חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת ביצה כא:

גמרא ולטלטלינהו לשיורי כוסות של יין האסור בהנאה אגב כסא, מי לא אמר רבא מטלטלין כנונא [כלי שמשימים בו הגחלים] אגב קטמיה אע"ג דאיכא עליה שברי עצים. הקשו בתוס' דלמא שאני הכא שיש בו דבר המטלטל היינו קטמא שראוי לכסות בו רוק, אבל בלא קטמא לא שרי דהוי בסיס לדבר האסור וא"כ בכוס שיש בו רק דבר שאסור לטלטלו לא, ותירץ ר"ת דלא מקרי בסיס לדבר מועט שאינו נקבע כגון שברי עצים ושיורי כוסות דשרי לטלטל אגב כסא, אף שאין היתר עמהם לפי שא"א לנערם. וקשה לי טובא, דנהי דליכא סתירה מהתם דבעי דוקא קטמא משום דאפשר בניעור מ"מ מאי מייתי ראי' מהתם, הא ממנ"פ אם מסברא הוא דשיורי כוסות כיון דגריעי לא נעשה הכוס בסיס להם, יקשה בלא"ה דהיכא דליכא בסיס, וא"א לנער מותר, כההיא דאבן שע"פ חבית דקתני במתני' ואם הוא בין החביות מגביה דכיון דלא הוה בסיס דמיירי בשוכח וא"א לנער שרי, ואי דלא פסיקא כ"כ מסברא דמחמת גריעותא דשיורי כוסות אין נעשה הכוס בסיס להן, מה לזה ראיה מכנונא, הא התם בלא"ה לא הוי בסיס, כיון דיש בו דבר המותר הוי בסיס לאיסור ולהיתר, ודלמא באמת בלא הקטמא היה בסיס לשברי עצים, ואף בלי אפשר לנער היה אסור, וצע"ג [אאב"ה עי' מ"ש אבא מארי בתשובותיו סי' תמ"ב]. עוד קשה לי, הא הר"ת עצמו כתב בשבת (דף מז ד"ה אגב) דשברי עצים חשוב יותר מאבן שבכלכלה, והרי (בדף קמג ע"א) פרכינן ותיהוי כלכלה בסיס לאבן, מדלא פריך דינער להאבן, משמע דבעי למפרך דאף בצריך למקומו ליתסר מדין בסיס, והרי דהכלי נעשה בסיס להאבן, וממילא מכ"ש לשברי עצים, וצ"ע:

מתני' ב"ש אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו אא"כ ראוין לשתיה, וב"ה מתירין. משמע דוקא לרגליו, אבל לכל גופו אסור, ובתו' פ"ג דשבת [דף לט ע"ב ד"ה וב"ה מתירין וכו' מ"ש הבערה דרחיצה מהבערה דזיעה דשרי מדאורייתא], מבואר דלהחם חמין לרחיצת כל גופו אסור מדאורייתא וכן אסבר הרשב"א בחידושיו פ"ג דשבת פלוגתת התוס' והרי"ף בחמין שהוחמו מעיו"ט אי שרי לרחוץ כל גופו, דתוס' ס"ל דלהחם לרחיצת כל גופו דאורייתא, ומש"ה בהוחמו מעיו"ט אסור. וקשה לי איך אפשר לומר דהוי דאורייתא, הא בכלל רחיצת כלהגוף ג"כ רחיצת פניו ידיו ורגליו, והוי רק מרבה בבישול לצורך רחיצת שאר הגוף, וזהו שרי מדאורייתא, כדאמרינן בעירובין ניחום אגב אמיה, ועיין בהר"ן פ"ב דביצה גבי ממלאה אשה קדרה מים, וכמו דחזינן לב"ש דבראוי לשתיה יוכל להרבות מים אף יותר מכדי שתיה כמ"ש התו' בשבת שם, [ד"ה אא"כ ראוין לשתיה]:

גמרא מה דלא אנח ערובי תבשילין מ"ט דב"ה [דמותר להטמין את החמין מיו"ט]. קשה לי, הא הטמנה בשבת במעמיד הבל אסור רק משום שמא ימצא קדרתו צוננת וירתיחנה כדאיתא ספ"ב דשבת, והכא ביו"ט דאף אם ירתיחנה לא יעבור על איסור דאורייתא אי מטעם דצרכי שבת נעשין ביו"ט אי מטעם הואיל, וא"כ דלמא בהטמנה זו ביו"ט לצרכי שבת אף בלא ע"ת שרי ב"ה כיון דהטמנה בעצמותה אין בה איסור מלאכה, ומטעם שמא ירתיחנה אינו אסור כיון דלא מצי למיתי לידי איסורא דאורייתא ויש לדחות דס"ל לסתמא דתלמודא דמ"מ יש לחוש שמא ירתיחנה. אבל הא קשיא לי, למאי דמשני אביי כגון דעירב לזה [אפה ובישל מבעוד יום לשם עירוב] ולא עירב לזה [ולא טמן חמין לשם עירוב] וחנניא היא אליבי' דב"ש [דצריך לערב על כל אחד בפני עצמו] ובהא קשה א"כ מ"ט דב"ש דאסרי דהא ליכא חשש שמא ירתיחנה דהא מעשה רתיחה שהוא בישול עירב עלה מעיו"ט: