חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת עירובין סה:

תד"ה אקלעו כו' אע"ג דר"י לית לי' כו'. במהרש"א הקשה דמ"מ מותר בנכרי מטעם דר"י ור"ש דהלכה כר"י. ואני תמה על תמיהתו, הא ר"י ס"ל דר' יהודה ור' יוסי הלכה כר"י, וא"כ נכרי אוסר ושפיר הקשו התוס' ואי דקושיית המהרש"א על לשון התוס' דהו"ל למנקט הך דהלכה כר' יוסי, הא זה עדיין לא מתרצא בתירוצו דמהרש"א דמ"מ אמאי לא הקשו תוס' בפשיטות דהלכה כר' יוסי, ואסור בנכרי, וצ"ע, [אב"ה ובעיקר קושיית התוס' אמר אאמ"ו ני' דשפיר י"ל דר"י ס"ל כריב"ל להכלל דהלכה כדברי המיקל בעירוב, והנך כללא דאר"י ר"י ור"ש הלכה כר' יוסי הכל שלא במקום עירוב, ומה דהוכיחו מהא דמוכח לעיל דרב לא סבירא ליה להנך כללא, לענ"ד לפי מה דקיימינן עתה דר"ש אוסר בנכרי, א"כ מדאמר רב הלכה כר' שמעון, והיינו דנכרי אוסר אפילו בעיר אחרת, וישראל אינו אוסר אפילו באותה העיר, א"כ מדפסק בנכרי כר"ש להחמיר ע"כ דלא ס"ל להכלל דהלכה כדברי המיקל בעירוב, א"כ אמאי פסק כר"ש להקל בישראל, אף דר' יהודה ור' יוסי אוסרים, ואין הלכה כר"ש דלרב לא ס"ל להכלל דהלכה כדברי המיקל בעירוב, ממילא עירוב הוי כמו בעלמא, ומוכח ע"כ דרב לא ס"ל כלל להנך כללא, ואמר אאמ"ו ני' דיש ליישב דברי תוס' דבאו לומר דדלמא ר"ש רק להקל בא ובנכרי ס"ל דמותר ואז יהיה שפיר מוכח דלגמרי קאמר ר"י הנהו כללא דר"י ור"ש הלכה כר"י אפילו בעירוב, וממילא יהיה הדין הכא כר"י דאוסר בנכרי, דהא ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי ואף דרב פסק כר"ש אכן זה בכלל מה דאתמר אתמר כמ"ש המהרש"א דלמסקנא דלעיל דרב לית ליה להנהו כללא, אין ראי' ממה דאמר רבי הלכה כר"ש, דהך יצא מכללא כיון דרב לשיטתי' לית לי' להנך כללא], מש"ה הוצרכו לדבריהם דמ"מ הלכה כריב"ל דהלכה כדברי המיקל בעירוב, ונכון בעזה"י:

תד"ה דאתיא נכרי, מנ"ל שלא עירבו ועשו שכירות וביטול, דקשיא לי' דשמואל רביה. תמוה לי דמלבד דליכא קושיא כ"כ די"ל דר"א ידע דהמעשה היה שלא עירבו גם הא על זה עצמו תהי' הקושיא מדשמואל רבי' דאם בעירבו מהני שכירות בלא ביטול א"כ בלא עירבו ליהני ביטול, ואינו בכלל דאומרים ולא מערבין דהא היו ראוים לעירוב, וכיון דהעירוב היה מתיר, והחסרון רק דלא עירבו ממילא מהני, ומוכח מדשמואל דלא מהני העירוב כשבא הנכרי בטל העירוב, והו"ל לתוס' להוכיח דין זה מדינא דשמואל עצמו אבל לא ממה דפריך ר"א משמואל רבי':