חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת ביצה ג.

רש"י ד"ה ויתלוש דהוי איסורא דאורייתא, דהיינו קוצר שהוא אב מלאכה. מיהו משום מוקצה לא היה ראוי לאסור לר"ש דדרך פירות לנשור והוי כיושב ומצפה, אלא דלבתר דאסרו חז"ל בנושרים מאליהן משום שמא יעלה ויתלוש, ממילא נעשה מוקצים גמורים דל"ש יושב ומצפה דהא אם ינשרו ג"כ יאסרו, ומש"ה שפיר פי' רש"י לקמן גבי עכו"ם שהביא דורון, דאם יש במינו במחובר דאסור משום מוקצה, והיינו אחר שכבר אסרו פירות שנשרו מעצמך, וא"ת אכתי ל"ל לרש"י למנקט לקמן מטעם מוקצה, י"ל דמשמע לי' כן כיון דמייתי לה התם גבי ספק מוכן, וא"ת הא גופא קשיא הא באמת בלאו מוקצה אסור, י"ל משום דמ"מ בעכו"ם שהביא דורון דהוי רק ספק אם לקטן ביו"ט לשתרי מטעם ספק דרבנן ואי דהוי דשיל"מ הא מרא דשמעתא הוא רב פפא, ור"פ לשיטתי' מדמוקי בסוגיי' דספיקו אסור בספק טרפה משמע דס"ל דספק בדשיל"מ שרי, ולזה פי' רש"י משום מוקצה, והיינו אחר שאסרו פירות הנושרים ממילא כל מחובר הוי מוקצה, והוי ספק מוקצה דחמיר, וכמ"ש לעיל בשם התוס' ישנים, ובתוס' שקלו וטרו ז"ל הרבה בישוב דבר זה וכתבו דלקמן אתיא אליבא דר"י ומטעמא דהכא אתי' אליבא דר"ש, ויראה לי דמש"ה נקט שמא יעלה ויתלוש לא ליתן טעם שיהיה אסור גם לר"ש אלא כוונתם דאתיא רק כר"ש, דאלו לר"י דפירות הנושרים בל"ז אסורים משום מוקצה א"כ לא עמדו חז"ל למנין לגזור שמא יעלה ויתלוש דהא בלא"ה אסורים משום מוקצה, ומש"ה בביצה בעומדת לאכילה דליכא מוקצה אמאי אסור דל"ש לומר כולה חדא גזירה היא, דהא מעולם לא עמדו למנין לאסור מגזירה דשמא יעלה ויתלוש, ואיך נאמר דכולה חדא גזירה היא אע"כ דאתי' רק כר"ש דלדידי' הוצרכו לאסור פירות הנושרים משום שמא יעלה ויתלוש, ובחדא גזירה אסרו גם הביצה. אך לפ"ז יקשה דמאי פרכינן ור' יצחק מאי טעמא לא אמר כרב יוסף, הא י"ל דאיהו ס"ל בזה כרב נחמן דכיון דרבי סתם ביו"ט כר' יהודה דאין מבקעין דודאי ב"ה ס"ל ביו"ט מוקצה, וממילא לא היה יכול לומר דטעמא בביצה משום פירות הנושרים דהא לר' יהודה מעולם לא גזרו על פירות הנושרים דבל"ז אסורים משום מוקצה, וי"ל כיון דבשבת דמוקצה מותר הוצרכו לגזור על נושרים משום שמא יעלה ויתלוש ממילא גם יו"ט בכלל גזירה זו, ועדיין קשה לימא דר' יצחק לא ס"ל כלל להפך האי דמגביהין מעל השלחן, וס"ל לב"ה דאין מגביהין דס"ל כר"י וס"ל דאין לחלק בין שבת ליו"ט לענין מוקצה, וא"כ לא גזרו כלל בנושרים משום שמא יעלה ויתלוש ול"ש לומר בביצה משום פירות הנושרים, מיהו למ"ש לעיל [בפירקין] בכוונת התוס' בשבת [מה ע"א] דמשום גזירת משקין שזבו ליכא איסור טלטול, וברייתא דאוסר בטלטול כר"י דמכח איסור אכילה נעשה מוקצה, ומתני' דקתני לא תאכל י"ל באמת דהדיוק דטלטול מותר דס"ל כר"ש, י"ל דהך תירוצא דתוס' דהכא אזלא אשיטה זו, ושפיר פרכינן ור' יצחק מאי טעמא לא אמר כר"י דהא אף לפי טעמא דידיה משום משקין שזבו מוכרח לומר דבית הלל כרבי שמעון מדלא אוסר בטלטול, וא"כ שפיר הוה מצי למימר משום פירות הנושרים:

תוס' סוף ד"ה גזירה כו' [דבירושלמי יש אותן מלאכות שמשימור ואילך הן מותרות ביו"ט, היינו מלישה ואילך], אבל שאר מלאכות דקודם לכן אסורות. אולם בשבת פרק המצניע (דף צה ע"א ד"ה והרודה) נראה דעת התוס' דכל מלאכת אוכל נפש שרי מה"ת ביו"ט [אב"ה, דהם ז"ל שם הקשו על ר"א דאמר הרודה חלות דבש כו', לוקה ארבעים, ואמאי הא ר"א אית ליה הואיל, והרי איסור הרודה משום תולש, מוכח דס"ל דגם תלישה מותר', וממילא ה"ה אחרינא], וכן דעת הר"ן רפ"ג דביצה דכל מלאכת אוכל נפש כגון דישה וטחינה הכל מותר ביו"ט מה"ת, אלא דרבנן אסרו דישה וכדומה שהוא לימים הרבה. וקשה לי על דעת הר"ן וסייעתו, דא"כ למאי הוצרך ביבמות (דף קיד ע"א) בין שבת דסקילה ליו"ט שהוא בלאו, ואמאי לא בפשוטו, דביו"ט דמה"ת הוי היתר דישה לצורך רעבון שהוא א"נ והוי רק דרבנן, ולא גזרו בצער רעבון:

גמרא דר' יוחנן רמי אדר"י [דסבר כל אוכל אוכלא דאפרת הוא ולית ביה משום משקין שזבו, ואמר ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני לא בראשון] ומשני. תימא דמנא ליה למרמי דנ"י אדר"י הא למאי דס"ל לר' יוחנן לטעמא דמשקין שזבו ולא משום הכנה זהו משום דלא ס"ל כלל הכנה דרבה אבל אלו הוה ס"ל איסור הכנה ודאי היה מספיק ליה זה הטעם לביצה שנולדה ביו"ט ויו"ט דעלמא משום יו"ט אחר שבת, דהרי אמרינן כולהו כרבה לא אמרי הכנה דרבה לית להו, אלמא דאלו היו סברי לדרבה היו מתרצים כטעמיה, וא"ת מנ"ל להש"ס באמת הכי ודלמא אית להו דרבה אלא דהוקשה להם א"ה יו"ט דעלמא תשתרי צ"ל דפשיטא להו להש"ס דשפיר ראוי לגזור גזירה זו, דגזירה זו יותר קרובה מגזירת פירות הנושרים ומשקין שזבו כיון דביצה אוכלא ובלוע וכיון דס"ל שגזרו כל כך כ"ש דס"ל שראוי לגזור אטו יו"ט אחר שבת, וכיון שכן כיון שמצינו דר' יהודה משמיה דרביה ס"ל להכנה דרבה, [לקמן דף ד' ע"א אתמר שבת ויו"ט רב אמר נולדה בזה אסורה בזה, ורבי יוחנן אמר נ"ב מותרת בזה, ומסיק דכ"ע סברי קדושה אחת הן ובהכנה דרבה קמפלגי, כתנאי נולדה בשבת תאכל ביו"ט ר' יהודה אומר משום ר' אלעזר עדיין היא מחלוקת ב"ש אומרים תאכל וב"ה אומרי לא תאכל, ובתוס' שם אע"ג דר' יהוד' ס"ל דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה, הא דידי' הא דרבי'] מי הכניסו לר"י לתגר זו למרמי דר"י אדר"י דלמא באמת ר"י דידיה נמי ס"ל כרבה וביצה אסורה בראשון משום גזירה יו"ט אחר שבת, ואיך שייך לעשות קושיא בדרך הא דידיה הא דרביה, וד' יאר עיני העורות והיו למאורות. אחרי הימים זכני חכם דליווארני בשלחו לי איזה חבורים יקרים מגדולי חכמו ספרד ובתוכם ספר נקרא שער המלך, וראיתי לו שהביא קושיא זו בשם שיטה מקובצת כתב יד בשם הר"ן ז"ל ונדחק דר"י היה לו קבלה מרבותיו דר"י משמיה דרביה קאמר וליה לא ס"ל, ונחה דעתי והנאני. אבל מה שתירץ הרב בספרו שעה"מ דר' יוחנן ס"ל דאף מאן דאית ליה הכנה מ"מ יו"ט דעלמא שרי דלא ס"ל לגזירה אטו יו"ט אחר שבת, כבר נזהרנו בדברינו דליכא למימר הכי. ומה שכתב הרב עוד לתרץ דר"י ס"ל דכ"ע לית להו הכנה ולית בזה פלוגתא דתנאי ומה דאמר ר"י משום ר"א עדיין היא מחלוקת היינו דטעמא דב"ה דס"ל יו"ט ושבת חדא קדושה נינהו, ומה דאמרינן כתנאי היינו גוף הדין דנולדה בזה אסורה בזה, עיי"ש, ולענ"ד גם זה אינו דאם איתא דסבירא ליה לר"א בטעמיה דב"ה משום חדא קדושה א"כ איך ס"ל ר"א לנפשי' דשתי קדושות הן לחלוק על ב"ש, ואף דאמרינן בעלמא דר"א מתלמידי בית שמאי וסבר כב"ש, מ"מ הא לענין זה לא מצינו דפליג ב"ש דמה דסבירא ליה ב"ה תאכל היינו אף דחדא קדושה היא מ"מ גם ביומו ס"ל לב"ש דתאכל, אע"כ דטעמא דר"א אליבא דב"ה משום הכנה ובאמת ר"א לנפשיה ס"ל נמי דין הכנה דמב"ש אין ראיה דפליג על זה דכיון דסבירא ליה דתאכל ביומו ממילא הכינה לעצמה וא"כ י"ל דב"ש נמי סבירא ליה דין הכנה אלא דס"ל דביו"ט שרי דלא גזרינן אטו יו"ט אחר שבת, וממילא נולדה בזה מותרת בזה דלעצמה הכינה, וב"ה דסבירא להו דבנולדה ביו"ט לא תאכל יהי' מטעם גזירה אטו יו"ט אחר שבת או יהי' מטעם אחר ממילא נולדה בזה אסורה בזה משום הכנה, ולמה דכתבו התוס' פרק ג' דעירובין (דף לח) דלס"ד בפסחים דר"א לית ליה הואיל וע"כ מדמהני ערובי תבשילין מוכח דלא ס"ל הכנה דרבה, צריך לומר דר"א ס"ל לסברא פשוטה דראוי לגזור אטו י"ט אחר שבת ומדמתירין בית שמאי ע"כ דלא ס"ל להכנה דרבה ור"א כבית שמאי אבל לומר דטעמא דבית הילל משום חדא קדושה כיון דבזה לא מצינו דפליגי ב"ש איך יסבור ר"א לעצמו דשתי קדושות הן: