חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת גיטין לג.

תד"ה אפקעינהו. דאין לחוש אלא כשמחפה עליה שלא כדין. לכאורה עדיין קשה דאמאי תקנו זמן מחשש דשמא יחפה מה"ת ניחוש שיחפה שלא כדין הא יכול לחפות כדין ע"י ביטול הגט. וצ"ל אולי לא ירצה לעשות בעילתו בעילת זנות ואף דבארוסה ל"ש כן מ"מ כיון דרב מנגיד מאן דמבטל גיטא ימנע מלעשותו ליבטל (ויחפה) טפי ע"י הגט שא"ב זמן:

בא"ד והא התראת ספק הוא שמא ישאל על נזירתו. לכאורה עדיפא הו"ל להקשות אפי' למאן דס"ל שמיה התראה הא גם בשעת העונש דמלקות עדיין בספק שמא ישאל עליו ולא עשה למפרע איסור ולא היה מחייב מלקות. וע' מהרש"א ואין זה מספיק על קושייתינו דשמא באמת מחר ישאל ואגלאי מלתא דלא היה מחוייב מלקות. והנראה די"ל דבאמת אין לוקין עד שכלה ימי נזירתו. דאף דקיי"ל אכלה כולה נשאלין עליו. היינו מטעם דחל התרת חכם על העונש מלקות. ואף דלא אתרו ביה. דלדעת הרא"ש ג"כ נשאל עליו. היינו דמ"מ איסור עונש המלקות עליו. וכמ"ש הרא"ש במכות. אבל אחר שלקה דקיי"ל ונקלה אחיך לעיניך כיון שלקה הוי כאחיך ונסתלק מעליו העונש לא חלה התרת חכם כלל. מש"ה שפיר יכולים ללקות ואין מניחין לו לשאל באמצע המלקות. ואח"כ ממילא א"א לשאול עליו. ועיקר קושי' המהרש"א רק איך ימצא מלקות מן התורה הא יצעק מקודם שבאו ללקות:

תד"ה ר' סבר. כיון ששליח עצמו אומר כן כו'. נראה דאין כוונתם דאם איתא דבטלה כולה איך מהני הביטול לפני א' מהם הא לגבי האחרים דהביטול שלא בפניהם מקרי אין דבר שבערוה פחות מב'. דז"א דמ"מ כיון דעכ"פ אותו העד שמבטלו בפניו הוא בטל ממילא נתבטלו האחרים מדין עדות שבטלה מקצתה. וא"כ אין זה ע"י ביטולו שמבטל אותם עד דנידון ביה אין דבר שבערוה. אלא דממילא כיון דבטל קצתו בטל כולה. אלא צ"ל דכוונתם כמ"ש בסוף דאם איתא דבטלה כולה יש חשש ממזרת אפי' בדיעבד לא בטל דבביטלו שלא בב"ד גם רבי מודה דלא בטל ומה דסיימו ואם בטלו כולה קאי על כל התירוץ הן אי מיירי בפני ע"א והן אי מיירי בפני ב' זה שלא בפני זה: והנה בעיקר קושי' התוס' נראה דקאי רק לר"נ אבל לר"ש ליכא קושיא דהא א"ל דמיירי בביטל בפני ב"ד דהיינו ג'. דא"כ גם לרשב"ג יהא מהני דהא בפני ג' ליכא חשש ממזרות רק עגונות. והכא ל"ש עגונות לשיטתייהו דס"ל כרש"י דעגונות היינו כדי שיהיה לו טורח ולא יבטל. וא"כ הכא דהיה לו הטורח לרוץ להשליח ולבטלו מה בכך דלא בטלו בפני כולם הא היה לו הטורח כדרך כל מבטלי גיטין וכי בשביל שעשה יו"ד שלוחים יהיה צריך דוקא לטרוח יותר לבטל בפני ג' וכדמוכח לומר בכוונת תוס' במ"ש בזה הדבור וע"כ למ"ד משום תק"ע לא דמי אהדדי אלא דקושייתם דאליבא דר"נ י"ל דמיירי בביטלו בב"ד דהיינו בפני ב' דלר' בטלו מבוטל ולרשב"ג אינו מבוטל משום חשש ממזרת כתקנת ר"ג והוצרכו לשנויי דסתמא קתני אפי' בפני א', או בזה שלא בפני זה:

בא"ד ולפ"ז א"ש מה שמסתפק כו'. לכאורה נראה דכוונתם דלפ"ז היינו לפי התירוץ השני. דלפי תי' הא' יקשה אף דנ"מ למפסק לעיל כר' והכא כרשב"ג לענין אם בטלו בפני הא' או זה שלא בפני זה. מ"מ כיון דבאמת מה דאמר רשב"ג א"י לבטל היינו אפילו בפני ב'. דהא באמת ס"ל לרשב"ג בטלו אינו מבוטל. א"כ ל"ש למפסק הלכה כרשב"ג דמשמע בכל גוונא דרשב"ג. וכמו דצ"ל מה דלא ניחא להו בפשיטות דנ"מ למפסק כרשב"ג לענין דלכתחלה א"י לבטל. אע"כ כיון דבאמת רשב"ג דקאמר א"י לבטל היינו דאפילו דיעבד לא בטל משמע דקיי"ל כרשב"ג בכולו דאפילו דיעבד לא בטל עד דלבסוף כתבו דלשיטת רש"י צריכים לדחוק דמשמעות א"י לא היינו דיעבד. והיינו דלרשב"ג הכא מיירי רק מגוף הדין אם רשאי לבטל. אלא דרשב"ג לנפשי' סבר דלקושטא דמלתא דאפילו דיעבד אינו בטל וזהו נכלל במה דס"ל לעיל בטלו אינו מבוטל. אבל הכא בפלוגתא זו לא מיירי רק מן לכתחלה. מש"ה שייך שפיר הלכה כרשב"ג. וא"כ שפיר י"ל כנ"ל דלתירוצם הא' כיון דבאמת מה דקאמר רשב"ג א"י לבטל היינו בפני ב' ל"ש לומר הלכה כרשב"ג. אמנם עדיין י"ל דדלמא מה דמספקי' בהי מינייהו אמר הלכה כרשב"ג היינו דדלמא ס"ל כר"ש בפני ג' ושפיר אמר הלכה כרשב"ג דהא רשב"ג מיירי באמת דוקא בפחות מג'. לתירוצם הא' דהכא ליכא תק"ע וכנ"ל, ובפחות מג' באמת גם לדידן ביטלו אינו מבוטל. ולזה נראה יותר דמה דקאמרי ולפ"ז א"ש היינו דלב' התירוצים אתי שפיר לאפוקי אם נדחוק על קושייתם הא' דיכול לבטל משמע לכתחלה היה קשה דאיך יכול למפסק לעיל כר' והכא כרשב"ג וק"ל:

בא"ד וע"כ למ"ד מפני תק"ע לא דמי אהדדי. ביאור דבריהם דהכא ל"ש תק"ע כיון דהיה לו הטורח לבטל בפני א' וכמ"ש לעיל. ואולם אעפ"כ לכאורה תמוה דמה סתרו בזה דברי רש"י הלא כמו דס"ל לתוס' בתירוצם הא' דהכא מיירי בלא ביטל בפני ג' וכנ"ל ה"נ י"ל לרש"י דהכא מיירי שלא ביטל בפני ג'. ואי דא"כ להך מ"ד הוא בכלל תקנה הראשונה. וא"כ לא יהיה דמי אהדדי דלמ"ד בפני ב' יהיה הכא בכלל תקנה השני'. ולמ"ד בפני ג' יהיה הכא בכלל תקנה הראשונה אבל לתירוצם הא' ניחא דמיירי הך בביטלו בפני א' או זה שלא בפני זה דהוי מתקנה הראשונה דמה בזה ענין קושיא וכי צריך להיות דמי להדדי הלא בברייתא לא נזכר כלל מזה אם מתקנה הראשונה או משניי'. ורש"י נקט לה לקושטא דמלתא למה דקיי"ל כר"נ ממילא הוא בכלל תקנה שנייה. ובאמת לר"ש הוא מכלל תקנה הראשונה, והנלענ"ד בכוונתם דבאו לתרץ עצמם לאפוקי דבפשוטו נסתר דבריהם. ויש ראיה לפי' רש"י דקאי אתקנה שנייה והיינו מדקתני הך פלוגתא בתר פלוגתא דביטלו מבוטל דמשמע דמיירי כמו ברייתא דלעיל דמיירי מצד תקנת ר"ג ה"נ מיירי הכא אם עבר בזה תקנת ר"ג או לא. ולזה כ' דאין זה הכרע דהרי למ"ד מפני תק"ע דע"כ מיירי רק מתקנה ראשונה א"כ לא דמו אהדדי היינו דאין ב' ברייתות דומות זו לזו. א"כ י"ל ה"נ למ"ד בפני ב' א"צ להיות דומות להדדי. כנלענ"ד נכון בעזה"י: