חידושי הרי"מ על גיטין ה.

גמרא והוינן בה כו' לרבא ניחא כו'. וכתב מהרש"א ז"ל דבלא האי והוינן בה לא הוי יכול להקשות דהוי מצינן למימר דאינו יכול לומר היינו אלם ומעיד בכתב דמהני לענין לשמה ולענין קיום לא מהני מפי כתבם ויתקיים בחותמיו ולכך הוצרך לאתויי והוינן בה כו' דמוקי לה בחרש ולא מוקי לה באלם כמ"ש תו' ופריך שפיר ע"ש. ובתוס' ד"ה אילימא כתבו דלא מוקי לה באלם כו' דא"כ הוי ליה למימר ולא אמר ע"ש. ופירש מהר"מ ז"ל דבריהם דלישנא דאינו יכול משמע דעכשיו אינו יכול ומקודם הי' יכול וא"כ ע"כ איירי בפקח ונתחרש דאי באלם הוי ליה למימר ולא אמר גם מקודם ואף דאיכא לאוקמי ג"כ בפקח ונתאלם ולא פריך הש"ס דז"א דאמאי לא תני ולא אמר ובאלם מעיקרא ולמהליה למיתני בפקח ונתאלם אלא ע"כ דאיירי בחרש וע"כ תני בנתחרש אח"כ ע"ש ובשאר מפ' ובמהרי"ן לב פ' דבריהם דלישנא דאינו יכול משמע דזה גריעותא מה שאינו כמו חרש אבל אי איירי באלם דאין זה גריעותא כלל מה שאינו יכול דהוא כשאר כל אדם רק מה שלא אמר והוי ליה למיתני ולא אמר ע"ש. וע"ש במהר"מ שיף. ויש להקשות למ"ש הרשב"א ז"ל הטעם דתני לרבא אינו יכול וכתב דאשמעינן רבותא דס"ד כיון דקיום שטרות דרבנן לא צריך רק היכא דמתחלה לא ראה כתיבת הגט דלא נעשה כתקנת חכמים אבל הכא כיון שהי' שפיר אצל הכתיבה ובשעה ששלחו לא היה חרש והיה ראוי לומר בפני נכתב כתקנת חכמים רק עתה נעשה אונס שנתחרש וס"ד דלא בעי קיום לכך קמ"ל דאעפ"כ בעי קיום ע"ש. וא"כ לפ"ז קשה מאי פריך דלמא איירי באמת בפקח ונתאלם ומהני שפיר מפי כתבו לענין לשמה כמ"ש מהרש"א ו"ל וא"ל כדברי תוס' הנ"ל דליתני ולא אמר ובאלם מעיקרא כנ"ל דז"א דבאלם מעיקרא ודאי בעי קיום כיון שלא הי' ראוי לומר בפני נכתב בשעת השליחות ולא נעשה כתקנת חכמים ואשמעינן דבפקח ונתאלם ג"כ בעי קיום כמ"ש הרשב"א ז"ל הנ"ל ואי הוי תני ולא אמר ה"א דוקא באלם מעיקרא דלא נעשה כתיקון אבל בפקח ונתאלם לא בעי קיום ואשמעינן כנ"ל ואיירי שפיר באלם. וגם לפירוש האחר קשה כיון דכל הרבותא הוא מחמת שאינו יכול דביכול ולא אמר פשיטא כנ"ל ואיירי שפיר באלם ומהני בכתב לענין לשמה כנ"ל ומאי פריך. ונראה לישב דהנה לכאורה קשה לשטת ר"ת ז"ל דהראוי להגיד בפה יכול להעיד גם מפי כתב רק אלם שאינו ראוי להגיד בפה אז פסול מפי כתבו דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת ע"ש. וא"כ לכאורה קשה לפירוש המפרשים דלכך הול"ל ולא אמר דלא שייך ואינו יכול כיון שאין זה גריעותא כלל מה שאינו יכול רק מה שלא אמר ולהנ"ל קשה שפיר דלמא איירי באלם ומהני מפי כתב לענין לשמה ולא לענין קיום ואעפ"כ תני שפיר ואינו יכול כיון דכל הגריעותא הוא רק מחמת שאינו יכול דאם היה יכול להעיד בפה שפיר היה כשר גם מפי כתב כדברי הר"ת ז"ל הנ"ל ורק מחמת שאינו יכול לא מהני מפי כתב כנ"ל ותני שפיר ואינו יכול אף באלם ומאי פריך:

ונראה לישב דהנה הפ' כתבו הטעם לשטת ר"ת הנ"ל דלכאורה קשה ממ"נ אי הוי מפי כתב הגדה כשירה כמו בפה א"כ מאי בכך שאינו ראוי להגיד בפה כיון שזה היא הגדה ואם לא הוי הגדה מאי מהני מה שראוי להגיד כיון שאינו מגיד דא"ל דבראוי להגיד הוי הגדה ובאינו ראוי לא הוי הגדה דמנ"ל זה וכתבו דלשטת ר"ת הנ"ל אלם פסול מטעם פסול הגוף שהתורה אמרה על פי שנים כו' דבעינן עדים שראוים להגיד בפה ואם אינם ראוים להגיד בפה הם פסולים ובאמת מפי כתב הוי הגדה כשירה ולכך מהני בראוים להגיד רק כשאינם ראוים הם פסולים וממילא לא מהני מה שמעידים בכתב ע"ש וע"ש בס' קצה"ח סי' מ"ו ע"ש והנה לכאורה קשה למ"ש המהרש"א ז"ל די"ל דאיירי באלם ואומר בפ"נ מפי כתב ומהני לענין לשמה ולא לענין קיום. וקשה לכאורה דא"כ איך תני יתקיים בחותמיו מאי מהני קיום הא קי"ל דאף בשלשה עדים אם נמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטלה ובטל גם עדות הכשרים ע"ש וא"כ כיון שהאלם מעיד בפני נכתב מפי כתב דצריך להעיד לענין לשמה וכיון דלענין קיום הוא פסול א"כ לא מהני אף הקיום של העדים כשרים דלשטת שאר פוסקים הוא טעות דאינו פסול כלל רק שההגדה מפי כתב היא פסולה ולא שייך נמצא א' כו' אבל לשטת ר"ת הנ"ל דבאמת היא הגדה כשירה רק דאלם פסול בפסול הגוף כמו שאר פסולים כנ"ל וא"כ שהוא פסול ומעיד מפי כתב דהוי הגדת עדות הוי שפיר נמצא א' קרוב או פסול כיון שהאלם מעיד על הקיום והוא פסול ועדות הוי שפיר כיון דמפי כתב הוי הגדה רק שהעד פסול וא"כ כיון שהאלם מעיד על הקיום מאי מהני שיתקיים בעדים כשרים הא גם עדות הכשרים בטל כנ"ל. אך ז"א דיתקיים בחותמיו הוא אח"כ ולא יצטרפו בשעת הגדה וממילא לא יתבטל עדות הכשרים ותני שפיר יתקיים בחותמיו כנ"ל. אמנם למ"ש הפוסקים דבנצטרפו בשעת ראיה אף דלא נצטרפו בשעת הגדה ג"כ נמצא א' כו' עדותן בטלה ע"ש וא"כ לרבה דכתבו המפ' דלא מהני ידענו אף בשנים וצריכין לומר דוקא בפנינו נחתם אף דמהני בשאר קיום לא מהני הכא רק בפנינו ע"ש וא"כ כיון שאומרים בפנינו נחתם ונצטרפו בשעת ראיה כיון שהאלם צריך לומר גם כן בפנינו לענין לשמה וממילא הוי נמצא א' פסול כו' ונתבטל גם עדות הכשרים כנ"ל ואיך תני יתקיים כו'. אך ז"א דאף שנצרפו בשעת ראיה הא בשעת ראי' לא הוי אלם ולא הי' פסול עדיין וממילא לא נתבטל עדותם כנ"ל. אך לפ"ז קשה בהיפך לשיטת ר"ת הנ"ל מאי פריך דילמא איירי באלם כנ"ל וא"ל דא"כ ליתני ולא אמר באלם מעיקרא דז"א דבאלם מעיקרא לא מהני כלל קיום כנ"ל דכיון דהי' פסול בשעת ראיה הוי שפיר נמצא א' פסול כנ"ל וע"כ תני ואינו יכול בנתאלם אח"כ וכנ"ל אך י"ל דאעפ"כ הוי לי' למיתני ולא אמר ובאמת הוי אמרינן דלא הי' אלם בשעת שליחות אבל שפיר הי' אלם קודם הנתינה ולמה תני אינו יכול דמשמע רק בשעת אמירה אינו יכול ובשעה שנתנו לה הי' פקח ואי באלם ליתני שפיר ולא אמר והוי אמרינן באמת שנאלם קודם שנתנו לה כנ"ל:

ולפ"ז מיושב ממילא קושיא הנ"ל לדברי הרשב"א מ"ש דאי הוי תני ולא אמר ה"א דוקא בהי' אלם בשעת השליחות ולא נעשה כתקון אז בעי קיום כנ"ל. ולמ"ש ז"א דבהי' אלם בשעת השליחות לא מהני כלל קיום כנ"ל. וע"כ אף אי הוי תני ולא אמר הוי ידעינן דאף דהי' פקח בשעת השליחות בעי קיום כנ"ל וע"כ לא איירי באלם ופריך שפיר כנ"ל וא"ש:

ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה הפ"י דפריך לקמן מברייתא ולא אמר אם נתקיים כשר כו' והקשה הא התם קתני ולא אמר ושפיר יכולין לאוקמי באלם מעיקרא ומעיד מפי כתב כנ"ל. ולמ"ש א"ש דלכאורה קשה עדיין אף אי איירי הכא בפקח ונתאלם ולא נצטרף בשעת ראי' מ"מ איך תני יתקיים בחותמיו בכל גווני דמשמע אף מיד הא כשיעידו מיד ויצטרפו בשעת הגדה יופסל עדותם ג"כ כנ"ל כיון שעכשיו הוא אלם וצריך להעיד בכתב לענין לשמה כנ"ל ושפיר הוי קשה אף בלא והוינן בה כו'. אך ז"א דהפ"י כתב דיתקיים בחותמיו משמע אח"כ ולא יצטרפו א"כ ממילא א"ש ומיושב קושית הפ"י הנ"ל. דהתם דקתני אם נתקיים בחותמיו כו' ליכא לאוקמי כלל באלם כיון דמשמע אף אם נתקיים מיד כשר ובאלם פסול כנ"ל כיון שמעיד בכתב לענין לשמה כנ"ל ונצרפו בשעת הגדה ופסול כנ"ל ופריך שפיר דע"כ לא איירי באלם כנ"ל וא"ש:

ומיושב ג"כ בזה קושית תוס' ד"ה אי הכי יכול כו' אשר תמהו הא עכשיו לאחר שלמדו לרבה הוא כמו לרבא מקודם ע"ש. ולמ"ש י"ל דלכאו' לדברי הרשב"א ז"ל הנ"ל קשה מאי פריך הא קי"ל באינו יכול אף דנעשה כתיקון רק שנתחרש אח"כ בעי קיוםולא מיבעיא ביכול לומר ולא אמר כנ"ל. אך י"ל דבאמת אף עכשיו דתני ואינו יכול ג"כ לא שמעינן מינה האי דינא דיש לומר דאיירי באלם מעיקרא וג"כ לא נעשה כתיקון ואעפ"כ שייך ואינו יכול לפירוש האחר הנ"ל דכל הגריעותא מחמת אינו יכול כמ"ש לעיל וקמ"ל דלא אמרינן בכה"ג נמצא אחד קרוב או פסול כו' משום שלא נצטרפו בשעת הגדה ודלא כמ"ש לעיל רק כדברי הפוס' דבעינן בשעת הגדה וא"כ אף עכשיו לא שמעינן סברת הרשב"א הנ"ל וגם סברא זו דלא שייך נמצא אחד ג"כ לא מוכח מינה די"ל בהיפך דאיירי בפקח ונתחרש כנ"ל וא"כ פריך שפיר דעכשיו לאחר שלמדו ואינו צריך לומר משום לשמה א"כ שפיר יכולין לאוקמי באלם מעיקרא דכל הטעם דאין יכולין לאוקמי באלם מעיקרא הוא משום שכיון שמעיד בכתב לענין לשמה והוא פסול והוי נמצא א' כו' אבל עכשיו אחר שלמדו דאין צריך להעיד בכתב לענין לשמה ולא שייך נמצא א' כו' ושפיר יכולין לאוקמי ואינו יכול ובאלם מעיקרא ולא נעשה כתיקון ולא מוכח סברת הרשב"א וגם זה לא מוכח די"ל בהיפך ולא שמעינן לא הא ולא הא ופריך שפיר אי הכי יכול נמי דליתני ביכול ולא אמר אבל לרבא לא הי' קשה למ"ש הריב"ש ז"ל הטעם דלא מהני מפי כתבם הכא משום דמפי כתבם הוי כידעתי וא"כ לרבא דמהני ידעתי אף בחד לשיטת רש"י ז"ל לא קשה כלל יכול נמי די"ל דקמ"ל כסברת הרשב"א ז"ל כנ"ל וא"ל כנ"ל דאיכא לאוקמי באלם ז"א דבאלם שפיר יכול להגיד מפי כתב אף לענין קיום ולרבא דמהני ידעתי אבל לרבה דידעתי לא מהני פריך שפיר כיון דהוא אחר שלמדו וע"ז משני שפיר דצריך לומר משום גזירה וג"כ צריך לומר משום לשמה כנ"ל וא"ש. ובפשיטות י"ל מ"ש מהרש"א ז"ל דמייתי האי והוינן בה דלכאורה למ"ש תוס' לר"מ דולא אמר בפני נכתב ובפני נחתם היינו שלא אמר שניהם ע"ש ולעיל מוקי הש"ס לחד תירוצא הא דרבה כר"י דבעי כתיבה וחתימה לשמה אבל לר"א לא בעינן באמת חתימה לשמה ול' אמרינן סברא דמזויף מתוכו ע"ש. ובתוי"ט כתב כיון דקתני במתניתין אם יש עליו עדים משמע שגם בלא עדים הי' כשר ע"כ דאתיא כר"א דעידי מסירה כרתי והי' כשר בלא עידי חתימה ע"ש וא"כ לפ"ז לא הוי מצי למיפרך ארבה די"ל ואינו יכול לומר בפ"נ ובפ"נ היינו שלא יכול לומר שניהם שלא ראה החתימה רק הכתיבה ובפני נכתב שפיר יכול לומר וא"כ לענין לשמה שפיר מהני בפני נכתב לחוד כיון דאתיא כר"א ומזויף מתוכו לא אמרינן לענין לשמה כנ"ל כיון דמתניתין אתיא כר"י וכיון שלא ראה החתימה לכך יתקיים בחותמיו ולכך מייתי האי והוינן בה דאיירי בחרש ואינו יכול לומר גם בפ"נ ופריך שפיר וא"ל דלא הספיק לומר בפני נחתם עד שנתחרש ובפני נכתב אמר דא"כ קשה אמאי מוקי לה בחרש הא שפיר יש לאוקמי באלם ובפקח ונתאלם וא"ל כנ"ל ליתני ולא אמר ובאלם מעיקרא דז"א דבאלם מעיקרא לא מהני קיום משום לשמה כנ"ל ורק בלא הספיק לומר נחתם עד שנתאלם כנ"ל ולמה מוקי בחרש וע"כ דזה פשוט דמשמע ואינו יכול לומר על שניהם שלא אמר גם בפני נכתב ולכך לא מצי לאוקמי באלם ופריך שפיר והוצרך לאתויי והוינן בה כו' וא"ש:

תוס' ד"ה א"ה יכול נמי כו' תימא מאי קשיא ליה לרבה יותר מלרבא כי היכי דלרבא ניחא דיכול לא צריך קיום וסגי בפני נכתב ה"נ לרבה אחר שלמדו שוים הם ותירוצם דחוק ע"ש:

ונראה ליישב דהנה הרשב"א ז"ל כתב הטעם דתני באינו יכול דס"ד כיון דהי' פקח בשעת השליחות ונעשה כתיקון חכמים רק עכשיו אירע אונס שאינו יכול לומר וס"ד בכה"ג לא בעי קיום ולכך קמ"ל דבעי קיום ע"ש. ולדבריו תמוה דמאי פריך א"ה יכול נמי הא קמ"ל דאף באינו יכול בעי קיום כנ"ל וצריך לפ' כפ' ר"מ דלא קאי אמתניתין רק איכול דעלמא ע"ש וגם זה דחוק ע"ש. ונראה דהנה [יש להקשות] לדברי הרא"ש ז"ל שכתב הטעם דאין צריך עדים על השליחות הוא משום דכי היכא דהימנוהו חכמים על בפני נכתב ג"כ הימנוהו על השליחות וכתב הב"י דבא"י שלא תקנו על בפני נכתב שפיר בעינן עדים על השליחות או היכא שלא אמר בפני נכתב אינו נאמן גם על השליחות ע"ש. א"כ קשה הכא ממ"נ אי אין עדים על השליחות מאי מהני קיום כיון שאינו אומר בפני נכתב צריך עדים על השליחות ואי יש עדים ששלחו לא בעי כלל קיום כפי' הריב"א שכתבו תוס' לעיל ואף די"ל שכבר אמר ששלחו כשהי' פקח ולא הספיק לומר בפ"נ כו' ע"ש מ"מ אעפ"כ לא מהני כיון שלא אמר בפ"נ ממילא אינו נאמן ששלחו כנ"ל ואחר שהקשתי זה מצאתי בס' בית מאיר:

ונראה דכבר כתבנו לעיל ליישב דברי הרא"ש ז"ל שהקשו מאי מהני כי היכא דהימנוהו כו' הא אין כח ביד חכמים לעקור כו' רק משום דמדאורייתא לא בעי קיום כדאמר בש"ס וא"כ לענין השליחות שלא נתנו לפקדון דלענין זה אינו נאמן מדאורייתא למאי דפסק כר"ה דבעל נאמן מאי מהני דהימנוהו ע"ש וכתבנו למ"ש הרשב"א ז"ל דהיכא דאם יתקנו חכמים יהי' הדין כן מן התורה לא מיקרי עקירת דבר כו' ותקנו שפיר ע"ש והטעם דלא סבר ר"ה הימנוהו כתבו הפ' משום שאף אם יתן לה השליח ג"כ יהי' הבעל נאמן ולכן לא שייך הימנו' שבידו למוסרו לה כיון שאף אם ימסרנו לה ג"כ יהי' נאמן ע"ש. וא"כ כיון שהאמינוהו כשאומר בפ"נ על השליחות ממילא נאמן מדאורייתא דשייך שפיר הימנו' מיד בשעה שמסרו לו כיון שביד השליש למסרו לה ולומר בפני נכתב ויהי' נאמן מדרבנן וממילא נאמן מדאוריי' אף קודם שמסרו לה ושפיר שייך האמינוהו דלא מיקרי עקירת דבר כו' כנ"ל כדברי הרשב"א ז"ל ועיין מ"ש לעיל ע"ש:

והנה לכאורה לפ"ז קשה אמאי אינו נאמן בא"י על השליחות הא כיון שכבר תקנו נאמן מדאוריי' כנ"ל. אך ז"א דבא"י דלא תקנו ממילא לא הימנו' שאף אם ימסרנו לה יהי' הבעל נאמן כיון שלא תקנו כנ"ל. אך לכאורה קשה דבח"ל אף שלא אמר בפ"נ אמאי צריך עדים על השליחות ולא מהימן ששלחו הא כיון דאם אומר בפני נכתב נאמן על השליחות א"כ נאמן ששלחו ממילא מטעם הימנו' כיון שבידו למסרו לה ולומר בפני נכתב ואז יהי' נאמן וא"כ ממילא הימנו' בשעה שנתנו להשליח ונאמן עכשיו ששלחו אף שאינו אומר בפ"נ. אמנם באמת ז"א דכיון שאינו אומר בפ"נ ואמרינן שלא ראה כלל כתיבת הגט וא"כ לא הי' יכול לומר כלל בפ"נ ולא שייך הימנו' דלא הימנו' כלל דאין בידו למוסרו לה ולומר כו' כיון שלא ראה ולא מרע אנפשיה לומר בפני היכא שלא ראה כמ"ש תוס' ע"ש ולפ"ז מיושב קושית הפ' הנ"ל דהנה המפ' הקשו על דברי הרשב"א ז"ל הנ"ל שכתב דס"ד דהכא שנעשה כתיקון שהי' בשעת כתיבת הגט כו' והקשו הא על זה דנין דכיון שאינו אומר בפ"נ אמרינן שלא הי' כלל בשעת כתיבת הגט ואיך יודעין דנעשה כתיקון ותירצו דבאמת מסתמא אמרינן דהי' בשעת כתיבת הגט כתקנת חכמים רק דביכול לומר ולא אמר אמרינן דודאי לא ראה אבל כשאינו יכול אמרינן דודאי ראה ובפרט דבל"ז העירעור הוא שלא כדין כמ"שתוס' רק דאף דאמרינן שודאי ראה מ"מ אין יכולין להאמין כיון שאינו אומר עכשיו בפ"נ ע"ש. ולפ"ז שפיר מיושב דאיירי שפיר באמר ששלחו ולא הספיק כנ"ל וא"ל דכיון שאינו אומר בפ"נ ממילא אינו נאמן על השליחות דז"א דהכא בנתחרש דאמרינן דהי' בשעת כתיבת הגט וכיון שהי' אז פקח א"כ אף שאינו אומר עכשיו בפ"נ נאמן ששלחו מדאורייתא מטעם הימנו' דכיון שהי' באמת בשעת הכתיבה והי' אז פקח והי' יכול לומר בפ"נ ושפיר הימנו' בשעה שנתנו שבידו למוסרו לה ולומר בפ"נ ולא יוכל לערער וממילא עכשיו שאינו אומר נאמן ששלחו מדאורייתא מטעם הימנו' כנ"ל כיון דאיירי בפקח ונתחרש וא"ש כנ"ל ולפ"ז מיושב קושית תוס' הנ"ל דלכאורה למ"ש מאי פריך אי הכי יכול נמי הא למ"ש ביכול ולא אמר אמרינן דלא הי' כלל בשעת כתיבת הגט ממילא לא מהני כלל קיום דאינו נאמן על השליחות כנ"ל כיון שלא הי' בידו למוסרו לה ורק באינו יכול מהני כנ"ל וגם מקודם קשה מאי פריך הא איכא לאוקמי באלם בפקח ונתאלם וא"ל כנ"ל דליתני באלם מעיקרא ולא אמר כנ"ל דז"א דבאלם מעיקרא ולא הי' ראוי לומר בפ"נ וממילא לא שייך הימנו' ולא מהני קיום כלל דאינו נאמן על השליחות כמ"ש. אך באמת פריך שפיר דהפ' כתבו דרבה סבר חיישינן לנפילה כר"ה בב"ב [קע"ב ע"ב] ע"ש. וא"כ ליכא למימר כלל סברת הרא"ש וכמ"ש דנאמן מטעם הימנו' דזה אינו מועיל רק לענין לפקדון אבל אי חוששין לנפילה א"כ ממילא בעי עידי שליחות וצ"ל דהימנוהו ויש כח כו' ויתקיים בחותמיו הכא היינו גם כתב השליחות כמ"ש הפ' וא"כ פריך שפיר לרבה א"ה יכול נמי כנ"ל:

ומיושב ממילא קושית תוס' הנ"ל דלא פריך רק לרבה דלרבא דסבר התם בב"ב דלא חיישינן לנפילה ע"ש וא"כ לא קשה כלל יכול נמי די"ל כמ"ש דלענין לפקדון הטעם הוא משום הימנו' משא"כ ביכול ולא אמר כנ"ל וא"ש:

ובזה מיושב ג"כ קושיא שני' על הרשב"א ז"ל הנ"ל מאי פריך הא קמ"ל אף דנעשה כתיקון חכמים כנ"ל. ולמ"ש א"ש דבאמת לכאורה גם עכשיו לא מוכח די"ל דאיירי באלם ובאלם מעיקרא ולא נעשה כתיקון ואעפ"כ שייך ואינו יכול כדברי ר"ת הנ"ל כמ"ש לעיל א"כ לא שמעינן לא הא ולא הא כמ"ש לעיל דאיכא למידחי כנ"ל אך למ"ש א"ש דהרשב"א ז"ל כתב לרבא ע"ש וא"כ כיון דאין חוששין לנפילה והטעם הוא משום כי היכא דהימנוהו כנ"ל וליכא למימר כלל באלם מעיקרא כמ"ש דלא שייך הימנוהו וע"כ איירי בנתאלם או נתחרש אח"כ ומוכח שפיר סברת הרשב"א ז"ל כנ"ל אבל לרבה דחוששין לנפילה כנ"ל א"כ לא מוכח כלל סברת הרשב"א די"ל באלם מעיקרא כנ"ל ופריך שפיר לרבה א"ה יכול נמי משא"כ לרבא לא קשה כלל כנ"ל וא"ש:

תוס' ד"ה אילימא כו' ולא בעי למימר כגון אלם דא"כ הול"ל ולא אמר כו' ופירש מהר"מ ז"ל דולא אמר משמע אלם מעיקרא משא"כ ואינו יכול משמע עכשיו ע"ש. וכבר כתבנו דקשה למה לא מוקי לה בפקח ונתאלם ג"כ וא"ל ליתני באלם מעיקרא ז"א כמ"ש הרשב"א ז"ל דקמ"ל אף דנעשה כתיקון כו' ע"ש וא"כ מאי פריך ארבה הא איכא למימר בפקח ונתאלם ומעיד מפי כתב דמהני לענין לשמה ולא לענין קיום כמ"ש מהרש"א ז"ל ע"ש ושייך שפיר ואינו יכול כיון דאיירי בנתאלם כנ"ל:

ונראה לישב דהנה הב"ש באה"ע הקשה אמאי לא מהני מפי כתב הכא באלם לענין קיום הא קי"ל דבקיום שטרות דרבנן מהני מפי כתב כדעת הריב"ש שם ע"ש ואמאי לא מהני הכא ע"ש. ונראה דהנה הפ' כתבו הטעם דמהימן השליח לענין שלחו ולא אמרינן לפקדון דרק לענין קיום הימנוהו משום קיום שטרות דרבנן משא"כ לענין לפקדון דהוא דאורייתא וכתבו משום דקי"ל שליש נאמן כר"ח דלא כהרא"ש ז"ל דפסק כר"ה והוצרך לטעם דכי היכא דהימנוהו רק לדידן הטעם משום שליש נאמן ע"ש ועיין לקמן בתוס' פ' התקבל ע"ש. והנה הרבה פ' פסקו דגט שאינו מקוים אין השליש נאמן ולא אמרינן הימנוהו דלא כש"ך ז"ל ונ"י ע"ש והטעם כתבו דאף דכיון שהוא מודה שהוא אמת א"כ ודאי הי' אפשר לקיימו וא"כ שפיר הימנו' דבידו למוסרו לה ולקיימו ומאי בכך שעכשיו לא מצא קיום וכתבו כמ"ש הסמ"ע ריש ס' מ"ו לענין פרוע דבשטר שאינו מקוים אף שכתב נאמנות לא שייך שטרך בידי מאי בעי שכיון שאינו מקוים סמך עצמו שיאמר מזויף כשיתבענו ע"ש ואף שמודה שאינו מזויף וא"כ יוכל לקיימו ואיך סמך עצמו ע"ש הטעם דאמרינן מסתמא ידע שאותן עדים החתומים לא ימצא להם קיום ולכך סמך עצמו שיאמר מזויף משא"כ כשמקוים א"כ מעידין שאותן עדים נמצא להם קיום ושייך שטרך בידי כו' משא"כ באינו מקוים וכן הכא בשליש כשאינו מקוים לא אמרינן הימנו' שבידו למוסרו לה דכיון שאינו מקוים י"ל שמסר לו גט בעדים שידע שלא ימצא להם קיום ולא הימנו' משא"כ במקוים א"כ מעידין העידי קיום שנמצא להם קיום ושייך הימנו' ע"ש ולכך באינו מקוים אין השליש נאמן וכן פסק הב"י דאין השליש עדיף ממלוה באין מקוים אף שהלוה מודה ע"ש:

והנה לכאורה קשה לפ"ז אהא דאמר לעיל דלכך הימנו' לחד על בפני נכתב משום דמדאורייתא לא בעי קיום ולמ"ש א"כ לענין לפקדון אינו נאמן מדאוריי' רק דנאמן מטעם שליש וכיון דהיכא דאינו מקוים לא שייך הימנו' א"כ כיון דבעי קיום מדרבנן ממילא אינו נאמן מדאורייתא כיון שיוכל לערער ולומר מזויף ולא יהי' גט מדרבנן ממילא לא שייך הימנו' דסמך עצמו כנ"ל ויכול לומר ממילא לפקדון מדאורייתא כנ"ל א"כ בעי קיום מדאורייתא הכא דכשאינו מקוים אף דמדאורייתא לא חיישינן לזיוף מ"מ יכול להיות שנתנו לפקדון ולא שייך הימנו' כיון דבעי קיום מדרבנן וא"כ אמאי הימנוהו לחד הא בדאורייתא אינו נאמן [וא"ל דלא שייך סמך עצמו כיון דבאמת אינו גט מדאורייתא ואיך סמך על מה שיהיה רק פסול דרבנן ולא תצא ז"א דא"כ לפי האמת באינו מקוים אמאי לא הימנו' וע"כ דלא שייך שימסרנו כיון שפסול דרבנן] אך באמת זה טעות דכיון דבדרבנן שפיר נאמן חד א"כ ממילא ליכא דאורייתא דלא חיישינן לפקדון דשייך שפיר הימנו' כנ"ל דא"ל דסמך עצמו שיטעון מזויף ז"א דלענין מזויף יהי' השליח נאמן כיון דהימנוהו בדרבנן ולא יוכל לטעון מזויף ושייך הימנו' וממילא ליכא דאורי' ומשני שפיר דהימנו' מדרבנן היינו לענין זיוף וממילא ליכא חשש דאו' לפקדון דשייך הימנו' שלא יכול לערער מזויף דבדרבנן נאמן. אך לכאו' עדיין קשה למ"ש תוס' דכשאומר בפני לא מרע נפשיה אם באמת לא ראה ואעפ"כ אינו נאמן רק מחמת דהיא דרבנן ע"ש וא"כ אף דלענין זיוף שאינו אלא דרבנן שפיר נאמן מ"מ איך נאמן על בפני נכתב שהי' בשעת כתיבת הגט מחמת דהוא רק דרבנן הלא אם באמת לא הי' בשעת כתיבת הגט אינו גט מדאורייתא אף דאינו מזויף מדאורייתא מ"מ שמא נתנו לפקדון ולא שייך הימנו' שבידו למוסרו לה דיוכל לערער מדרבנן שהוא מזויף ואף דלענין מדרבנן נאמן השליח כשאומר בפני כו' מ"מ כיון שבאמת לא ראה כתיבת הגט א"כ לא מרע אנפשיה לומר בפני וממילא אם לא ראה באמת לא הימנו' דאין בידו למוסרה כיון דלאמרע נפשיה ולא יאמר בפני ויוכל לומר מזויף מדרבנן כיון שלא יאמר השליח בפני כיון שלא ראה וממילא לא הימנו' ונתנו שפיר לפקדון ושייך עכשיו הדאורייתא אם לא הי' באמת בשעת כתיבה כו' ואיך נאמן על בפני כו' שהיה בשעת הכתיבה דלענין זה הוא דאורייתא אף שאינו מזויף ולא סמכינן אף דלא מרע נפשיה דבדאוריית' לא סמכינן על זה כנ"ל ואם לא נכתב בפניו לא הימנוהו ויכול להיות לפקדון ואינו גט מדאורייתא ואיך נאמן על זה וקשה כנ"ל. אך גם זה לא קשה דהפ' כתבו הטעם דחזקה דמידק דייק כשאומר בפני ונותנו בפני ב' או ג' ולא מהני אי הוי מדאורייתא הוא משום דיש אנשים דמרע נפשייהו ולכך לא סמכינן אי הוי דאוריי' ע"ש א"כ ממילא לק"מ דאיך נימא תרתי דסתרי ממ"נ אי לא מרע נפשיה א"כ ודאי נאמן שבפניו נכתב ואם הוא מרע נפשי' א"כ נאמן לענין לפקדון מטעם הימנו' שאף שלא ראה בידו למוסרו לה ולומר בפני נכתב כיון דמרע נפשיה [וזה דוחק לומר שהוא סבר דלא מרע נפשיה ובאמת מרע נפשיה דזה דוחק]:

ובזה מיושב מה שתמהו על הרמב"ם ז"ל שפסק באינו מקוים דמוקמינן לה אחזקת אשת איש ואינו גט מדאורייתא כשאינו אומר בפני נכתב:

ע"ש והקשו עליו דהכא אמר בהדיא דהוא מדרבנן ולכך הימנו' בפ"נ ע"ש ולמ"ש א"ש דלמאי דלא ידע עדייין סברא דמידק דייק שפיר לא הוי קיום רק דרבנן דלא שייך לפקדון כנ"ל דשפיר הימנוהו שיכול לומר בפני נכתב כיון דלא אמרינן לא מרע נפשיה ושפיר הימנוהו בדרבנן משא"כ עכשיו דמסיק מידק דייק כו' א"כ לא שייך הימנו' כנ"ל רק כשאומר בפני נכתב נאמן ממ"נ כנ"ל כמ"ש אבל כשאינו אומר בפני נכתב ממילא בעי קיום מדאור' דשייך לפקדון כיון דלא שייך הימנוהו דלא מרע נפשיה כיון שבאמת אינו אומר בפ"נ וא"ש:

ולפ"ז ממילא מיושב קושית הב"ש באלם אמאי לא מהני מפי כתב הא אמירת בפ"נ הוא רק דרבנן דמדאורייתא לא בעי כלל כנ"ל ולמ"ש א"ש דעכשיו שפיר אמירת בפ"נ מדאורייתא מחמת לפקדון כנ"ל ולכך לא מהני מפי כתב דגם אמירת בפ"נ לענין לא מרע נפשיה ג"כ לא מהני מפי כתבו אם הוי מדאורייתא וא"ש דבאלם לא מהני כמ"ש:

אמנם לכאורה למ"ש קשה דהנה קי"ל אה"ע ס' קמ"ב כרמ"ה ז"ל דכשאין השליח אומר בפ"נ וצריכין עידי שליחות צריך למוסרו בפני עידי השליחות גופייהו דאל"כ הוי העידי מסירה והעידי שליחות חצי דבר ולא מהני והוי כמגרש בלא עדים ע"ש וכתב הפ"י לקמן פ"ב דף י"ז שהקשה אמאי לא הוי עידי קיום והעידי מסירה חצי דבר היכא דבעי עידי קיום ותירץ דדוקא העידי שליחות שעדותן הוא רק על הגט היינו הגירושין הוי חצי דבר בלא העידי מסירה משא"כ העידי קיום שמעידין על קיום השטר שהוא כתב יד העדים ואינו מזויף הוי דבר שלם מה שצריך עדותן שאינו מזויף ע"ש. ולכאורה למ"ש קשה באינו אומר בפ"נ דבעי קיום אמאי מהני קיום הא מדאורייתא דלא בעי קיום ולא חיישינן באמת לזיוף רק אעפ"כ בעי קיום דאל"ה לא ידעינן מהשליחות דאף שאינו מזויף מ"מ שמא ידע שאותן העדים לא ימצא להם קיום ונתנו לפקדון ולא עשאו שליח וצריכין העידי קיום שנמצא להם קיום ועשאו שליח כנ"ל א"כ כיון דמדאורייתא לא חיישינן לזיוף ולא בעי קיום משום זיוף א"כ ממילא לא מהני כלל קיום שעל הזיוף אין צריכין להם רק שמעידין שנמצא להם קיום ועשאו שליח א"כ ממילא הוי חצי דבר עם העידי מסירה כיון שכל עדותן הוא רק על השליחות והוי כמו העידי שליחות עם העידי מסירה כיון דבלא העידי קיום לא ידעינן מהשליחות והעידי קיום אין צריכין על הזיוף רק על השליחות והוי חצי דבר כנ"ל והוי מגרש בלא עדים כנ"ל ואיך מהני יתקיים בחותמיו הכא אחר המסירה. אך ז"א דכיון דמדרבנן חיישינן לזיוף וצריך עדותן מדרבנן לענין זיוף ממילא גם מדאורייתא לא הוי חצי דבר דהיכא דצריך עדותן קצת לא מיקרי חצי דבר ע"ש:

אמנם למש"ל ז"א דבאמת באלם הוא מעיד מפי כתב ובדרבנן מהני מפי כתב כנ"ל רק הכא לא מהני אמירתו מפי כתב משום דלענין השליחות הוא דאורייתא כנ"ל וא"כ עדיין קשה כנ"ל דשפיר הוי חצי דבר וא"ל כנ"ל דמועיל עדותן לענין זיוף שהוא דרבנן דז"א דלענין זיוף שהוא דרבנן ודאי א"צ עדותן כיון שמעיד מפי כתב ולענין דרבנן מהני מפי כתב וא"צ עדותן רק על השליחות שהוא דאורייתא וממילא הוי חצי דבר כנ"ל והכא צריך להעיד מפי כתב משום לשמה כנ"ל [וא"ל דמועיל עדותן אם לא הי' השליח אומר מפי כתב כמ"ש תוס' פ' התקבל ע"ש ז"א דחלקו שם הפ' על תוס' וצריך להיות עכשיו מועיל עדותן ועוד דכל מה שמועיל עדותן הוא רק שכשר לגרש בגט זה וא"כ בלא אמירתו מפי כתב לא היה מהני עדותן כלל שאינו כשר משום לשמה ורק ע"י אמירתו א"כ אינו צריך לענין דרבנן דמהני מפי כתב רק לענין השליחות שהוא דאורייתא וממילא הוי חצי דבר כנ"ל] אך גם זה י"ל דהנה הב"י הקשה אמאי לא מהימן מפי כתב הא גבי מיתה מצאו כתוב פלוני מת משיאין כו' ומהני מפי כתב ותירץ דהתם א"א בענין אחר ולכך תיקנו דליהני מפי כתב משא"כ הכא הא אפשר בקיום שימצאו עדים לקיימו ולכך לא מהני ע"ש. וא"כ א"ש דשפיר מהני קיום דאי נימא דגם קיום לא מהני דהוי חצי דבר א"כ גם בלא קיום נאמן דמהני מפי כתב אף לענין קיום כמו במיתה כיון דגם הכא א"א בקיום אי לא מהני דהוי חצי דבר ולכך שפיר מהני קיום ואעפ"כ צריך קיום דלענין זה שאינו שקר אפשר בקיום אבל כשנתקיים אי נימא דלא מהני שפיר מהני מפי כתב ולכך מהני מדרבנן אף דהוי חצי דבר כנ"ל:

אמנם למ"ש הב"ש והמשנה למלך דהיכא דעשה שליח סתם לקדש או לגרש והוא קדשה קדושין דרבנן או גירושין דרבנן לא מהני כלל אף מדרבנן דהוי שינוי בשליחות דבסתם כונתו על דאורייתא ע"ש. וא"כ בפקח ונתאלם כשעשה אותו שליח הוי גט מדאורייתא דכיון שיכול לומר בפ"נ מהימן על השליחות מדאורייתא דשייך הימנו' כיון שלא יוכל לערער כנ"ל ויודעין העידי מסירה מהשליחות והוי גט מדאורייתא ואח"כ כשנתאלם ואינו יכול לומר בפ"נ ורק ע"י קיום ולא מהני מדאו' דהוי חצי דבר והוי מדאורייתא מגרש בלא עדים ואף שהוא אמת לא הוי גט מדאורייתא רק מדרבנן מהני הקיום ולא הוי גט רק מדרבנן וממילא לא הוי גט אף מדרבנן כיון שעשה שליח כשהי' פיקח והוי שינוי כנ"ל. אך התוס' מקשה שפיר דלוקמי באלם מעיקרא א"כ כשעשה שליח לא הי' ראוי להיות אלא מדרבנן כנ"ל וא"ש:

ומיושב ממילא קושיא ראשונה הנ"ל מאי פריך לוקמי באלם ובפקח ונתאלם ומעיד בכתב כנ"ל ולמ"ש א"ש דאי באלם לא יכול לאוריי כלל בפקח ונתאלם דא"כ לא מהני כלל קיום כנ"ל רק באלם מעיקרא וא"כ ליתני ולא אמר כנ"ל משא"כ בנתחרש א"ש בפקח ונתחרש דכיון דאינו מעיד כלל מהני עדותן לענין זיוף מדרבנן וממילא לא הוי חצי דבר מדאורייתא וא"ש:

שם בגמרא ת"ש המביא גט ולא אמר כו' אם נתקיים כשר כו' והקשה הפ"י הא הכא תני ולא אמר ואיכא לאוקמי שפיר באלם מעיקרא ומעיד מפי כתב דמהני לענין לשמה ולא לענין קיום כדברי מהרש"א הנ"ל ע"ש:

ונראה דהנה הב"ש ס' קמ"ב הקשה אמאי לא מהני הכא מפי כתב הא בח"מ פסק כהריב"ש דבקיום שטרות יכולין להעיד מפי כתב ע"ש. ויש לישב דהנה הריב"ש ז"ל כתב הטעם דמהני מפי כתב חדא דהוא דרבנן ועוד דבשטר לא הוי מפי כתב משום דהוי מדעת שניהם ובקיום דמהני אפי' עומד וצווח הוי כמו מדעת שניהם ומהני זה שמעידים בכתב כאלו הי' שטר ע"ש. והנה הרי"ף ז"ל פסק דהא דמהני בשטר ולא הוי מפי כתבם היינו היכא שמוציאים העדים הכתב מתחת ידם ומוסרים לבע"ד אבל כ"ז שהוא תחת ידם לא מהני והוי מפי כתב כיון דאי בעי כבשי לשטרא ולא הוי כנחקרה עדותן ע"ש שכתבו הטעם דמה שכותבים בכתב לא הוי הגדה דהוא מפי כתב רק זה הוא הגדה מה שמוסר השטר לבע"ד שאינו יכול לחזור עוד זה הוי כאומר דיבורו בפני אחרים וחשיב הגדה משא"כ כל זמן שבידם לחזור לא חשיב עדיין הגדה ע"ש והובא בח"מ ס' מ"ו ע"ש:

והנה לכאורה יש להקשות למאי דקי"ל דתוך כדי דיבור להגדה יכולין העדים לחזור דכדיבור דמי וא"כ כל זמן שהוא תוך כדי דיבור ויכולין לחזור מהגדתם עדיין לא היה הגדה כלל מפי כתב כיון שעדיין בידם לחזור ולא נעשה ההגדה עד אחר כדי דיבור וא"כ כיון שההגדה הוא אחר כדי דיבור עדיין יכולין לחזור תוך כדי דיבור וא"כ עדיין לא חשיב הגדה כיון שיכולין לחזור וממילא לא מיקרי הגדה לעולם דבשלמא בכל מקום שההגדה הוא מיד אף שיכולין לחזור ולכך אחר כדי דיבור אינם יכולין לחזור שהוא אחר כדי דיבור להגדה אבל הכא שכל זמן שיכולין לחזור עדיין לא הגידו כלל דהוי בכתב והגדה נעשה אחר כדי דבור וממילא יכולין לחזור תוך כדי דבור להגדה ולא הוי הגדה כלל לעולם. ובאמת התם בשטר לא קשה מידי דכשמוסרו לבע"ד אף שלא בב"ד הוי למפרע כמו שנחקרה עדותן בב"ד ואין יכולין לחזור שוב דהבע"ד יכול להחזיק שטרו. אך לדברי הריב"ש ז"ל כשכותב עדותו לפני ב"ד דנימא דמהני כמו שטר לענין זה שפיר קשה כנ"ל דבשעה שכותב לפני ב"ד עדותו יכול לחזור תוך כ"ד ולא הוי הגדה ויוכל לחזור עדיין כנ"ל תוך כדי דבור ולא הוי הגדה לעולם כנ"ל:

אך גם זה אינו דהטעם דתוך כדי דבור יכול לחזור הוא משום שבדעתו שיוכל ליישב עצמו אחר ההגדה בכדי דבור ע"ש בר"ן ז"ל דלכך גבי קדושין לא מהני או כטעם תוס' שתקנו ע"ש. וא"כ הכא שבאמת הוא אחר כדי דבור להגדתו רק ההגדה נעשה ממילא אחר כדי דבור להגדתו בכתב א"כ ממילא אינו יכול לחזור כיון שבאמת הוא הגיד מקודם ולא שייכי טעמים הנ"ל וממילא חשוב שפיר הגדה בכתב אחר כדי דבור להגדתו כיון שאינו יכול לחזור עוד כנ"ל וא"ש:

ולפ"ז מיושב ממילא קושית הב"ש אמאי לא מהני הכא מפי כתב כמו בכל קיום לדברי הריב"ש ולמ"ש א"ש דהנה התוס' כתבו דהגדת בפני נכתב צריך להיות בשעת הנתינה אבל אח"כ לא מהני והוכיחו שם דתוך כדי דבור לנתינה ג"כ מהני מדאמר הכא בלא הספיק לומר בפ"נ ומוכח דתוך כדי דבור מהני אבל אחר כדי דבור לא מהני ע"ש לעיל ד"ה יטלנו וא"כ ממילא הכא לא מהני באלם מה שכותב תוך כדי דבור לנתינה כיון שכל זמן שיכול לחזור לא מיקרי הגדה ולא נעשה ההגדה רק אחר כדי דבור להכתיבה וממילא הוא אחר כדי דבור להנתינה ולא מהני אמירת בפ"נ בכתב דג"כ יכול לחזור בכתב תוך כדי דבור והכא לא מהני אמירתו בפ"נ רק תוך כ"ד להנתינה כנ"ל:

ולפ"ז הי' מיושב ג"כ מ"ש בש"ע סי' קמ"ב בהג"ה ולכן אלם אינו יכול לכתוב בפ"נ כו' ותיבת ולכן אינו מדוקדק דמקודם כתב בש"ע דלאחר כ"ד לא מהני ע"ש וע"ז כתב ולכן אינו יכול לכתוב ואינו ענין לזה כלל וצריך לדחוק לדבריהם דקאי על אמירת בפ"נ סתם שצריך לומר בפיו וזה דוחק:

ולמ"ש א"ש דכתב ולכן דרק מחמת זה שצריך להעיד תוך כ"ד לכך לא מהני באלם כמ"ש דהוי אחר כ"ד אך בש"ע ז"א דקאי אכל אלם שאינו יכול להביא ע"ש. וא"כ שפיר יכול לכתוב בפ"נ קודם הנתינה דמהני ג"כ תוך כ"ד ע"ש ויהי' ממילא תוך כ"ד לנתינה ומקשה הב"ש שפיר. אבל הכא דמיירי בפקח ונתאלם ולא הספיק ליתנו כו' וכותב תוך כ"ד להנתינה א"כ ממילא לא מהני לענין קיום די"ל כמ"ש דהוי אחר כ"ד כנ"ל וא"כ לכאורה קשה עדיין מאי פריך הא איכא לאוקמי באלם כקושית מהרש"א ומעיד מפי כתב ולא מהני לענין קיום ואיירי בפקח ונתאלם ולכך תני ואינו יכול וא"ל כדברי תוס' דליתני ולא אמר ובאלם מעיקרא דלמ"ש ז"א דבאלם מעיקרא וכותב מקודם שפיר מהני אף לענין קיום כנ"ל ורק בלא הספיק לא מהני לענין קיום כנ"ל ותני שפיר ואינו יכול. אך לכאורה ז"א דא"כ יכול למיתני גם באלם מעיקרא וכותב בפ"נ אחר הנתינה דג"כ לא מהני כנ"ל ואיכא למיתני ולא אמר. אבל ז"א דשפיר מצינן לאוקמי באמת באלם מעיקרא ואעפ"כ שייך ואינו יכול כיון דקודם הנתינה שפיר הי' יכול לומר דהי' יכול לכתוב בפ"נ דהי' מהני קודם הנתינה ורק עכשיו אחר שנתן אינו יכול לומר כנ"ל ושייך שפיר ואינו יכול אף באלם מעיקרא:

אמנם י"ל למ"ש הר"ן ז"ל בנדרים הטעם דבמקדש ומגרש תוך כ"ד לא מהני משום דבשאר דברים אמרינן כך הי' בדעתו בשעת הדבור שיוכל לחזור תוך כ"ד משא"כ בקדושין וגירושין שהוא דבר חמור מסתמא עשה בלב שלם שלא יוכל לחזור ע"ש. ואף דבכל הדברים כיון שאומר או שהעיד כן הא חזינן שאמר כן שלא יוכל לחזור בו מ"מ אמרינן דאין זה סתירה שהדבור שאמר הי' בדעתו דליהני רק אם לא יחזור בו ואם יחזור תוך כ"ד לא ליהני ע"ש. וא"כ א"ש דהכא אי נימא דיכול לחזור תוך כ"ד א"כ אף אם אינו חוזר לא מהני הדבור שהעיד בכתב כנ"ל דכיון דיכול לחזור לא הוי הגדה עד אחר כ"ד ולא מהני כלל. וא"כ שפיר הוי סתירה ואמרי' דהי' בדעתו שלא יוכל לחזור כיון שאמר בפ"נ דא"ל כנ"ל דהי' דעתו דליהני רק אם לא יחזור אבל אם יחזור לא ליהני דז"א דאי לא ליהני אם יחזור ממילא גם אם לא יחזור לא מהני דלא הוי הגדה כנ"ל וא"כ ממילא אמרינן דעתו שלא יוכל לחזור ואינו יכול לחזור הכא כמו בקדושין כו' ושפיר הוי הגדה כנ"ל וליכא לאוקמי באלם כלל דשפיר מהני אף לענין קיום בכתב כנ"ל ולא קשה קושית תוס' ממילא והר"ן ז"ל באמת כתב לקמן דלכך לא מוקי לה באלם דשפיר יכול לומר בכתב ומהני ע"ש:

אך למ"ש הב"ש באה"ע בשם יש"פ דגם בקדושין וגירושין הוי ספק אם חוזר תוך כ"ד אף דהוי סתיר' לא ידעינן אם גמר בדעתו ע"ש א"כ מקשה תוס' שפיר דבאלם אף שמעיד בכתב לא הוי רק ספק כנ"ל אף דהוי סתירה ותני שפיר יתקיים בחותמיו דאז ליהוי ודאימשא"כ בלא קיום דאינו רק ספק כנ"ל. וע"ז תירצו דליתני ולא אמר וכמ"ש המפ' דכיון דבאלם אין זה גריעותא מה שאינו יכול דהוא כשאר כל אדם שייך ולא אמר ע"ש:

ומיושב ממילא קושית הפ"י הנ"ל דבברייתא דהמביא כו' דתני ולא אמר מאי פריך הא איכא לאוקמי שפיר באלם כנ"ל. ולמ"ש א"ש דברייתא תני אם נתקיים כו' ואם לא נתקיים פסול וא"כ ליכא לאוקמי כלל באלם ומעיד בכתב דא"כ אמאי פסול ודאי בלא נתקיים ובהנ"ל אינו רק ספק פסול דלעיל דתני יתקיים כו' א"ש דיתקיים דליהוי ודאי משא"כ הכא דפסול ליכא לאוקמי כלל באלם וא"ש:

ובל"ז יש ליישב בפשיטות קושית הפ"י הנ"ל למ"ש הר"ן ז"ל באמת דמהני מפי כתב אף לענין קיום והיינו כדברי הריב"ש שם דמחמת דקיום שטרות דרבנן מהני מפי כתבם כתירוץ הא' שם ובאמת הרמב"ם ז''ל פסק הכא בלא אמר בפ"נ ולא נתקיים דאינו גט מדאו' משום דמוקמינן אחזקת אשת איש ע"ש. וא"כ ממילא לא מהני מפי כתבם הכא וא"כ ממילא מיושב דלעיל הקשו שפיר דאיכא לאוקמי באלם וי"ל כדברי הרמב"ם דהוא מדאורייתא ולכך לא מהני מפי כתב לענין קיום משא"כ הכא דתני אם לא נתקיים פסול ופסול אינו אלא מדרבנן כמ"ש הרמב"ם ז"ל דבדאורייתא תני אינו גט ע"ש. א"כ ליכא לאוקמי כלל באלם דכיון דהוא מדרבנן ממילא מהני מפי כתב אף לענין קיום כנ"ל וא"ש:

תוס' ד"ה א"ה כו' כתבו בשם רש"י ז"ל דקושית הש"ס קאי לס"ד דרבה לית לי' דרבא דלא בעי קיום ע"ש. והוא תמוה דא"כ מאי משני לאחר שלמדו הא עדיין קשה למה בעי כלל קיום כיון דאחר שלמדו ולא בעי משום לשמה וקיום לא ס"ל ואמאי תני יתקיים בחותמיו. ונראה דהנה המפ' כתבו הטעם דבא"י לא בעי קיום באין עוררין הוא משום דהוי מלתא דעביד' לגלויי כיון [דעדים] מצויים ויתברר הדבר ע"ש. וא"כ קשה לרבה אמאי לא בעי משום קיום במדינת הים הא אין עדים מצויים ולא הוי מלתא דעביד' לגלויי אך באמת כיון דלדידי' תקנו לומר בפ"נ משום לשמה ממילא לא צריך משום דלא מרע נפשיה שאומר בפני ואף ממדינה למדינה בא"י [דלא] תקנו לא פליג כיון דבח"ל לא צריך כיון שאומר בפני משום לשמה ע"ש במפ' וממילא א"ש דלאחר שלמדו ולא בעינן אף בח"ל משום לשמה ממילא בעי משום קיום דלא הוי עבידי לגלויי כנ"ל ואעפ"כ פריך שפיר א"ה יכול נמי לא בעי בפני נכתב רק על החתימה ע"ש וא"ש: