חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת עירובין לא:

מתני' השולח עירובו ביד חרש שוטה וקטן וכו' אינו עירוב. בגמרא מוקי לה בעירובי תחומין, והטעם דבקטן ליתא חזקה שליח עושה שליחותו וע"כ בעי עומד ורואהו והיכא דבא הקטן ואמר הנחתי העירוב י"ל דבאמת נאמן כמו גבי בדיקת חמץ דהימנוהו רבנן בדרבנן, אלא לא מיירי במעיד רק שקיבל השליחות לעשות כן, ובכה"ג גם בגדול לולי החזקה לא היינו סומכין, ובתוס' לא כתבו כן [אב"ה דכתבו לחלק בין בדיקת חמץ דהבית שלהם ורמי עליה, מש"ה נאמנים, והוא תימא, דאין צריך לחלק, אלא דגם הכא היה מהימן אלו אמר הנחתי]:

גמרא, נתנו לפיל והוליכו [לקוף והוליכו אין זה עירוב, ואם אמר לאחר לקבל הימנו הרי זה עירוב] ודלמא לא ממטי ליה, אר"ח בעומד ורואהו. מה דלא אתמר דברי ר"ח על מתני' דהכא [דאיתא נמי השולח ביד חש"ו אינו עירוב ואמר כו'] דבמתני' המ"ל דנאמנות אית להו, אלא דבשלחם שיניחו הם לא אלימי למקני שביתה, וכן כתוב בתוס' (ומ"ש מהר"ש איידלס לא ידענא כו') [אימא טעמא דברייתא נמי משום דלא אלימי למקני שביתה] לא ידענא למה לא ידע, דמ"מ גבי פיל וקוף ודאי ל"ש נאמנות כלל). ואי תיקשה הא מברייתא דמעילה דקתני ע"ג פיל והוליכו הוי עירוב מוכח דלא אמרינן לא אלימי למקני שביתה, וע"כ טעם דמתני' דאינו עירוב משום דלא מהימנא י"ל כיון דמ"מ לא מצי לאקשויי ממתני' לחוד דהיה אפשר לומר משום דלא אלים, והי' צריך למנקט הקושיא ממתני' וברייתא יחד, מש"הנקט הקושיא בפשיטות יותר על ברייתא לחוד. ובתוס' כתבו דלא שמיע להו ברייתא ואין צורך לכך [אב"ה עי' מ"ש לעיל ברכות (דף ד' ע"ב) גמרא חכמים עשו סייג לדבריהם]:

גמרא, אבל לא בטבל [דאין מערבין בו] פשיטא. אף דאפשר לתקוני בין השמשות לרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות, מ"מ אינו מועיל הואיל אי בעי מתקנו, אלא היכא דגם השתא בלא תיקון חזי לשום אדם כגון תרומה, משא"כ טבל דלא חזי בלי תיקון לשום אדם, כן פירשו התוס' לעיל (דף ל' ע"ב) ד"ה ולפרוש וכתבו שם עוד לפרש דהכי מקשה פשיטא, דהא מרישא שמעינן דקתני מערבין בדמאי משמע אבל בטבל לא. ואינו נוח לי פירוש זה, דהא י"ל דמה דקתני מערבין בדמאי היינו בכל ענין אף דהוי שיעור מצומצם ואם נפריש מיניה וביה בציר ליה שיעורא, מערבין בו הואיל אי בעי מפקיר נכסיה, ותידוק מיניה באמת דבטבל כה"ג לא אבל עדיין י"ל דביותר משיעור גם בטבל מערבין לזה קתני אבל לא בטבל לומר דבכל ענין לא, משום דמתני' דלא כרבי, אלא דגזרו על שבות בין השמשות וא"א ליה לתקוני. והרי בדברי תוס' עצמן צריכין אנו לבא לזה דהא לפי מה שהעלו דלעולם מתני' כרבי ומ"מ מקשה פשיטא משום דהיכא דלא חזי לשום אדם לא מועיל מה דאפשר לתקוני, יקשה הא קתני מתני', ולכהנים בחלה ובתרומה, ויקשה גם לישראל לשתרי בתרומה, כיון דהשתא חזי לשום אדם נימא ביה הואיל דמצי לתקוני וחזי גם לדידיה והוא תמוה לכאורה: וע"כ צ"ל דנקט כהנים דלהם מערבין בכל ענין, גם בשיעור מצומצם, אבל קושייתם רק על מה דקתני אבל לא בטבל דמשמע ג"כ בכל ענין אף ביתר משיעור (מיהו בזה היה אפשר לומר דהתוס' ס"ל כמ"ש הרא"ש די"ל דכהנים בחלה ובתרומה אורחא דמלתא נקט וה"ה לישראל). וביותר מזה הא י"ל דהאי אבל לא בטבל קא אמאי דקתני ולכהנים בחלה ובתרומה, ואומר דאבל בטבל גם לכהנים אין מערבין, אף דאי מפריש חזי כול' לדידיה מ"מ אין מערבין דמשום שבות גזרו בין השמשות וזה לא ידענא מבבא דמערבין בדמאי, דהא החידוש בדמאי דגם לישראל מערבין בו:

גמרא, אבל לא בטבל, פשיטא ל"צ בטבל טבול מדרבנן: וא"ת א"כ אמאי אין מערבין בו הא כתב הרשב"א דאיסור דרבנן מאכילין לקטן בידים והרי זה דומה ליה"כ דמערבין משום דחזי לקטנים (לעיל דף ל' סוף ע"ב) כבר הקשה הרשב"א ז"ל על עצמו כן בחידושיו ליבמות בפ' חרש. ולכאורה לק"מ, דהא האי מתני' אבל לא בטבל בפשוטו אתי כסומכוס דהא קתני ולכהנים בתרומה, ודוק מיניה דישראל בתרומה לא, וזהו כסומכוס דלא מהני חזי לאחרינא, וצ"ל דהכי מקשה דאבל לא בטבל סתמא קתני אף ביתר מכשיעור, ובזה אף דתנא דמתני' סובר כסומכוס הא הוי סעודה ראויה בין השמשות, דאי בעי מתשיל עליה ומפריש מיניה וביה והוי כמו יין לנזיר, אלא דסומכוס סובר דגזרו בה"ש, משום שבות, אבל מתניתי' משמע דלא ס"ל דגזרו בה"ש, וכ"ש תוס' לעיל (דף ל' ע"ב ד"ה ולפרוש עליה) אלא אלו לא היו חזיין עכשיו לקטנים לא היה מועיל הואיל אי בעי מתשיל, וכמו שתירצו התוס' שם דאינו מועיל מה שראוי לתקנו אלא במידי דחזי השתא לשום אדם אלא דהתם תירצו כיון דלא חזי השתא לשום אדם הא חזי לקטנים: ועדיין יש לפקפק בקושייתו, דהא סומכוס ע"כ סובר דבעי סעודה ראויה מבעוד יום, וסובר דמבעוד יום בעי ראוי ממש לא ע"י הואיל דחזי לתקוני, וכמ"ש לעיל (דף כו ע"ב):