חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת עירובין ז:

גמרא אמר רב מבוי שנפרץ במילואו לחצר ונפרצה חצר כנגדו לרה"ר [ובני מבוי לא עירבו עם בני החצר] חצר מותרת ומבוי אסור כיון דיש לבני החצר דריסת רגל עליו, הרבותא דהחצר מותרת אף דהחצר מפולש לרה"ר, ורבים נכנסים לה בזו ויוצאים בה בזו. אולם מבוי אסור, אף דגפופי החצר עודפים על רוחב פרצת המבוי, מ"מ כיון דהעומד במבוי אינן נראים לו, כיון דנפרץ במילואו הוי מחיצה נראה מבחוץ ושוה מבפנים, דאינו נידון משום פתח, ולחי מיהו אלו לא נפרץ במילואו היה המבוי מותר אף דכל חצירות הפתוחות למבוי בפתח הגון אוסרת עליו. [הכא כיון דהוי סתום ולא רגילה בו אלא דנפרץ מותר]. וא"ת למה לא נקט רב דינו בלא נפרץ במילואו ובפתח הגון, דשפיר אסור המבוי כיון דרגילה בו, ובתוס' כתבו דאי הוי נקט הכי לא הוי קמ"ל מידי כיון דפתח הגון הוא פשיטא דלא אתו רבים ומבטלי מחיצתא, וביאר המהרש"א דבריהם, דהא כל הרבותא דרב דרבים הנכנסים ויוצאים בחצר אינם אוסרים אותה, וזה החידוש כשאין מחיצה להמבוי, ונפרץ במלואו, אבל המחיצות ופתח גמור פשיטא דלא אתו רבים ומבטלי. ותמיהני דא"כ איך פרכינן בסמוך (דף ח' ע"א) על מימרא דרב לא משנתינו היא זו (דהמבוי אסור) חצר קטנה שנפרצה לגדולה גדולה מותר וקטנה אסורה, ומשני דרב היתר החצר אתי לאשמועינן, ומקשה הא נמי תנינא, חצר שרבים נכנסים לה בזו ויוצאים לה בזו רה"ר לטומאה ורה"י לשבת, ומאי קשיא הא מתני' י"ל בפתח גמור, ואשמע לן רב דגם בליכא מחיצות ופתח דמ"מ לא אתו רבים ומבטלי, וצע"ג. ובעיקר קושייתם נ"ל בפשוטו דרב אתי לאשמועינן, דאף בלא רגילה בו אסור היכא דנפרץ במילואו, דתשמע מיניה דנראה מבחוץ כו' אינו נידון משום לחי. ואף דלקמן פריך הש"ס (היא הקושיא בדף ח' הנזכרה) ולא משנתינו היא זו, ולא בעי לשנויי דאשמע לן נראה מבחוץ כו' ומתני' בנכנסים כותלי קטנה לגדולה, וע"כ צ"ל כמ"ש התוס' שם, דא"כ הוה ליה לרב לפרושי אמתני' בנכנסים הכותלים, מ"מ זה רק אם כל החידוש יהי' האי דנראה מבחוץ, אבל למאי דמשני שם דהיתר חצר אתי לאשמועינן, שפיר י"ל דנקט למימרא בכה"ג לאשמועינן ג"כ דין נראה מבחוץ כו' ומתני' בנכנסים כותלי קטנה:

תוס' ד"ה בעירובו קמיפלגי כו' חצר מותרת ומבוי אסור, השתא ס"ד אסור כו'. עיין מהרש"א שכתב אין זה מדוקדק דהא לתירוצא דמוקי לה בלא עירבו מצי קאי כולה כדקס"ד עכ"ל, היינו בפשוטו דמימרא דרב קאי במסקנא כדס"ד בצידי חצר או זו כנגד זו ואסור משום תרתי משום מפולש ומשום לא עירבו, אלא דהתרצן חידש כרב ששת דכאן בערבו, היינו בהך דר"י דמתיר בנפרץ לרחבה מיירי בעירבו, ודרב בדלא עירבו, ולענין מפולש רב מיירי במצדו או זה כנגד זה, ור"י מיירי דנפרץ באמצע רחבה וזה שלא כנגד זה: אמנם תמוה לי, איך פרכינן בסמוך ולרבה דאמר זה כנגד זה אסור הא דרב במאי מוקי לה, הא דברי רבה קאי על ר"י בנפרצה לרחבה דמתיר, דמיירי דוקא זה שלא כנגד זה אבל מלתא דרב י"ל דקיימא כדס"ד דאוסר גם מפולש, ומיירי זה כנגד זה, וכדקאמר ונפרצה חצר כנגדו, ושפיר אשמועינן דאפילו זה כנגד זה החצר מותר וצע"ג:

בא"ד, דלאמצע רחבה פשיטא דלא הוי מפולש, תמצית דבריהם דבתחילה ס"ל לרב יוסף דר"י מיירי ע"כ בצידי רחבה, מש"ה היה קשה דרב אדרב, ומסקנא דכאן שעירבו היה בימי רב יוסף וכדאמר בעצמו ל"ש אלא לאמצע. ותמוה לי כיון דרב יוסף לא שמע דבר מדר"י, וכדאמר אנא לא ידענא עובדא הוי וכו', והא ודאי אותה עובדא היה בנפרצה באמצע וגם עירבו, דהא לפי האמת בצדו אסור, וגם לא עירבו אסור משום עירוב ואמאי לא אצרכיה ר"י תיקון, וכיון דמאי דחזא חזא בנפרצה באמצע איך אמר תחילה עובדא הוי וכו' הא זה היה פשוט לו דאמצע בודאי מותר ואיך למד מזה בתחילה דלצדו מותר ולא עירוב מותר הא המעשה שראה לא כך הי', וצע"ג: