י שיטתי' בב"ק (באות ג') וא"כ ע"כ לשמואל באמת סבר מתני' כת"ק דאוסר כולה וקשה היינו מדמע. וצ"ל דקנסא מקנס' ל"י ודוקא לחזקיה ל"י כמ"ש דלדינא אף הפ"מ מזעיר צריך לשלם וא"כ אף לרשב"ג דימכר צריך לשלם. אבל לשמואל דקנסא מקנס' בהפ"מ כזה מתני' כת"ק דרשב"ג ושפיר מוכח דקנסא מקנסא ל"י. ואחרי שקיימתי דחזקיה סבר מערב שפיר י"ל דמתני' בשוגג פטור מיירי דוקא בליכא רואים ושפיר י"ל ביישוב קושית העולם כמ"ש: אמנם באמת דברי המהרמ"ש מרפסין איגר' לאוקמי מתני' דוקא בשוגג ומה שהוכיח הפ"י לדמות אותו לדן את הדין דאין רגילות שיחזור אותו מהוראתו אלא ע"י אחרים ול"ש שיודיעו דחוי מעיקרא דהתם בכל פעם איכא רואים אבל במידי דמשכחת דליכא רואים פטור בכל גוונא אף אם איקרי דהיו רואים. וא"כ לית' לתירוצנו על קושית העולם. גם מה שהתעוררנו למעלה דלשיטת הרי"ף דהך דרבה בצורם אוזן הוי גרמי בלא"ה לית' לתירוצנו. א"כ קושי' העולם במק"ע. ובהכרח צ"ל כמ"ש אא"ז הגאון זצ"ל בספרו משנת דרע"ק בשם רבו הגאון מהרי"כ זצ"ל דס"ל להש"ס מסברא כי היכי דר"י מחייב במזיד מטעם כדי שלא יהא ממילא גם לחזקיה מהני עכ"פ הך סברא שלא לפטרו ממזיד מטעם כדי שיודיעו. וא"כ שפיר פריך הש"ס. אך לפ"ז פשיטא דקושית מהרמ"ש חזקה היא וגם נצבה כיון דפירכת הש"ס גם לחזקיה דלחייב מחמת שלא יהא פשיטא דקשה אמאי לא פריך גם לר"י: ולזה נראה בהקדם מה שהתעוררנו דלחזקיה קשה במנסך דל"ש לאזוקי מכוין וגם במזיד לפטור כדי שיודיע דבמזיד ל"ש אלא במומר דא"נ ל"ש כדי שיודיע לית' לשיטת הרמב"ם דבשותפות ל"ש לצעורי משכחת לה בשותפות וליפטר כדי שיודיע. ולזה נראה דבאמת במזיד ל"ש כדי שיודיע דלא יהא נאמן לאסור דלפי דבריו הוי רשע וא"א משים עצמו רשע. אך הא קשה דיהא נאמן דאנן נימא דפלגי' דיבורא דלאו מזיד היה אלא שוגג. וצ"ל כמ"ש תוס' בסוגיא דאנוסים דבחד גופא ל"א פלגי' דיבורא. אך קשה דמ"מ נימא פלגי' דיבורא במה דאמר (לא) נסכתי יינך דנימא נתנסך ע"י אחר ולא על ידו והוי כמו פלוני רבעני דהוי תרי גופי. וצ"ל דחזקיה ס"ל אא"א דשא"ש ולא משכחת לה במומר (ושותפות) א"כ ל"ש פלגי' דיבורא דנתנסך ע"י אחר דהא א"א ע"י אחר דאחר א"י לאסרו. ועל עצמו א"נ דא"א משים עצמו רשע. אך יש לע' דהא מבואר בע"ז (דף נד ע"א) דחזקיה אמר כגון שנסך לה יין בין קרני' הרי דס"ל לחזקיה דא"א דשא"ש ושפיר יהא נאמן מטעם פלגי' דיבורא בתרי גופי. וצ"ל דחזקיה סבר דוקא לגבוה אמרי' א"א דשא"ש וילפי' לה מאחר אבל להדיוט לא כמו קושית תוס' בע"ג (דף נב ע"ב) ד"ה ברוך אתה. מעתה מיושב קושית העולם הנ"ל דשפיר י"ל כסברת הגאון מהרי"כ דגם לחזקיה קנסו שוגג אטו מזיד משום שלא יהא דכיון דמצינו דלר"מ קנסו פשיטא דלחזקיה עכ"פ לא הו"ל לפטור במזיד. והא דפרכינן לחזקיה ולא לר"י י"ל בהקדם שכתבנו ליישב שיטת הרמב"ם דהש"ס לא מצי למיפרך לר"י די"ל דשמא סבר הבריית' כמ"ד אא"א דשא"ש ולא משכחת פרת חטאת אלא בשותפות של"ש שלא יהא. אבל למה דפסקי' א"א דשא"ש משכחת בלא שותפות באמת גם לר"י חייב בד"א וכמו שכתבנו למעלה. ומעתה י"ל דבודאי אף לסברת מהרי"כ הנ"ל מ"מ גם למסקנא צריכים אנו לתירוצא דהשתא לאזוקי מכווין. והיינו דבאמת כיון דקיי"ל לצעורי מכוין ע"כ מתני' בשותפות או במומר ובשותפות ל"ש כ"כ שלא יהא. והא דמשני בחולין בשותפות היינו כמ"ש לעיל דהוא בכלל מערב אף דעכשיו בשותפות ל"ש כ"כ שלא יהא מ"מ הוא בכלל מערב. וכ"ז לר"י דבשוגג מדינא פטור בזה י"ל כיון דקנסו במזיד קנסו בכ"מ אף דל"ש שלא יהא. אבל לחזקיה דבשוגג מדינא חייב ואעפ"כ פטרוהו מטעם כדי שיודיעו. וכיון דכדי שיודיעו אלים כ"כ לפטרו מחיוב דאורייתא ממילא אף דבמזיד לא רצו לפטרו מטעם שלא יהא וכנ"ל. מ"מ אם משכח' במזיד של"ש שלא יהא וכנ"ל ולא הו"ל לתקן מחמ' דלא פלוג מחמת התקנ' דכדי שיודיעו ולא עדיף ענין לא פלוג מחיוב דאורייתא. אף דחיובו במזיד במערב מ"מ במנסך בשותפות דהיינו מערב כה"ג הו"ל למפטרי' בכדי שיודיעו מש"ה הוצרך לשנויי השתא לאזוקי קמכוין ול"ש כדי שיודיע. ולפ"ז גם לפי האמת דצריכים אנו להך טעמא השת' לאזוקי קמכוין תקשי גם לפי האמת הא במנסך ל"ש לאזוקי. וצ"ל כמ"ש לעיל דבמזיד ולא פלגי דיבורא בתרי גופי דחזקיה סבר אא"א דשא"ש ול"ש פלגי' דיבורא וכנ"ל. נמצא ממילא מוכח דחזקיה סבר לחלק דלגבו' אמרי' א"א דשא"ש אבל לא להדיוט. וא"כ שפיר פריך הש"ס לחזקיה דבד"א נמי לחייב ול"ש למפטרי' בכדי שיודיע דהא ל"ש שלא יהא (ול"ל) דהך ברייתא סבר אא"א דשא"ש ולא משכחת אלא בשותפות ול"ש שלא יהא ז"א דהא לחזקיה הוכחנו דס"ל באמת אא"א דשא"ש ואפ"ה ס"ל בע"ז דאדם אוסר. וע"כ היינו דלגבו' חמיר א"כ ממילא לענין גבו' לא מצינו תנאים. דהנך תנאים (חולין דף מ) בעכו"ם שניסך לא מיירי אלא בהדיוט. וא"כ כיון דלגבוה חמיר ממילא לכ"ע א"א. וא"כ פרת חטאת שהיא לגבוה לכ"ע א"א משכחת אף בלא שותפות ושפיר קשה בד"א נמי לחייב מטעם שלא יהא. אבל לר"י לא הו"מ למיפרך. דר"י לשיטתיה דסבר א"א אף בהדיוט כמ"ש תוס' חולין ואין חילוק בין גבו' להדיוט ממילא אתי (הסוגי') בחולין דסבר בעכו"ם שניסך וא"א דשא"ש לגבוה. וא"כ שפיר י"ל דהברייתא סבר אא"א דשא"ש ולא משכחת אלא בשותפות ול"ש שלא יהא. והוא נכון בדרך חידוד. אך עדיין קשה דמ"מ מנ"ל להש"ס למיפרך לחזקיה דלמא גם חזקיה סבר דאין חילוק בין הדיוט לגבוה. והא דפטור במנסך במזיד היינו דבאמת סבר מערב. וצ"ל דס"ל להש"ס דא"כ תקשה לחזקיה מערב היינו מדמע. אע"כ דסבר מנסך ממש וק"ל: והנה בהך סוגיין שכתבנו בשם מהרי"כ דפריך לחזקיה דגם לחזקי' במזיד פטור אף במקום דשייך כדי שיודיע. בזה הדרך נ"ל ג"כ לשיטת הרמב"ן דס"ל דהא דלא פריך לר"י קנסא מקנסא ל"י ג"כ דמ"מ לחזקיה פריך שפיר דהש"ס מדמה מסברא דאם לר"י קנסו במעשה שבא לפניהם מחמת שלא יהא ממילא אלים הך סברא דלחזקיה עכ"פ אין לעשות תקנה לפטרו במזיד כיון דל"ש שלא יהא וממילא במזיד אוקמי אדינא ול"ש קנסא ושייך כן בכל מילי ושפיר פריך לחזקיה. וק"ל. באופן שכתבנו תמצית דברינו קיימא כפשטא דחזקיה סבר מנסך ממש והא דחייב במנסך במזיד אף דל"ש כ"כ לאזוקי קמכוין היינו דל"ש כדי שיודיע דסבר חזקיה להדיוט אא"א דשא"ש והוי חד גופא דלא פלגי' דיבורא. ונ"ל דיש להביא ראיה לזה דקשה לכאורה בסוגיין דמנ"ל להמציא מחלוקת חדשה בין רב לשמואל בענין קנסא מקנסא ילפי' דלמא גם רב סבר ילפי' אלא דס"ל כחזקיה דהוא דינא וכאשר ניקום ליישב דברי חזקי' כן ניקום ליישב דברי רב. גם היה מרויח בזה שרש מחלוקתם דרב ושמואל אי במנסך קלב"מ. אלא דהיינו טעמא דשמואל דל"א מדאגביה קני' דעל הגבהה יכול לומר הש"ל ורב סבר כחזקיה דהוי היזק והוי שינוי וא"י לומר הש"ל [ומתני' דקתני גזל חמץ אומר לו הש"ל היינו כתנאי כדמוכח לומר לחזקיה] אע"כ כנ"ל דעד כאן לא פטרי חזקי' במנסך במזיד אלא דסבר להדיוט אא"א דשא"ש ול"ש במזיד כדי שיודיע. וא"כ רב לשיטתי' דמסקי' בפ' הערל דסבר כר"מ במסכך גפנו דא"א אף להדיוט ע"כ ל"ס כחזקיה דא"כ אף במזיד לפטור כדי שיודיע ויהא נאמן מחמת פלגי' דיבורא אע"כ דסבר דהוי קנס. וא"כ ראיה לדברינו והם בעזה"י ישרים ונכונים, ומעתה בהצטרפות כל דברינו נבא ליישב קושי' המ"ל (באות ו') בדרך חידוד והיינו דס"ל להרי"ף מסברא דראוי לפסוק קנסא מקנסא ילפי' כפשטא דסתמא חולין (דף מ') ולזה ס"ל בדעת הרבוואת' דס"ל קנסא מקנסא ל"י היינו מחמת הוכחת הרמב"ן מדלא פריך מפרת חטאת גם לר"י ע"כ קנסא מקנסא ל"י אף דסוגי' בחולין מורה בהיפוך ממילא קיימי' כשמואל בדינא. ולפ"ז קשה הא י"ל דלר"י לא פריך דדלמא הברייתא סבר כמ"ד אא"א דשא"ש ולא משכחת אלא בשותפות ולא שייך שלא יהא כו' וצ"ל דא"כ גם לחזקיה לק"מ דטעמא דפוטר בכדי שיודיע ואי משום שלא יהא דלמא ס' הברייתא דאא"א דשא"ש ולא משכחת אלא בשותפות אע"כ דגם בשותפות שייך שלא יהא והו"ל למיפרך גם לר"י אע"כ דקנסא מקנסא ל"י וא"ש לר"י. אבל לחזקי' מכח שלא יהא קם דינא ושפיר פרכי'. ולכך ס"ל להרי"ף בדעת הנך רבוואת'. אך לפ"ז דגם בשותפות שייך שלא יהא ממילא יכול להיות דגם רב סבר כחזקיה ובמזיד חייב מחמת שלא יהא וע"כ הא דקאמר הש"ס קנסא מקנסא ילפי' היינו בס"ד. אבל לבתר דמצינו דחזקי' סבר דהוי הדין ממילא קיימי' דגם רב סבר כשמואל דלא ילפי' ומה"ת נמציא פלוגתא חדשה ואי משום רב דיליף בפ' החובל בשור להריגה מושפך וכיסה יותר י"ל דהוי דינא וגם רב סבר קנסא מקנסא ל"י. א"כ הן הן דברי הרי"ף דאם איתא להנך רבוואת' דקנסא מקנסא ל"י ע"כ דס"ל מפירכת הש"ס דפרת חטאת. וע"כ דס"ל גם בשותפות שייך שלא יהא. וא"כ ממילא קיימי' למסקנא גם רב ס"ל קנסא מקנסא ילפי' וסבר כחזקיה. א"כ קשה האיך יליף רב מושפך וכיסה. אע"כ דהוי דינא היינו דיותר י"ל דהוי דינא, אבל באמת יותר י"ל דרב לא מצי סבר כחזקיה דבשותפות ל"ש שלא יהא וכנ"ל. ופריך שפיר מפרת חטאת וקיימי כסוגיא דחולין דקנסא מקנסא ילפי' ודוק: