חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת ביצה ו.

גמרא, [א"ר מת ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממין מת ביו"ט שני יתעסקו בו ישראל כו', ואמר מר זוטרא לא אמרן אלא דאשתהי] רב אשי אמר אע"ג דלא אשתהי, מה טעמא יו"ט שני לגבי מת כחול שויוהו רבנן. מדיהיב ר"א טעמא דכחול שויוהו רבנן אלמא דדבריו רק ביו"ט שני, ואי אפשר לך לפרש דביו"ט ראשון מודה דבאשתהי דוקא, א"כ הכי הו"ל למימר מת ביו"ט שני אע"ג דלא אשתהי, אע"כ צריך לפרש דביו"ט א' לא אמר מר זוטרא למלתי' כלל, דכיון דע"י עממין הוא מודה דלא בעי אשתהי כן דקדק הר"ן ז"ל, ונדחק מאוד לפרש לפ"ז הא דאמרינן בפרק תולין עובדא הוה ביו"ט הסמוך לשבת, ואר"י יתעסקו בו עממין, אלמא טעמא דהי' סמוך לשבת ואשתהי הא לאו הכי לא. ותמיהני דהא מה דאמרינן ביו"ט שני יתעסקו בו ישראל היינו אפילו באפשר ע"י עממין, וכמ"ש הר"ן בסמוך בשם הרמב"ן וא"כ ביו"ט ב' בלא אשתהי דמותר לקברו ע"י עממין דלא גרע מיו"ט א' ממילא יהא הדין נותן לקברו ע"י ישראל דמה בכך דלא אשתהי הא מ"מ אנן לא משהינן אותו ע"י עממין, וכל שבאנו לקוברו ע"י עממין, קוברין אותו ביו"ט ב' ע"י ישראל, וממילא אפילו באיכא עממין לפניו יהא מותר ע"י ישראל, כיון דאלו אין עממין לפניו היינו מותרין ע"י ישראל, מה גריעותא יש במה שיש עממין לפניו. וע"כ נ"ל לפרש דודאי הכין הוא דמר זוטרא קאי על יו"ט שני, אבל ביו"ט א' מודה דלא בעי אשתהי, אך לא מטעם דעממין בראשון קיל מישראל בשני, אלא דטעמיה הכי הוא דכיון דאם נשהה אותו ע"כ נקברנו למחר, דהא למחר יהי' בכלל אשתהי, וכיון דבין כך ובין כך, תצטרך לחלל עליו יו"ט, מש"ה קוברין אותו מיד ע"י עממין, אבל ביו"ט ב' סבר בלא אשתהי לא, והיינו אף ע"י עממין כיון דאם נשהנו עד למחר לא נצטרך לחלל עליו יו"ט כלל, ונקברנו בהיתר גמור מש"ה משהין אותו, ור"א פליג דיו"ט שני כחול שויוהו רבנן לגבי מת דיומיה, ואין צורך להשהות כדי שלא לקוברו ע"י חילול יו"ט, ולפ"ז באמת בא"י דעושין רק יום אחד יו"ט קיים הדין דאסור לקוברו ביו"ט א' בלא אשתהי כיון דאם נשהנו נקברנו למחר בהיתר גמור, דיו"ט ראשון לא שויוהו כחול, גם לגבי מת דיומיה, ול"ק האי דפרק תולין:

גמרא וכי מה בין זה [לאפרוח שנולדה ביו"ט דאסר רב] לעגל שנולד מן הטרפה. פירוש דגם אם לא כלו לו חדשיו ואינו מוכן לשחיטה ע"י שיושיט ידו במעי בהמה וישחטנה כן פירשו בתוס'. וא"ת והא מ"מ אתקצאתו בה"ש הוא משום דדלמא עדיין יום ולא כלו חדשיו עדיין והוי רק מוקצה מחמת יום שעבר, ומוקצה כהאי לא אמרינן, וכמ"ש התוס' לעיל (ריש דף ד) ובפ"ק דסוכה (דף י) ובכמה מקומות, והאחרונים הקשו כן, ולי לק"מ משום דאין אנו אוסרין משום המוקצה מצד איסור אכילה מפאת ספק נפל, אלא כיון דאם שוחטים אותו בה"ש, מתסר הבשר לעולם משום ס' נפל, א"כ כיון דודאי לא יהא שרי למיכל לא מיקרי אוכל נפש ושוב אמרינן ביה מגו דאתקצאי בה"ש היינו מחמת איסור מלאכת יו"ט דאי אפשר לשחטו דשמא באמת הוא לילה וכיון דמ"מ אנן לא נתיר ליה לאכלו ביו"ט הוי מלאכה שלא לצורך אוכל נפש והוי כמו נשחט בשבת דהוי מוקצה מחמת איסור בה"ש דאסור לשוחטו דשמא כבר לילה, ה"נ בזה הוי מוקצה מחמת איסור שחיטה: