חידושי הרי"מ על גיטין ט.

תוס' ד"ה לעולם הוא בן חורין כו' ופרש"י ז"ל ומדקאמר ר"ש כו' בין אם לא פירש השיור רק חוץ בית כור קרקע דאז אינו נוטל כלום מהנכסים דיכול לדחותו כו' ותמה בתוס' הא תניא בהדיא חצי שדה אני מוכר לך נותן לו חצי שדהו רק שהלוקח נוטל כחוש משום דיד בעל השטר על התחתונ' אבל אינו יכול לדחותו לגמרי ע"ש והרי"ף פירש ג"כ כרש"י ע"ש ובש"ע חילקו בין אם השדה אינו מסוים לחצי שדה ע"ש והוא דחוק:

ונראה ליישב דהנה לכאורה יש להקשות בחצי שדה אני כו' דצריך ליתן לו חצי שדהו כו' והנה קי"ל דבדאורייתא אין בריר' וכתב הר"ן ז"ל נדרים ריש פרק השותפין דלכך בשותפין שייך התם דין בריר' משום דאי כולה דמר לאו כולה דמר רק שהקנין הי' שבשעה שנשתמש כל אחד יהי' הכל שלו ובשעה שישתמש השני יהי' גם כן שלו ולכך אי אין בריר' לא מהני כיון שקנין צריך להיות חל על דבר מבורר ואל"ה לא הוי קנין וא"כ בשעת הקנין לא הי' מבורר הזמן שיהי' של זה ושל זה רק אחר כך שמשתמש הוברר הדבר למפרע שע"ז חל הקנין וכן באחין שחלקו לא הי' מבורר מקודם על חלק זה חל הקנין של זה וזה שלא הי' ידוע איזה של מי רק אחר כך שחלקו נתברר הדבר שחל הקנין של זה ע"ז החלק ואי אין בריר' לא מהני ע"ש בר"ן ז"ל. וא"כ קשה אמאי מהני בחצי שדה אני מוכר לך ולא פירש איזה חצי וצריך ליתן לו חצי שדה הא כיון דקי"ל אין בריר' א"כ לא חל הקנין כלל שבשעת הקנין לא הי' מבורר איזה חצי ועל איזה חצי יחול הקנין רק אח"כ כשנותן לו חצי וחולק עמו ואז ליכא קנין רק שיתברר למפרע שעל זה החצי חל הקנין וא"כ לא מהני דאין בריר' ואין צריך ליתן לו כלום כמו התם בשותפין ואף דהתם בשותפין קי"ל דיש בריר' מ"מ כבר כ' הר"ן ז''ל שם הטעם משום דהתם גוף הקנין הי' מבורר רק שהזמן לא הי' מבורר לכך מהני אבל היכא שגוף הדבר אינו מבורר קי"ל דאין ברירה ע"ש וא"כ הכא שגוף הקנין לא נתברר אמאי מהני:

והנה הר"ן ז"ל כתב שם דכל הברירות הם מחמת הוברר הדבר למפרע ואף בשותפין כן דעל דעת כן הי' תחלת הקנין שהקנה המקנה שמה שיקח כל אחד יהי' שלו וכשחלקו הוברר הדבר למפרע ע"ש. והנה יש פוסקים פסקו דבתולה בדעת אחרים יש בריר' רק בתולה בדעת עצמו אין בריר' ע"ש. וא"כ אם הי' הדין הכא בחצי שדה אני מוכר לך שהלוקח יכול לברר לעצמו החלק שירצ' נראה דשפיר קונה כיון דהמוכר הקנה לו שמה שיברר הלוקח ויהי' בדעתו ליקח יהי' שלו דהוי תולה בדעת אחרים שמקנה לו מה שירצ' הלוקח ע"ז יחול הקנין מעכשיו ולדעת הר"ן ז"ל דהוי מחמת הוברר הדבר למפרע כנ"ל א"כ כיון שתלה הבריר' בדעת אחרי' שפיר יש בריר' כנ"ל. רק דבאמת הדין הוא דלוקח נוטל כחוש דאמרינן דהי' בדעת המוכר שמה שירצ' בעצמו ליתן לו יתן ע"ש. א"כ שפיר יקשה כנ"ל דגם כחוש אין לו ליטול דהוי תולה בדעת עצמו כיון שהבריר' בידו ואין בריר' כנ"ל:

אמנם לפ"ז קשה בהיפך דראוי הלוקח ליטול מעידיות מה שירצ' ולא כחוש דהטעם דנוטל כחוש מפרש התם משום דיד בעל השטר על התחתונ' ואמרינן שהי' בדעת המוכר מה שירצה הוא ע"ש. והנה קי"ל חו"מ סי' מ"ד דהיכא דאי נימא יד בעל השטר על התחתונ' יתבטל השטר לגמרי ולא יטול כלום אמרינן ידו על העליונ' דאיך נימא שכוונתו היתה שיהי' בעל השטר על התחתונה א"כ לא נתן לו כלום [ובודאי] הי' כונתו שיהי' על העליונ' ע"ש גבי עד הפסח א"כ הכא כיון דבתולה בדעת עצמו אין בריר' ואם הי' כוונתו מה שירצה והלוקח יטול כחוש ממילא גם כחוש אין לו כנ"ל ואינו נוטל כלום כנ"ל א"כ אי נימא דיד בעהש"ט על התחתונ' בטל השטר לגמרי כנ"ל א"כ ממילא ידו על העליונ' ואמרינן כוונתו מה שירצה הלוקח והוי תולה בדעת אחרים כנ"ל. וממילא נוטל שמן מעידיות מה שירצה ואמאי אמרינן הלוקח נוטל כחוש משום יד בעל השטר על התחתונה וקשה כנ"ל:

אך י"ל למ"ש הפ' דבתולה בדעת עצמו ג"כ הוא ספק דר' יוסי מספקא לי' אי יש בריר' או אין ברירה רק דאין יכולין להוציא מספק ע"ש וגם הכא נימא דאינו יכול להוציא מספק דשמא אין ברירה כנ"ל וא"כ למ"ש דאי אין ברירה א"כ יתבטל לגמרי אם יטול כחוש ולכך נוטל אפילו שמן א"כ אמרינן בהיפך דאינו יכול להוציא מספק שיטול שמן דשמא יש ברירה והוי שפיר יד בעל השטר על התחתונה שיטול כחוש דלא יתבטל השטר אף אי תולה בדעת עצמו וא"כ א"ש דנוטל כחוש התם ולא קשה כנ"ל דכיון דנוטל כחוש לא יטול כלום דהוי בדעת עצמו ושמא אין ברירה דז"א דא"כ יטול שמן כיון דיתבטל כנ"ל ולכך אמרינן בהיפך ונוטל כחוש כנ"ל. ואף דלכאורה ז"א דעדיין קשה כנ"ל דיטול שמן דאיך נימא דיד בעה"ש ע"ה והי' כוונתו שיטול כחוש ותלה בדעת עצמו דא"כ בטל לגמרי דכיון דבאמת תלה בדעת עצמו א"כ לא יוכל להוציא ממנו אף כחוש מספק דשמא אין ברירה ואין לו כלום דעכשיו שאינו מסופקין שפיר הוי כנ"ל אבל אם באמת תלה בדעת עצמו בטל לגמרי מס' וא"כ אמרינן ממילא דכוונתו הי' מה שירצה הוא וממילא יטול שמן כנ"ל:

אך י"ל למ"ש הש"ך על הקנין שם דאיכא פלוגתא וכתב דאמרינן שפיר יד בעה"ש על התחתונה אף שיתבטל די"ל דהוא סבר שלא יתבטל כיון שהוא ספק ע"ש וקצת פ' כתבו דאף בכה"ג לא אמרינן יד בעהש"ט ע"ה משום דאף שכוונתו הי' להיות על התחתונה מ"מ כיון שלשון מצד עצמותו אינו מורה כן כיון דהוי ספיקא דדינא ויתבטל השטר ממילא אף שבאמת לא הי' כוונתו כן הוי דברים שבלב ושפיר ידו על העליונה ע"ש. וא"כ י"ל גם הכא כיון דהספק הוא בדין אי יש ברירה או לא א"כ אי באמת הדין הוא דיש ברירה מורה הלשון שיטול כחוש דלא יתבטל אבל אי הדין הוא דאין ברירה ויתבטל לגמרי נוטל שמן אף שלא הי' כוונתו כן כנ"ל. וממילא א"ש כמ"ש דנוטל כחוש מספק דשמא יש ברירה ולא יתבטל כנ"ל דאי נימא אין ברירה יטול שמן כנ"ל וא"ש:

ולפ"ז מיושב דברי רש"י הנ"ל הכא בעבד דאין לו כלום מנכסים כששייר ולא פירש דהפ' כתבו הטעם דאמרינן בחוץ מאחד מרבוא שבהן דהי' כוונתו על העבד ואינו נוטל כלום הא ג"כ יתבטל השטר לגמרי אם כיוון על העבד ונימא דהי' כוונתו על הנכסים אחרים כיון דיתבטל כדינא של הרשב"א ז"ל הנ"ל וכתבו הטעם כמ"ש רש"י ז"ל בעצמו דבעבד לא שייך סברא זו דאמרינן לחנופא לי' קאתי ובאמת לא רצה לשחררו כלל ע"ש ברש"י ז"ל וא"כ ממילא א"ש בשייר סתם דאינו נוטל כלום כנ"ל שפיר מספק שמא אין ברירה וא"ל כנ"ל כיון דאין ברירה הדין הוא שיטול שמן דאל"ה יתבטל לגמרי ולכך נוטל כחוש דהכא ז"א דאמרינן לחנופא לי' כנ"ל ואמרינן שפיר יד בעל השטר על התחתונה אף שיתבטל לגמרי ואמרינן שפיר שכיון מה שירצה הוא ויטול כחוש וממילא אינו נוטל כלום שמא אין ברירה ובטל באמת לגמרי משא"כ התם בחצי שדה אני מוכר לך א"ש דנוטל כחוש כנ"ל וא"ש:

תוס' ד"ה שוו למוליך ומביא כו' וא"ת מאי עגונה כו' ואי משום דאסור בשפחה ובב"ח לא ליתבי' כו' והקשה בס' פ"י הא קי"ל דתן כזכי וא"כ אף אם לא יתנו אסור בשפחה ובב"ח ע"ש. ונראה דהנה הרמ"ה ז"ל פסק היכא דאינו אומר בפ"נ צריך למסור לה הגט בפני העידי שליחות עצמם דכיון דצריך עידי שליחות הוי חצי דבר כשמוסר בפני אחרים דהעידי מסירה צריכין לעידי שליחות והובא בש"ע להלכה ע"ש רק משום דהימנו' לשליח בפ"נ מהני אבל היכא דאינו אומר לא מהני דהוי מגרש בלא עדים ע"ש:

והנה לכאורה ק' לפ"ז למה כ' תוס' אי משום דאסור בשפחה ובב"ח מספק לא ליתבי' כו' הא למ"שאף אם יתן לו ג"כ יהיה מותר בשפחה דאם לא יתקנו שיהיה נאמן בפ"נ וממילא אינו נאמן ששלחו ג"כ דהטעם הוא רק כי היכי דהימנו' כנ"ל וא"כ אם לא יהיה נאמן על השליחות אינו משוחרר כלל אף אי באמת שלחו כיון שאין העידי שליחות לפנינו דבאיכא עידי שליחות באמת אין צריך כלל לומר בפ"נ וכיון שאינם לפנינו ואין העידי מסירה יודעין מהשליחו' ממילא הוי חצי דבר ואף אי באמת שלחו אינו משוחרר כלל ומותר בשפחה דכל הטעם של התוס' דאסור בשפחה הוא רק מספק שמא אמת ששלחו ולכאורה קשה בל"ז הא כיון דהוא ספק אם שלחו הוי מגרש בלא עדים להפ' דמינוי שליחות צריך עדים וגם ספק לא הוי כמ"ש המרדכי ז"ל הובא בב"ש דהיכא דהוא ספק אם נעשה כלל מעשה הגירושין כמו בספק קרוב לו כו' דאינו ידוע אם בא כלל לרשותה לא הוי גם ספק כלל דהוא בלא עדים שאינם יודעין דבר ברור רק בשאר ספק דעלמא שהספק מן הצד אם מהני גירושין כזו אבל אין ספק אם גירשה ע"ש וא"כ הכא דהוא ספק אם שלחה ואינו ידוע כלל אם הוא המגרש ממילא לא הוי גירושין כלל אף מספק וממילא מותר בשפחה אף אי שלחו באמת כיון שאינו ידוע. אך ז"א דהוא ספק אם עשאו שליח בעדים רק שאינם לפנינו וזה הוא כמו קדשתני והלכו למדינת הים בש"ס [קדושין ס"ה]. אך לדברי הרמ"ה הנ"ל דכיון שאינו ידוע להעידי מסירה והשליחות הוי חצי דבר א"כ ממילא אף ספק לא הוי דכיון דבלא העידי שליחות לא הוי אף ספק כנ"ל דהוי מגרש בלא עדים כיון שאינו ידוע אם הוא שליח כלל רק מחמת העידי שליחות א"כ ממילא אף אי נעשה שליח בעדים לא מהני כלל כיון שאינם העידי מסירה והוי חצי דבר וג"כ לא הוי ספק כלל וממילא מותר בשפחה אף אם ימסור לו השליחות ולמה כתבו דלא ליתבי' ליה כו' דגם בשיחרור בעינן משוחרר בעדים כמ"ש רש"י ז"ל לקמן ט' ע"ב דבכל פסולי דאור' שוו שיחרור לגט דגמרינן לה לה מאשה ע"ש:

אמנם י"ל למאי דקי"ל דזכות הוא לעבד שיוצא לחירות כו' וגם פסקו כאביי דעידיו בחתומיו זכין לו ומשוחרר מיד משעת חתימה רק דצריך להיות מטי לידי' אח"כ והוי כמו קיום התנאי וכשמטי לידי' משוחרר למפרע משעת חתימה ע"ש והרמב"ם ז"ל פסק דבקדושין על תנאי אף דמקדש בלא עדים לא הוי קדושין מ"מ קיום התנאי לא בעי עדים ע"ש וא"כ ממילא א"ש הכא כיון דהוא ספק אם שלחו א"כ אם שלחו באמת ואינו מזויף נשתחרר מיד משעת חתימה והוי הנתינ' עכשיו רק קיום התנאי וממילא לא בעי עדים וא"כ לא קשה הנ"ל דהוי ספק א"כ אף אי שלחו כיון שאין העדים יודעין הוי בלא עדים. ולמ"ש ז"א דעל זה עצמו הוא הספק דאי באמת שלחו לא בעי כלל עדים עכשיו כיון דהוי רק קיום התנאי כנ"ל וא"כ הוא ספק אי בעי עדים כלל וממילא אם יתן לו השליח שפיר יהי' אסור בשפחה ובב"ח מספק וכתבו תוס' שפיר דלא ליתבי' ליה כנ"ל ויהיה מותר כו' משא"כ אם יתן לו כנ"ל. אך למ"ש הפ' דלענין שלחו אי לא הימנוהו לא הי' נאמן כלל אף להיות ספק כיון דאין עד א' נאמן באיתחזיק מוקמינן אחזקה דמעיקרא לגמרי ועיין בהה"מ שפ' כן בדברי הרמב"ם דלכך הולד ממזר ודאי בלא אמר בפ"נ אף לענין חשש זיוף משום חזקה מכש"כ לענין שלחו ע"ש וא"כ עדיין קשה הכא לכאורה דיכול שפיר ליתנו לו ואעפ"כ יהא מותר בשפחה מחמת חזקה כנ"ל:

רק הפ' כתבו הטעם דאעפ"כ אסור אף דאיכא חזקה משום דהפ' פסקו דהיכא דאין העד מוציא עכשיו מחזקה בדיבורו נאמן אף שע"י דיבורו סופו להוציא מחזקה כמו בסימנין [דמהני] אף על פי עד א' ועפ"י עבד כו' אף שאח"כ נתקדשה ויוצאת מחזקת פנויה מ"מ נאמן דבעדותם אינם יוצאין מחזקה שאומרים רק שראויה להתקדש או להתגרש ע"ש והקשו דא"כ אמאי אמר לענין בפ"נ דאין עד א' נאמן משום איתחזק הא ג"כ אינו מעיד רק שהגט מהני מזויף וראוי לגרש ועכשיו עדיין לא נתגרשה ואינו מוציא אותה עדיין מחזקה כמו שם וגם דבר שבערוה לא הוי כה"ג ע"ש ברי"ף ז"ל יבמות דלא הוי דבר שבערוה רק בגמר הדבר ע"ש ואח"כ ראיתי בס' תורת גיטין שהקשה זה ע"ש שתפס זה לדבר פשוט בדברי הרי"ף ז"ל פ' החולץ דבכה"ג לא הוי דבר שבערוה ע"ש ובאמת מפורש ההיפך בטור וש"ע אה"ע ס' קמ"ט דבעדות שנים צריך ב' עדים כשרים וכתב הב"י בשם המרדכי וכמה גדולים דלא דמי להא דאשתמודענא ודברי הרי"ף הנ"ל דהתם אינו מוציא מחזקה דכבר הי' מוחזק באחיו (ביבמה) דהוי דבר שבערוה צריך כשרים ע"ש ואף דבש"ע ס' קנ"ז לא הביא דברי המרדכי הנ"ל דצריך להיות מוחזק מקודם ע"ש שכתב הב"ש סק"ב דלא משמע כן משאר פ' מ"מ לפי מה שהביא שם הב"י בשם הריב"ש דהפי' בדברי הרי"ף הנ"ל הוא דוקא כשהעידו קודם שידעו כלל שהוא דבר שבערוה אבל אח"כ לא מהני ואף שהב"י דחה שם דבריו ע"ש מ"מ צריכים לחלק או משום דייקא או דעבידא לגלויי בברור ע"ש. וא"כ א"ש הכא גבי בפ"נ דהוי דבר שבערוה כנ"ל:

אך לענין שליחות להפ' דמינוי שליחות להולכה לא צריך עדים דלא הוי דבר שבערוה דהוא דבר בפני עצמו דיהי' ידו כידו ע"ש ואעפ"כ כתב הרמ"ה ז"ל דהוי חצי דבר כשהעידי שליחות הם עדים אחרים ואף דלא בעינן עדים בשעת מינוי השליחות מ"מ כיון שצריכין עכשיו להעיד על השליחות הוי חצי דבר כו'. ולכאורה למ"ש הפ' דיש לחלק דדוקא קיום הגט דאין עדות כלל בפני עצמו הוי דבר שבערוה משא"כ לענין השליחות כמו דגוף המינוי לא בעי עדים ומהני הודאתם כך העדות שמעידים לא הוי דבר שבערוה וממילא הי' ראוי להיות עד אחד נאמן מן הדין ששלחו כיון דלא הוי דבר שבערוה ולענין אתחזק א"ש סברתו דאינו מוציא עכשיו מחזקה כנ"ל דעיקר הטעם כתב המרדכי שם דהוי דבר שבערוה ע"ש רק כשהבעל מכחישו אח"כ אינו נאמן מדאורייתא דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא וא"ש דברי הרמ"ה ז"ל הנ"ל ע"ש לשונו שכתב כיון שתקנו בפ"נ והצריכו לסלק עכשיו ערעורו של בעל שלא יוכל לערער וממילא צריכים עכשיו ב' עדים לסלק ערעורו דנגד השליח יהי' מהני ערעורו כנ"ל וצריך ב' אחר התקנה דבפ"נ וממילא הוי חצי דבר אף עכשיו שאינו מכחיש כיון שכבר תקנו לסלק ערעור של בעל ע"ש. [ובזה מיושב דברי הרא"ש ז"ל דלעיל כי היכא ע"ש]:

ולפ"ז מיושב ממילא דברי התוס' דלא ליתבי' לי' כו' דאם יתנו לו יהי' אסור בשפחה ולא יהי' חצי דבר מחמת השליחות. דאם לא יתקנו בפ"נ וממילא לא יצטרך עכשיו לסלק הערעור של בעל וממילא לא יהי' חצי דבר דשליח עצמו נאמן ששלחו כיון שאינו מכחישו עכשיו ואתחזק לא הוי כנ"ל דאינו מוציא עכשיו מחזקה וא"ש:

ולפ"ז מיושב ממילא קושית הפ"י הנ"ל מאי מקשו תוס' דלמא תן כזכי כנ"ל ולמ"ש א"ש דלמ"ד תן כזכי קשה בהיפך דשפיר יכולין לתנו לו ואעפ"כ יהא מותר בשפחה דכיון דתן כזכי ממילא אינו נאמן ששלחו כיון דאיתחזק והוא מוציא מחזקה מיד במה שמעיד ששלחו כיון שנשתחרר מיד בשעה ששלחו דתן כזכי וצריך ב' עדים והוי חצי דבר כנ"ל רק למ"ד תן לאו כזכי והקשושפיר לא ליתבי' כו' וא"ש. ובל"ז יש לישב קושית פ"י בפשיטות להנ"ל. ובאמת בפשיטות לא קשה מידי קושית הפ"י דאף דתן כזכי מ"מ אף כזכי הא קי"ל הגדילו יכולין למחות ובכל זכות כשמזכה ע"י אחר יכול הלה למחות אח"כ וא"כ אם אין העבד רוצה בשפחה [לא מהני הזכי'] ואין אנו צריכין לדוחק הפ"י דלא הוי זכות מעיקרא שמא לא יתקיים ע"ש. ולמ"ש א"ש בפשיטות:

תוס' בא"ד לא ליתבי' לי' ויהא מותר כו' והקשה הפ"י כיון דמדאורייתא לא בעי קיום א"כ אף אי לא ליתבי' ליה מ"מ הא נתייאש ממנו רבו שסובר שנתנו לו ולקמן משמע בפשיטות דנתייאשתי כו' אסור בשפחה ובב"ח והוי שפיר עגונות כו' והניח בצ"ע ע"ש. והנה מ"ש לפשוט דנתייאשתי אסור בשפחה באמת לקמן דף מ' ע"א כ' תו' בעצמם ד"ה אותו העבד דמעוכב גט שחרור מותר בשפחה רק דאין לו תקנה בב"ח ע"ש ומקשו הכא שפיר:

ובל"ז י"ל למ"ש הפ"י בא' שזיכה מתנה ע"י אחר וחזר ומכרו לאחר דלא הוי מכירה שאינו שלו שכבר זכה בו חבירו וכתבו דאף שכששמע חבירו מיחה ולא רצה לזכות וממילא הוא למפרע של הנותן אעפ"כ לא הוי מכירתו מכירה כיון שהנותן לא הי' יכול לחזור בו הוי דבר שאינו שלו ואינו ברשותו ודבר שב"ל דשמא ירצה כיון שכבר זכה בו ע"ש. וא"כ י"ל הכא בהיפך דהקשו שפיר למאי דאמרינן תן כזכי רק דלא ירצה עכשיו ויהא מותר בשפחה כמ"ש לעיל. וא"כ לפמ"ש הפ"י ב"ק דאינו יכול ליאש ג"כ דבר שאינו ברשותו או אינו שלו רק בגזילה משום שהגזלן רוצה וע"ש בב"ש אה"ע כ"ח וא"כ הכא כיון דבאמת תן והולך כזכי וכבר זכה רק דמוחה עכשיו וא"כ ממילא גם היאוש לא מהני כיון שבאמת זכה בו רק דמוחה עכשיו והי' דבר שאינו שלו בשעת היאוש כנ"ל דשמא לא ימחה והוא משוחרר למפרע ואינו יכול להפקירו או ליאש כנ"ל. וממילא מותר בשפחה דעכשיו שמוחה אינו משוחרר מטעם תן כזכי כיון שאינו רוצה וגם היאוש לא מהני כנ"ל. וגם למ"ד חוב הוא לעבד דלא שייך תן כזכי וא"כ אסור מטעם יאוש כנ"ל. מ"מ י"ל דכל הטעם דחוב הוא משום דנאסר בשפחה ובהפקירא ניחא לי' כדאמרינן לקמן:

והנה הר"ן ז"ל ריש פרק המדיר כתב דהיכא דעל ידי הנדר נולד דבר שעי"ז בטל הנדר אין הנדר חל ואף דקודם הנדר לא הי' משועבד והי' יכול לידור מ"מ כיון שע"י הנדר נשתעבד וכשהוא משועבד אינו חל ולכך לא חל כנ"ל ע"ש ודומה קצת להא דכל שאינו בזאח"ז גם בב"א אינו ע"ש. וא"כ כיון דכל החוב הוא רק מחמת שנאסר בשפחה וא"כ כשנתייאש דגם בלא השיחרור אסור בשפחה כנ"ל ממילא השיחרור הוא זכות ובשעת היאוש נעשה זכות וזוכה השליח בגט בשביל העבד והוא משוחרר וממילא אינו יכול לייאש ואינו שלו שהוא משוחרר ואף דע"י היאוש נעשה זה מ"מ לא הוי יאוש כמו התם בנדר דגם הכא ע"י היאוש שעשה משוחרר בשעת היאוש והכא עדיף דשפיר הוי זכות כיון דבלא השחרור יהי' מהני היאוש א"כ הוי זכות ממילא אף אי עכשיו לא הוי יאוש משא"כ התם ע"ש ומקשו שפיר דעכשיו כשאינו רוצה ממילא מותר בשפחה כנ"ל וא"ש: