חידושי הרי"מ על בבא מציעא עד.

הכא לאו בידו כו' פי' רש"י שמא לא ימכרו לי' כו'. ולכאורה הא קיימא לן יש אונס בממון אם כן אינו בכלל החיוב כשיהיה אנוס שלא ימכרו אם כן שוב כיון דפשע ולא זבין ומשמע דלא טריח כלל וזה בידו ולא היה החיוב כלל רק על מה שבידו דלא יהיה אונס ועל זה אינו אסמכתא. וצ"ל לפמ"ש דאונס דשכיח ונכלל בתנאי לא הוי אונס מדלא פירש. אם כן זה האונס שלא ימכרו שכיח והוי בכלל לשון שכתב רש"י אם אינו קונה לך אפרע משלי. ושוב הוי אסמכתא. אך כמו שכתב הרי"ף סוף המקבל אי אמר אם אוביר כו' אשלם אלפא אף דאסמכתא מ"מ על במיטב דלא גזים משלם. וגם כאן עכ"פ על מה שבידו מהני. וכיון דפשע יהיה חייב. וצ"ל דשם גם שלא התנה חייב במיטב ושוב תנאי דאשלם אלפא דאסמכתא על כל פנים חייב כאלו לא התנה כלל. מה שאין כן כאן דבלי תנאי פטור לא מהני התנאי דנכלל גם שאינו בידו ולא מהני גם על מה שבידו:

אולם לשון הרי"ף ז"ל פרק המקבל מבואר דגם שהי' פטור בלי תנאי וגזים מ"מ מהני על מה שאינו גזום ע"ש. ויש לחלק בין שם דהאסמכתא משום דגזים ובין כשהוא משום אין בידו. או י"ל דהפירוש אינו בידו ולא סמיך עליו. או דאינו ברור שהפסיד אף בטיל כיסו ולא מהני בלי קנין למ"ש רש"י ז"ל כנ"ל:

תוס' הקשו ארש"י ז"ל עיין שם. ולע"ד יש, לומר דגם רש"י סבר בקוביא משום איידי דבעי למיקנא גמר ומקני כמו שכתבו תוספות. והטעם דאחזוקי אינשי בגזלן לא מחזקינן והא יודע שחבירו אינו רוצה להקנות לו כשירויח רק אם יקנה גם הוא. ולכך גמר ומקני כל א'. אך היה קשה לרש"י דגם באם אוביר אשלם אלפא גם כן הבעל הבית אינו רוצה להקנות לו השדה באריסות אלא אם כן יהיה החיוב שלו מהני דאם אוביר וכן משליש שטרו דהגיע הזמן והלה מרויח לו כדי שיהיה עליו חיוב לזמן שקובע לו ושייך גם כן איידי דבעי למיקני כו'. על זה כתב רש"י ז"ל הטעם קסבר כל זה שבידו לעשות כוונת בעל השדה אינו על החיוב דאלפא זוזי רק שלא יוביר ויהיה בטוח על זה וכיון שבידו סומך על זה שבאמת לא יוביר אם כן אין כאן גזל כלל אף שבעל השדה נותן שיהיה חיובו קיים היינו כדי שלא יובירנו וזה בטוח על עצמו וכן במשליש סבור שיפרע וממילא יקויים מה שהלה רוצה כנ"ל. משא"כ אם לא היה בידו היה שייך איידי דבעי למיקני שבעה"ש אינו רוצה ליתן לו למחצה או לשליש רק שיהיה הספק בטוח אצלו כנ"ל. מה שאין כן דיהיב זוזי למזבין ליה ואינו טובתו כלל רק טובת הנותן דלא שייך איידי כו' הוי יותר אסמכתא כשאין בידו מבידו כנ"ל:

ובזה מיושב מה שתמהו תוספות על ר"ת דסבר משום איידי כו' דאם כן גם באם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך דהוי אסמכתא והא שייך איידי. ולמ"ש מיושב דשם ב' שהמרו או קובי' דע"כ א' ירויח שייך כנ"ל שאינו גזלן כנ"ל. משא"כ התם אדרבה סומך עצמו שלא יחזור בו ולא הוא יכפול ולא זה ימחול ואינו רוצה לקנות כלל זה החיוב של הב' דאם חוזר ימחול גם כן והוי אסמכתא כיון שאין הוכחה. משא"כ התם דע"כ רוצה לקנות אסמכתא של הב' ע"כ כל אחד גמר ומקני כנ"ל:

ועוד הא ר"ת ז"ל כתב לעיל ס"ח דבתפיס בע"ש עצמו לא הוי אסמכתא וגבי ערבוני מחול לך הטעם דלא מהני משום דזה לא יצטרך לכפול. וע"כ היינו רק שיהיה בטוח שלא יחזור בו דאם לא יחזור והוא יחזור והיה ערבונו מחול אף שהוא אסמכתא רק דר"ת סבר דתלינן זה בזה דלא כהרמב"ם עיין שם. ואם כן זה שבידו ואומר לכפול לא שייך איידי דבעי למיקני' דגם אם כוונתו לאסמכתא ולא להקנאה גם כן כיון שבטוח שלא יחזור בו יהיה קונה כדין שערבון יהי' מחול לו דכיון דתפיס אינו אסמכתא והוא לא חזר בו והלה היה מרוצה כשלא יחזור הלה והוא יחזור יהיה הערבון מחול כנ"ל. רק דמ"מ לפי הדין לא קנה מיד כיון דתלינן זה בזה דרוצה עכשיו שיהיה בטוח הספק שאם לא יקיים הלה ויחזיר בו יהיה עליו חיוב לכפול דחושש שיחזור. וא"ל אינו רוצה למחול. מה שאין כן זה שבידו וסובר שלא יחזור אינו גזל ולא שייך איידי דבעי למיקני כנ"ל: