חידושי הרי"מ על בבא מציעא מז.

טעמא דאין בידו מעות כו' דהכי עדיף כו' מבואר דיש בידו אסור ליתן הפירות רק המעות כמ"ש רש"י ז"ל. וקשה על הרמב"ם ז"ל פ"ה מה' מע"ש שהעתיק המשנ' דין ט' וכן מערים ונותן המעשר מתנה למה השמיט ואין בידו מעות כו'. וי"ל דלכאורה לשון הגמרא דהוי ליה כנכרי. מה חילוק כיון שנתן הפירות במתנה הוי נכרי על הפירות כמו זה לענין המעות. וצ"ל דיותר ידוע שהפירות היה שלו מהמעות ואינו במשמעות הלשון. וי"ל דהא קי"ל מעשר שני ממון גבוה ואינו יכול ליתן כלל הפירות במתנה. ורמב"ם בפי' המשנה פי' דסבר מתניתין ממון הדיוט ע"ש ודוחק לאוקמי דלא כהלכה. וי"ל דהא לכשאקחנה קנויה לך מהני לר"מ דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ולדידן במה שבידו ג"כ מהני בשדה שמשכנת' לכשאפדנה תקדש או תקנה ע"ש כתובות נ"ט וא"כ במעשר שני נהי דאף דבידו לפדותו לא מהני הואיל ומ"מ חשוב ממון גבוה. אבל עכ"פ יכול ליתן במתנה לאחר לכשיפדה וחל הקנין בשעת פדיון דנעשה שלו כמו בשדה הנ"ל. דכיון שבידו אינו דבר שלא בא לעולם כנ"ל. וא"כ י"ל דגם בכה"ג אין הפודה מוסיף חומש אף שקודם פדיון שלו. מ"מ בשעת פדיון כשפודה נקנו הפירות לקונה א"כ לא קרי מעשרו שהפדיון בשביל אחרים כיון שע"י הפדיון נעשים של הקונה. וכדאמר בשיחרור לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו שבאין בבת אחת ע"ש. ושפיר כאן יכול ליתנם כנ"ל. וא"כ אמר שפיר דיש בידו עדיף דהוי נכרי שנותן המעות מיד ואינו שלו משא"כ הפירות דא"א ליתנם רק על שעת פדיון ושפיר נראים בעלים דבשעה שפודה עדיין הפירות שלו. וא"כ רמב"ם שהעתיק שנותן הפירות בטבלם דבזה יכול ליתנם מיד שפיר מותר אף שיש בידו מעות דאין חילוק כנ"ל. או דאי מע"ש מקנה לו המעשר לפדיון אפשר דמהני כיון דקריא קרא בעלים לענין הפדיון כדאמר ב"ק פרק מרובה דלענין זכות זה הוא שלו דאין אחד יכול לפדות בלי רשותו יכול ליתן במתנה זכות זה כדקל לפירות. וג"כ א"צ הקונה להוסיף חומש כשפודה הוא ברשות המקבל מתנה דלענין זה לגמרי שלו וכעבד לקנס. ולכך עדיף במעות משא"כ בטבלם:

או בלא זה כשכבר הפירות מעשר ניכר ההערמה עדיף מעות משא"כ בטבלן אינו ניכר ואף אי בידו מעות י"ל דשרי רק גמ' דייק דלמה נקיט ואין בידו מעות. ע"כ א' מב' או דקמ"ל דכשאין המעות בידו אי אפשר להקנות המעות דאין מטבע נקנה בחליפין ולכך אין תקנה רק ליתן הפירות. ולפי' זה לא מוכח כלל דאי יש מעות אסור ליתן הפירות די"ל דקמ"ל רק דכשאין בידו אין תקנה רק הפירות אבל כשבידו מעות יכול לעשות כמו שירצה או ליתן המעות או פירות. פי' הב' דקמ"ל דאי בידו אסור ליתן הפירות כשאפשר במעות. ופריך שפיר אר"פ ממ"נ מוכח אין מטבע נקנה בחליפין. אי הפי' כנ"ל בטבלם דמותר ע"כ למה נקיט אין מעות בידו רק דאין מטבע נקנה בחליפין. ואי כשכבר מעשר וקמ"ל דאסור ג"כ מוכח אין מטבע נקנה בחליפין דאם לא כן יקנה כו' אבל לדידן דבאמת אין מטבע נקנה בחליפין י"ל דמיירי בטבלן ומותר גם ביש בידו וקמ"ל דכשאין המעות בידו אי אפשר להקנות כנ"ל. ופסק רמב"ם שפיר כנ"ל דאין מטבע נ"ח אשמעינן בדוכתיה:

ובפשיטות י"ל דבטבלם לא נראה הערמה כלל יותר ממעות ושרי כמ"ש רמב"ם רק כשהוא כבר מע"ש. ומה"ט גופיה מפרש רמב"ם בפי' המשנה דאתיא כמ"ד מעשר שני ממון הדיוט כיון דתני ואין בידו מעות. וע"כ כשכבר הוא מע"ש אז נראה ההערמה ואי היה מעות עדיף כנ"ל. דאי בטבלם היה מותר אף אי בידו מעות כנ"ל. ולכך הרמב"ם לדידן דקי"ל ממון גבוה וא"א ליתן כשכבר מעשר רק בטבלם כתב הרמב"ם סתם דמותר אף יש בידו מעות:

ומיושב כאן דלכאורה מה פריך אר"פ הא משמע דיתן המעות רק לפדיון כדי שלא יחזיק בהם כרישא דאומר הילך מעות לפדות כו'. דגם זה מהני דבפירות הא יכול ליתנם על מנת להחזיר דגם כן מהני ולא יוכל הלה להחזיק בהם. ומ"מ לא יצטרך להוסיף חומש כיון דקי"ל על מנת להחזיר שמה מתנה א"כ יכול הוא לפדות הפירות בשביל הקונה. או כמ"ש דהקנין לכשיפדה ונעשים בשעת פדיון של הקונה. וממילא אף שמקנה לו על אז על מנת להחזיר ג"כ יועיל כשמחזיר לו אח"כ הפירות דנעשים של הקונה ויצאה לחולין ויכול לחזור להקנות לו ונתקיים התנאי והיה של הקונה בשעת פדיון. משא"כ המעות אם יקנה לו על מנת להחזיר לא יועיל דהא יהיה נתפסים בקדושת מע"ש ולא יוכל לחזור ולהקנותם לו. דע"מ להחזיר בלי קנין הוי שיור ואינו מתנה דמה"ט בקטן לא מהני. וא"כ ישאר המעות של הקונה לאכלם בירושלים. וא"כ אף יש בידו מעות אינו צריך להפסיד ועדיף ליתן הפירות דמהני על מנת להחזיר כנ"ל. דדוקא בשניהם שוים עדיף מעות. וגם לענין ההערמה אדרבא עדיף בפירות דנותן על מנת להחזיר וזה רוצה באמת ולא הוי כמתנת ב"ח. משא"כ המעות דא"א על מנת להחזיר רק מתנה גמורה ובאמת אינו רוצה הוי כמתנת בית חורון וכמו בכהן בפדיון דאזיל ואתי דלא מהני. א"כ אף יש מעות עדיף פירות:

אך י"ל דנותן המעות רק לפדיון וכמו קני על מנת להקנות וגם זה אפשר דלא מהני לענין חומש. ועוד דאם כן מה פריך דלמא בכל מקום מטבע נ"ח דלא אמרינן דעתיה אצורתא רק כאן כשנותן המעות לו רק לפדיון וכיון דמעשר שני אינו נפדה רק בכסף שיש עליו צורה ע"כ דעתיה אצורתא ואינו נקנה בחליפין. ולהנ"ל אתי שפיר דגמ' דייק דע"כ המשנה כמ"ד ממון הדיוט וא"כ יהיה מהני גם במעות מתנה ע"מ להחזיר דיכול לחזור ולהקנות. ולכך נקיט דוקא אין בידו מעות. ודייק שפיר דבכ"מ אין מטבע נקנה בחליפין ואם כן ממילא לדידן דמעשר שני ממון גבוה לעולם עדיף כפירות כנ"ל:

שם ולקנינהו אגב סודר. אינו מובן דלשון זה ללוי בכליו של מקנה משא"כ לדידן ובכתבים הרבה לשון קגא"ס ותמוה. וי"ל כיון דמתנה על מנת להחזיר היינו להקנות בחזרה כמ"ש הרא"ש ושאר פוסקים. ואם כן הפי' א"ס שנותן לו על מנת להחזיר ובמה שיחזיר ויקנה לו הסודר נקנה הדבר שמקנה לו ושפיר הוי בכליו דקונה. ואפשר דעדיף הכי טפי דבק"ס מבעיא בש"ס דלמא אי תפוס ליה מתפיס ע"ש בנדרים. והא באמת אינו רוצה ליתן הסודר לחלוטין והוי כמתנת בית חורון דלא מהני כלל. משא"כ כשזה נותן הסודר על מנת להחזיר ממילא שמסלק ידו ומחזיר לו נגמר הקנין. וגם מרויחין דגם ללוי קנה דאית ביה תרתי מה שנותן יש כליו של מקנה ובחזרה כליו של קונה. ותוס' הוצרכו לראיות דהלכה כרב משמע דלא ברירא כ"כ. וגטין מ' דלא מהני כומתא דשדי כו' דהוי כליו דמקנה ולא אמרינן כנ"ל. משום דעבד אין לו קנין רק משום גיטו וידו באין כא' א"כ כיון דלא נשתחרר בזה שהקנה לו עד שיחזיר ויקנה א"כ לא קנה כלל ואין כאן חזרה דכליו דקונה. משא"כ במי שיש לו זכיה י"ל כשנתן מקנה סודר שלו לקונה ג"כ מהני דנותן על מנת להחזיר וממילא הוי בחזרה כליו דקונה כנ"ל. עפ"ז צדדתי להקל במי שהקנה חמץ ע"פ בכליו דמקנה והיה הפסד רב דלענין חמץ שעבר עליו הפסח דרבנן אפשר לסמוך כנ"ל כיון שנותן סתם בכל אופן שיועיל כנ"ל וצ"ע:

שם ולקנינהו אגב ארעא כו'. תמוה מאד שאין שייכות לר"פ רק אמשנה גופיה. ותירוץ תוס' דחוק מאד ע"ש. ואפשר לומר דלא הוי מצי פריך אמתני' די"ל כיון דקנין אגב דרבנן כמו שכתבו תוס' בבא קמא י"ל דלא מהני מן התורה לפטור מחומש כדעת הרבה פוסקים דדרבנן לא מהני על מן התורה. רק דלכאורה לס"ד דיש לו קרקע למה פריך בתורת אגב הא להפוסקים דקרקע כמו כלי חשוב א"כ מצי להקנות המעות בחליפי קרקע שהוא יקנה לו ויחזיר ויקנה הקרקע שע"י זה נקנה המעות כנ"ל כיון דמטבע נקנה בחליפין. אך היה אפשר לומר דלא מהני מטלטלין בקרקע בחליפין משום נשרפו חטיך ומעותיך כו'. דדוקא מטלטלין דאין תועלת בתקנה דאי לא יקנה יאמר על חפץ זה נשרפו כו'. וכן קרקע בקרקע לא שייך בשניהם נשרפו כו'. משא"כ מטלטלין בעד קרקע שייך נשרפו אי יקנה משא"כ אי לא יקנה לא שייך בקרקע נשרפו כו' ולא קני מהאי טעמא בחליפין כמו בכסף. וגם במטבע שייך נשרפו כמ"ש לעיל דלא קנאם כנ"ל. ולכך פריך משום אגב ליקני ואם כן ממ"נ קני אי מטבע נקנה בחליפין. דהא מן התורה קנה בחליפין ע"י הקרקע שמקנה לו ורק מדרבנן לא יועיל מטעם נשרפו כו' והא מדרבנן קנה אגב קרקע ופריך שפיר. משא"כ אי אין מטבע נקנה בחליפין לא קנה אגב דאינו אלא דרבנן וי"ל דלא מהני מה"ת כנ"ל. והקושיא רק לר"פ כנ"ל:

שם תוס' הקשו דלקנו בהודאה כו'. קשה דתוס' בבא בתרא מ' דחו דברי רש"י דקנין בפני ב' דוקא דא"כ מה פריך מגורן דלמא לא הי' ב' ע"ש. ולענין הודאה שיועיל לקנין לכ"ע צריך ב' עדים ואתם עדי בגווני דמהני אז קני וי"ל דלא היה עדים כנ"ל. וי"ל דקושייתם רק לריב"ם דמדפריך מק"ס ע"כ דמשמע להו סתמא שיש עדים והקשו כנ"ל:

עוד י"ל דכמו דבלא א"ע דמצי אמר משטה כו' שוב אינו מועיל לקנין. כן כאן כיון דרשאי להערים במעשר שני. א"כ מהני אמתלא דידיה שהודה רק שיקנה המעות לפדותו בלי חומש וי"ל דגם א"ע לא מהני דבקנין שבמעשה אף דנראה הערמה מ"מ דברים שבלב אף דמוכח לא מבטל מעשה הקנין משא"כ הודאה שבדיבור כיון שנראה של הערמה מכוין אינו הודאה כלל כמו שלא להשביעו דמה חילוק:

עוד י"ל דבקנין מקנה על מנת להחזיר או כדי לפדות ולהחזיר כמ"ש לעיל משא"כ הודאה לא שייך על תנאי ויוכל להחזיק בהם. אך ר"ן נדרים גבי לבטלין זכוותיה כתב דגם בהודאה שייך תנאי ע"ש. ויש לחלק:

שם דלית ליה סודר. קשה לר"ש דפירי נמי ע"ח והא פירי אית ויתנם לזה ויחזיר ויקנה לזה כדי שיקנה המעות בחליפין כנ"ל ובפירא א' סגי:

ולר"ת דשוה גם לר"נ מהני קשה גם לר"נ. ולמ"ש לעיל י"ל דהא מעשר שני ממון גבוה וא"א להקנות. רק כנ"ל שבשעה שיפדה יקנה הלה וג"כ יפטר מחומש כנ"ל. וא"כ שוב אי אפשר להקנות כדי שיחזיר ויקנה וע"י יקנה המעות דהא עדיין אינו שלו קודם הפדיון כנ"ל. וא"י להקנות על קודם הפדיון כנ"ל. ורק שיחזיר ויקנה לו על אחר הפדיון הדר סודר למריה וזה לא מהני שבשביל שמקנה לאחר שאקחנו יקנה זה חליפיו מיד. דאינו נותן לו כלום עתה שאינו שלו עדיין כנ"ל. אך לרמב"ם ז"ל דמפרש בפירות טבלים דאפשר להקנות קשה כנ"ל. אך י"ל למ"ש תוס' פסחים דטבל חשוב אינו שלו שיש ללוי חלק בו ואותו חלק אינו של בעליו ע"ש. וא"כ לא יועיל כנ"ל דהוי דבר שאינו מסוים כחצי רמון כו' דאין עושה חליפין. דהפירות שמקנה לו טבל וחלק מעשר מכל פירא אינו שלו דממון גבוה חשוב מותר הפירא אינו מסוים לא יועיל לקנות המעות ע"י בחליפי הפירי טבל כנ"ל. ויש לדחות:

שם אלא ש"מ אין מטבע נעשה חליפין וכתבו תוס' דמ"ד נעשה נמי איתותב דכ"ש הוא ע"ש. ותמוה למה לא פריך הש"ס למ"ד נעשה ומשמע דרק ר"פ איתותב. וי"ל בפשיטות דלפי סברא דעכשיו דאין מטבע נקנה ע"כ אין הטעם משום דבר שאינו מסוים כמ"ש רש"י דהיה נקנה. וע"כ כמ"ש נמוקי יוסף דהוי כאותיות שאין גופן ממון עיין שם. ונראה הפי' דהשיוי שמחמת הצורה שהוא רק גזירת המלך שיצא בכך וכך. אין זה גופו ממון רק מצד דינא דמלכותא. וגרע משטר שכתב לכל מי שמוציאו שיקנה דשם יש חוב ושיעבוד על הלוה. משא"כ בזה שאין חוב על המלך והוי כחותם מהמלך בח"מ סי' ס"ו ס"ד רשות לגבות ע"ש. ובמטבע רק הגזירה שמי שיש לו מטבע זו יש לו זכות ושיוי זה. ואינו נקנה רק במשיכה והגבהה דהא ודאי לכ"ע שיקנה בהגבהה ומשיכה ואינו כשטרות שיצטרך כתיבה ומסירה. רק הקנין מצד דינא דמלכותא שמטבע שבצורה זו יהי' כך וכך ויכול להקנות זה ע"י משיכת גוף המטבע אבל לא בקנין שמבחוץ דאינו אצלו שאין לו הדינא דמלכותא ממילא לא קנה כלל ואינו נקנה בחליפין ולא בקנין אחר כנ"ל. וכמ"ש ט"ז ה' פסח ומהרש"ל בזכות מהמלך שאינו נקנה מדינא ע"ש. וא"כ י"ל להיפוך דאינו נקנה בחליפין כנ"ל. אבל שפיר נעשה חליפין דכיון שמושך המטבע ודאי דקני המטבע שפיר נקנה חליפיו. ואינו ענין כלל לנקנה כנ"ל:

ובשלמא ר"פ לס"ד דטעם דמ"ד אין נעשה הוא רק משום דהוי דבר שאינו מסוים שפיר אמר ר"פ להיפוך דאף למ"ד אינו נקנה מ"מ נקנה ככל דבר שאינו מסוים שנקנה. אבל עכשיו דמוכח דאינו נקנה וע"כ הטעם כשטרות כנ"ל שוב הוא להיפוך דאף שנעשה אינו נקנה כנ"ל. ולא קשה כלל על מ"ד נעשה. וכן נראה מרי"ף ורא"ש שלא הוכיחו מגמ' דקי"ל כמ"ד אין מטבע נעשה ע"ש. רק דהוי רבים וגם מר"פ דמשמע דר"פ ס"ל דשוים הם. ונראה טעם ר"פ דסבר אי עיקר שבמטבע הצורה ממילא כמו שאינו נקנה מטעם הנ"ל ממילא אין נעשה ג"כ דהוי אינו מסוים וגם לא חשיב כלי לתלותו כו'. שעיקרו אינו כך ודעתיה אצורה. ואי חשבינן עיקר שיוי שלו לגוף הכסף שוב בין נקנה ובין נעשה. וזה סברת ר"פ דאמר אין נעשה משום דעתיה אצורתא וזה למסקנא דר"פ דהדר ביה סבר שתליא זה בזה. אבל על מ"ד נעשה לא קשה כלל די"ל להיפוך כנ"ל. ורק אר"פ פריך וגם הרי"ף דייק רק מר"פ דלסברתו דתליא הא בהא שוב מוכח ממתניתין דאינו קונה וממילא אינו נעשה ג"כ כנ"ל:

ומיושב ג"כ תמיהת תוס' הנ"ל דלא פריך וליקני אגב קרקע לכ"ע. דלמ"ש י"ל דהא בבא בתרא ע"ז ע"ב דייק דחוב נקנה באגב דהא מטבע דאינו נקנה בחליפין ואגב ארעא קני דר"פ הוי ליה כו' ע"ש. ותמוה מאד מה ענין ראיה זו לחוב ממטבע. ולמ"ש אתי שפיר דמטבע דאינו נקנה בחליפין הוא רק מטעם הנ"ל דהוי כשטרות ואעפ"כ אגב מהני. ולמה הא בקנין שמבחוץ א"א לקנותן כיון דאינו מושך גוף המטבע וע"כ דאגב שאני דכיון דאמרה תורה דמטלטלין בטלים אגב הקרקע להיות נקנה ממילא ע"י קנין הקרקע שוב גם בזה שאין בהם קנין מצד עצמם מ"מ בטלין אגב קרקע להיות נקנה כנ"ל ודייק שפיר דגם שטרות נקנין אגב כנ"ל. וא"כ כיון דהוכחת הגמ' שם דמטבע נקנה באגב רק מר"פ דהוי ליה. א"כ כאן לס"ד דש"ס דלא ידע מהיך דר"פ. שפיר לא הוי קשה כלל דליקני אגב דכמו דאין מטבע נקנה בחליפין בקנין שמבחוץ כשטרות כן גם באגב אין נקנין. ופריך רק לר"פ דאמ' מטבע נקנה בחליפין רק דלית ליה סודר פריך ליקני אגב קרקע כנ"ל. והוכיח דאין מטבע נקנה בחליפין וי"ל דגם אגב לא מהני. ומסיק דאף ר"פ הדר ביה דהוי ליה כו' והקנה באגב ושוב למסקנא ע"כ לר"פ אף דאין מטבע נקנה בחליפין מ"מ אגב שאני והוכיח כן מר"פ בבבא בתרא שם דגם בשטרות כן אבל בלא ר"פ לא הוי קשה כלל כנ"ל: