חידושי הרי"מ על בבא בתרא עו:

(כקיצור ראשי דברים)

תוס' ד"ה אמר ר"פ כו'. די"ל דסבר צריך להביא ראיה ולכך צריך למכתב אף לרבי כו'. ולכאורה צריך לפרש מאי דאמר טעמא דכתב ליה הכי כו' דלא כרשב"ם דהא אחר כך יאמר שלא קנאו כלל ואיך שייך וכי לצור כו' רק צריך לומר למה ליה למכתב הכי קני לך כו' וכל שיעבודא הא גם כותב קני לך לחוד יועיל דוכי לצור כו'. או יש לפרש כפירשב"ם דלכאורה קשה למה צריך להביא ראיה שקנאו דאי לאו הכי יכול לומר לפקדון וכה"ג הא קי"ל דבדברים שאין עשויים להשאיל ולהשכיר נאמנים לקוח גם בלא מיגו ולא אמרינן שמא פקדון בידו והא שטרות אין עשוים כו' ובפרט להרמב"ם דצריך עיקר עשייתם כדי להשאיל כו' ושטרות אינם כנ"ל. ולמה לא יהיה נאמן לקוח ולמה צריך להביא ראיה וע"ש:

וצ"ל דבשלמא התם יש ראיה שקנאו דאי לאו הכי מאי בעי גביה אבל הכא י"ל דבאמת מסרו לו וקנאו לצור ע"פ צליחותו ולכך הוא בידו ועל החוב שקנאו שוב אין כאן ראיה דלענין זה הוי כדברים עשוים להשאיל כו' שיכול להיות שקנאו לצור כו'. וא"כ אתי שפיר שי"ל גם לתוספות כפירוש הרשב"ם טעמא דכתב כו' הא לא כתב כלל לא וכי לצור כו' דלס"ד דלא אמרינן לצור שוב לא יצטרך כלל להביא ראיה דהוי כדברים שאין עשויים להשאיל כו' ולמה ליה כלל כתיבה כו' ומשני אין לצור ושוב בעי כתיבה אח"כ דלענין החוב אין ראיה:

או יש לחלק בין דברים שאין עשויים כנ"ל דהתם הוא להחזיק וכיון שאין עשויים אין יכולים להוציא ממנו משא"כ הכא שהוא צריך להוציא מהלוה גם כן אינו יכול להוציא ויכול לומר לאו בע"ד דידי את:

ומיושב מה דפסק הרמב"ם דלענין קניתיו נאמן שטר כתיבה היה לו ואבד אבל לענין להוציא מהלוה צריך להביא ראיה ע"ש. ולמ"ש א"ש דהמוכר אינו יכול להוציא ממנו ג"כ דלענין זה הוי כאין עשויים כו' משא"כ להוציא מן הלוה גם כן אינו יכול כנ"ל. או י"ל בשלמא בחפץ לא אמרינן פקדון דהיה לו להתיירא כו' וא"ל הא נימא דהדין דאינו נאמן לקוח לא היה לו להתיירא מלהפקיד דהא לא יהי' נאמן לקוח:

אך ז"א דהא יכול להחזיקו ולכפור לגמרי כנ"ל אבל בשטר דצריך לגבות וכיון דהדין שאינו נאמן לקוח שוב הי' רשאי להפקידו דלא יוכל לגבות ולכפור אין אדם חוטא כו'. ולכך היכא דשמי' כשמי' אמר שפיר דלא מפקיד גביה דהוא כנ"ל. ועיין תוספות יבמות קט"ז שהקשו דהוי כדברים שאין עשויים להשאיל רק דהקשו למ"ד דבעי כתיבה ומסירה רק דנימא באגב עיין שם תירוצם לא שייך למ"ש הנ"ל. רק תירוץ האחרון דלהוציא אינו מועיל עיין שם:

שם בא"ד ראיה מקדושין דלא אמר דכ"ע אית להו דרבי ובדר"פ קמפלגי כו'. ויש ליישב דלכאורה יש להקשות דמשני אין לצור כו' ופירש הרשב"ם ואי משום אונאה באמת מחזיר כו' וקשה הא למ"ד גבי מכר הצמד מכר הבקר דאמרינן הדמים מודיעים כו'. ואם כן נימא גם כאן הדמים מודיעים כיון שנתן דמים גם עבור החוב ודאי קני גם החוב לא לצור כמו התם ואף לרבנן דפליגי מ"מ הא כתבו תוספות ריש המוכר פירות דפריך וליחזי דמי אי לרדיא כו' כתבו תוספות דדוקא להוציא ממוחזקין לא אמרינן הדמים מודיעים לרבנן אבל כשאינו להוציא גם רבנן מודים כו' ע"ש. והכא כיון שבין כך ובין כך צריך הלוה לשלם רק בין המוכר ובין הלוקח ולענין זה אין כאן מוחזק ואמרינן לכ"ע הדמים מודיעים וכמ"ש הש"ך גבי חנוני על פנקסו דזה לא מיקרי מוחזק כיון שודאי צריך לשלם ע"ש. אך לפירוש רשב"ם לא קשה דנראה כוונתו דהחילוק בין חפץ דנקנה במסירה הוא משום דקנין צריך להיות דבר שמורה שבא לרשותו וכשמוסר לו החפץ מורה שבא לרשותו אבל בשטר אף שמוסר אינו מורה שבא החוב לרשותו רק הנייר וע"ז פריך וכי לצור כו' ומורה ג"כ מסירת הנייר שקונה החוב ויקנה במסירה לחוד ומשני אין לצור ושוב אין המסירה מורה על החוב וצריך כתיבה ושוב לא קשה דהדמים מודיעים דמה בכך מ"מ כיון שאין המסירה מצד עצמו מורה על החוב שוב אין כאן קנין אף שבאמת קנה החוב דהראיה הוא מחמת המעות לא מצד המסירה שהוא הקנין כנ"ל. אבל לפירוש התוספות דקאי גם לרבי דנקנה במסירה לחוד מ"מ צריך שיאמר קני לך כו'. וע"ז פריך טעמא דאמר כנ"ל וכי לצור ומשני אין לצור כו' וע"ז שפיר קשה כנ"ל כיון דהקנין הוא המסירה לחוד רק אי לא אמר וכל שיעבודיה אמרינן דלא קני רק הנייר לצור וע"ז שפיר קשה נימא הדמים מודיעים כנ"ל ולפירוש א' של תוספות לא קשה דהא אח"כ לא ידעו שנתן דמים כל כך אבל לפירוש הנ"ל קשה. ויש לחלק:

והתם בקידושין דאמר בדר"פ קמיפלגי צריך לתת טעם למה פליג אר"פ כיון דמסיק כאן דיכול להיות לצור ולצור כו'. אך י"ל דזה עצמו הטעם דמאן דפליג אר"פ משום דהדמים מודיעים כנ"ל. עוד י"ל טעם אחר כיון דהוא ספק אם הי' כוונתו בקני לך גם השיעבוד או הנייר לחוד אמרינן יד בעל השטר על התחתונה ואינו יכול להוציא החוב. אמנם הרשב"א פסק דהיכא דיתבטל השטר לגמרי לא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה דא"כ למה כתב כלל ע"ש סימן מ"ג גבי עד הפסח ע"ש א"כ הכא שהי' כ' ומסירה שכ' לו קני לך והנייר לחוד נקנה במסירה לחוד א"כ אי נמא יד בעל השטר על התחתונה שהיה כוונתו רק לצור א"כ בטל לגמרי דלא בעי כלל כתיבה ולא אמרינן יד בעל השור על התחתונה ודאי כיון גם על השיעבוד וי"ל ג"כ בזה הטעם מאן דפליג התם אר"פ כנ"ל:

והנה התם בקידושין לא שייך טעם הא' דהדמים מודיעים דהא לא נתנה כלל ואשה מתקדשת בפרוטה וקשה למה פליג אר"פ וצריך לומר טעם הב' דיתבטל לגמרי ולמה כתב כלל כנ"ל. וא"כ כל זה לרבנן דבעי כתיבה ומסירה אבל לרבי דסגי במסירה רק דצריך לומר קני לך. א"כ לא שייך טעם הנ"ל דיתבטל דהא גם על הנייר הוצרך לומר קני לך כנ"ל:

ומיושב קושית תוספות דילמא כ"ע אית ליה דרבי ופליגי בדר"פ. ולמ"ש זה אינו דאי ס"ל כרבי א"כ ודאי כ"ע סברי כר"פ התם בקדושין דלא שייך ב' הטעמים כנ"ל. וצ"ל דסברי כרבנן ושפיר פליגי בדר"פ דשייך טעם הנ"ל כנ"ל. דדוקא גבי לוקח טעם מאן דפליג שייך טעם הא' משא"כ התם כנ"ל. אבל לר"פ אמר שפיר גם לרבי דצ"ל קני לך כנ"ל:

בא"ד כי היכי דמיקל רבי דלא בעי כתיבה כמו כן מיקל דלא בעי כל שיעבודיה כו'. ולכאורה מה ענין זה לזה. אך מובן כמ"ש דקנין צריך להיות מורה שבא לרשותו ולכך לרבנן מסירה לחוד כאן לא מהני כמ"ש לעיל שאינו מורה רק על הנייר כתירוץ הש"ס אין לצור. ורבי דסבר דסגי מסירה לחוד ע"כ סובר כקושיית הש"ס וכי לצור ולכך המסירה מורה ג"כ על קניית השיעבוד ולא בעי כתיבה כנ"ל. וא"כ ממילא לא בעי וכל שיעבודא ג"כ דמסתמא קני גם השיעבוד דוכי לצור כקושיית הש"ס וסגי בקני לך לחוד לרבי דסגי במסירה משא"כ לרבנן דלא מהני מסירה וע"כ דאמרינן אין לצור כדמשני וממילא צ"ל וכל שיעבודיה ג"כ ושפיר תליא זה בזה דכתבו כי היכי דמיקל רבי כו' כנ"ל:

תוס' בא"ד ואי ר"פ לא אמר אליבא דרבי יש ראיה ג"כ דאין הלכה כרבי מקדושין כו' דלא אמר דכ"ע לית להו דר"פ ובדשמואל קמיפלגי כו'. ויש לישב למ"ש די"ל הטעם דמאן דפליג אר"פ הוא משום דאמרי' הדמים מודיעים ולכך לרבי ג"כ סגי בקני לך לחוד ולא בעי למימר וכל שיעבודיה כו' דגם לדידיה שייך הדמים מודיעים כנ"ל. רק שכתבנו דבקידושין לא שייך דמים מודיעים כנ"ל:

אמנם באמת י"ל דגם בקדושין שייך דהא התם מיירי שאין הנייר שוה פרוטה דאל"ה הוי מקדשה גם לשמואל כמו דאמרי רבנן אח"כ שמין כו' ע"ש. וא"כ כיון דאשה בפחות משוה פרוטה לא מקדשה א"כ הוי זה עצמו הדמים מודיעים דהא נתנה עכ"פ פרוטה וע"כ הקנה גם השיעבוד כנ"ל ושייך ג"כ טעם הנ"ל. וזה י"ל טעם מאן דפליג אר"פ אמר שפיר קמיפלגי בדר"פ והיינו מטעם הנ"ל:

ומיושב קושיית תוס' הנ"ל דהנה באמת קי"ל כרבנן דלא אמרינן הדמים מודיעים גבי מכר הצמד כו' רק דהכא אמרינן שפיר כיון שאינו להוציא דהא בין כך ובין כך חייב לשלם רק בין הלוקח והמוכר ואין שום א' מוחזק וכמ"ש תוס' פ' הפ' כמ"ש לעיל ומיושב הנ"ל דלא הוי מצי למימר דכ"ע לית להו דר"פ רק בשמואל מיפלגי דמאן דסבר מקודשת סבר דלא כשמואל וסמכא דעתה כנ"ל:

ולמ"ש ז"א כיון דאיירי שלא אמר רק קני לך לחוד רק דסבר דלא כר"פ וסגי והיינו משום דהדמים מודיעים כנ"ל. והטעם משום שאינו להוציא כנ"ל. וא"כ אף דסבר דלא כשמואל ומוכר שטר חוב אינו יכול למחול מ"מ כאן כיון דלא אמר רק קני לחוד אם ימחול המוכר ממילא לא יוכל הלוקח לגבות כלום דשפיר יוכל לומר שלא קני רק לצור וכאן לא יועיל הדמים מודיעים דכיון שהמלוה מחל א"כ שוב הוי להוציא דאם לא מכר רק הנייר ולא השיעבוד א"כ שוב אין צריך הלוה לשלם כלום לשום א' דהא המוכר מחל לו רק דנימא הדמים מודיעים להוציא וזה אינו מועיל למאי דקי"ל כרבנן גבי מכר הצמד כו'. ומיושב שפיר קושיית תוס' דליכא למימר דלא כר"פ ופליגי בדשמואל דכיון דהוא דלא כר"פ א"כ אף מאן דפליג אשמואל מ"מ כאן אינה מקודשת דלא סמכא דעתה דאם ימחול לא תגבה כלום דלא יועיל הדמים מודיעים שיהיה להוציא כנ"ל כיון שאמר קני לך לחוד כנ"ל. וע"כ הוצרך לומר דכ"ע אית להו דר"פ ואמר קני לך. וכל שיעבודיה בפירוש ושפיר פליגי בדשמואל כנ"ל דמאן דלא סבר כשמואל שפיר לא יועיל המחילה כיון שאמר בפירוש כנ"ל וא"ש:

עוד יש לישב קושית תוס' הנ"ל. דהנה צריך לתת טעם למה פליגי בדשמואל באיזה סברא. וי"ל למ"ש תוס' והפוסקים הטעם דשמואל דמצי מחיל הוא משום דמכירת שטרות מדרבנן כו'. והתוס' הקשו למה לא יועיל המכירה מה"ת הא קרקע נקנה בכסף ובשטר כו' ותירצו דקי"ל מכאן ולהבא הוא גובה והוי דבר שאינו ברשותו כו' ע"ש. והנה לר"מ דסבר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ולמ"ד אליבי' דגם קודם שבא לעולם אינו יכול לחזור בו נראה דמועיל שפיר מכירת שטרות מדאורייתא דהוי כשדה זו שאקחנה קנויה לך כיון שאח"כ גובה כנ"ל. וא"כ כיון דמהני המכירה מדאורייתא ממילא אינו יכול למחול דלא שייך טעם הנ"ל. ואף אי נאמר דכיון שמוחל ואינו גובה א"כ אינו קונה גם לר"מ דהוי כשדה לכשאקחנה ואח"כ לא קנאו כנ"ל מ"מ י"ל דהא הטעם דמצי מחיל במכירת שטרות דרבנן. ולכאורה אינו מובן מה בכך שהוא דרבנן. וע"כ צ"ל דהחכמים לא תיקנו נגד הדאורייתא רק בדבר שאין לו הפסד ללוה דהיינו כשאינו מוחל דבין כך ובין כך צריך לשלם אבל כשמוחל שיפסיד בזה לא תיקנו נגד הדין תורה כנ"ל. וא"כ לר"מ לא שייך זה די"ל דשפיר תיקנו שלא יועיל המחילה ג"כ ויגבה ממנו ולא הוי נגד הדאורייתא דהא אם גובה שוב מהני מדאורייתא ולא היה מועיל המחילה מה"ת דהא אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וקנאו מדאורייתא כיון שגובה אח"כ ושפיר אין המחילה מועלת כלל כנ"ל:

וזה י"ל טעם הש"ס בקדושין דפליגו בדשמואל היינו דר"מ לטעמיה דסבר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ולכך סבר מקודשת דלא כשמואל דמהני מכירה מה"ת ורבנן לטעמייהו סברי שפיר כשמואל כנ"ל. ומיושב קושיית תוס' הנ"ל דכל זה הוא לרבנן דהיה כתיבה ומסירה וקרקע נקנה בשטר י"ל לר"מ דמהני המכירה מדאורייתא אבל לרבי דנקנה רק במסירה לחוד א"כ ודאי גם לר"מ אין המכירה מועלת מדאורייתא דהא קרקע אינה נקנית במסירה וכיון דליכא שטר וכסף לא שייך התם וע"כ הוא רק מדרבנן כנ"ל. וא"כ לא קשה דלימא דכ"ע לית להו דר"פ רק כרבי ובדשמואל קמיפלגי דהא אי כרבי ובמסירה לחוד ע"כ לא שייך דפליגי בדשמואל דלמה פליג ר"מ אשמואל דהא המכירה מדרבנן גם לר"מ לרבי והוצרך לומר דכ"ע כרבנן והיה כתיבה ג"כ ושפיר פליגי בדשמואל כנ"ל וא"ש:

עוד יש לישב דהנה לכאורה לדעת הפוסקים בח"מ כשהקנה מטבע וחפץ בחליפין אף דאין מטבע נקנה כו' מ"מ כיון דקונה החפץ קונה גם מטבע וכן בכל דבר הנקנה עם דבר שאינו נקנה ע"ש וא"כ הכא לכאורה כיון דהנייר קונה במסירה לחוד וכיון שמקנה הנייר והשיעבוד דאומר קני לך כו' ועל הנייר מהני קנין המסירה ממילא יקנה גם השיעבוד. ואף דקרקע אינו נקנה אגב מ"מ השיעבוד יקנה כמו שאר דברים. ואף שיש לדחות מ"מ אינו מוכרח:

אך לא קשה דהא הטעם כתב הרשב"ם משום דהמסירה אינו רק על הנייר אבל השיעבוד אינו מוסר לו כלום א"כ איך נימא דהוי כמקנה דבר הנקנה כו' דהתם דוקא שעושה הקנין על שניהם רק שאינו מועיל על דבר אחד אבל היכא שאינו עושה הקנין רק בדבר א' הא ודאי שאינו קונה דבר השני באמירה לחוד כמו אם מקנה שני חפצים אחד במשיכה וא' בדיבור דלא קני רק התם שהקנה שניהם בחליפין רק על מטבע לא מהני אז קונה כנ"ל. וא"כ הכא הא לא מסר לו רק הנייר והשיעבוד לא מסר כלל ואיך נימא מתוך שקונה כו' כנ"ל:

והנה הפוסקים כתבו דהא אף במכירת שטרות דרבנן מ"מ הא הוי הפקר ב"ד הפקר מדאורייתא רק דזה אינו מועיל רק שיצא מרשותו אבל לא שיזכה בו זה מדאורייתא והלוקח אינו זוכה רק מדרבנן ע"ש. וא"כ לכאורה כיון דקי"ל לעיל הכישה במקל ורצתה לפניו הוי משיכה כיון שע"י יצא הדבר מרשות המוכר אף שלא בא לידו הוי משיכה ע"ש. וא"כ הכא כיון שכבר תיקנו חכמים דמועיל המסירה מדרבנן א"כ הוי הפקר ב"ד מדאורייתא רק שאינו זוכה מדאורייתא וא"כ שוב זוכה ג"כ מן התורה דהוי כמו הכישה במקל ורצתה לפניו דע"י משיכתו הנייר קונה השיעבוד עכ"פ מדרבנן וממילא יצא מרשות המוכר מדאורייתא מטעם הפקר ב"ד כו' וא"כ הוי משיכה על השיעבוד ג"כ מדאורייתא דע"י משיכתו הנייר יצא השיעבוד מרשות המוכר מדאורייתא וא"כ עשה משיכה בשיעבוד ג"כ מדאורייתא כנ"ל. רק דאעפ"כ אינו קונה מדאורייתא מטעם דהוי דבר שאינו ברשותו כמ"ש תוס':

אך לענין זה שוב יקנה מטעם מתוך שקונה הנייר קונה גם השיעבוד כמו דבר הנקנה עם דבר שאינו נקנה לדעת יש פוסקים דגם בדבר שאינו נקנה כלל עם דבר הנקנה קונה ע"ש. והכא באמת אותו קנין המשיכה שמשך הנייר משך גם השיעבוד רק דאינו מועיל ושוב מועיל מטעם מתוך כנ"ל. דלכאורה קשה הנ"ל לרבנן כיון שהוא כתיבה ומסירה והכתיבה הוא על השיעבוד א"כ עשה קנין גם על השיעבוד רק שאינו מועיל משום אינו ברשותו ויקנה משום מתוך כנ"ל. אך ז"א דהא צריך להיות אותו הקנין עצמו שקונה דבר הנקנה יהיה זה הקנין עצמו גם על דבר שאינו נקנה משא"כ כאן הנייר קונה בהמסירה והשיעבוד בכתיבה ולכך לא שייך מתוך ואינו קונה מה"ת אבל לרבי דנקנה במסירה לחוד וכיון שקונה שניהם במסירה וכיון שתיקנו שנקנה ימשך גם השיעבוד מדאורייתא רק שאינו מועיל על השיעבוד ושוב יקנה משום מתוך שקונה הנייר כנ"ל א"כ עכשיו שתקנו מועיל מדאורייתא ולמה יוכל למחול וי"ל באמת דשמואל לא אמר רק לרבנן אבל לרבי באמת לא מצי מחיל. א"כ מיושב דליכא למימר כ"ע אית ליה דרבי דאז לא מצי למימר דבשמואל קמיפלגי כנ"ל. אך ז"א דא"כ עדיין מוכח דאין הלכה כרבי דהא קי"ל כשמואל כנ"ל:

אך יש לישב בזה מה שהקשו למה תני התם מקודשת דמשמע דמדאורייתא הא מכירת שטרות דרבנן ולמ"ש אתי שפיר דעכשיו הוא שוב מדאורייתא. אך גוף הדבר אינו נראה דאינו נקנה באגב כה"ג. דלא שייך מתוך. אך באמת גם הפוסקים כתבו לשון זה דקנין הנייר גורר שיקנה השיעבוד ג"כ ע"ש בנ"י:

שם תוס' ד"ה קני לך כו'. בפרק מי שמת מוכח דמכירת שטרות דרבנן כו' והקשו דאי דאורייתא צריך טעם למה יוכל למחול כו'. וי"ל דהא תוס' הקשו הא קרקע נקנה בכסף ושטר וגם שיעבוד קרקע יקנה מדאורייתא ותירצו דהא קי"ל מכאן ולהבא גובה ואקדיש או זבין מלוה לא מהני לכך גם כאן אין המלוה יכול למכור מדאורייתא:

ולכאורה י"ל למ"ש תוס' גיטין מ' ע"ב דהיכא דלא מצי לסלוקי בזוזי מודה רבא דלמפרע גובה דכל הטעם מבואר בש"ס פסחים כיון דאלו הוי ליה זוזי הוי מסלק ליה אשתכח דהשתא קני כו' משא"כ היכא שאינו יכול לסלקו כגון נזיקין או אפותיקי מפורש ע"ש. וא"כ לכאורה י"ל דשפיר מועיל מכירת השטרות מדאורייתא ואף דמכאן ולהבא גובה מ"מ זה הוא שפיר היכא שמכר המלוה רק הקרקע של הלוה אמרינן כיון דהיה יכול לסלקו בזוזי ולא היה הקרקע שלו ולא היה המכירה כלום ולכך מכאן ולהבא כו' משא"כ הכא שמוכר כל החוב וגם אם יגבה מעות ג"כ מוכר לו א"כ שוב לענין זה הוי כאפותיקי מפורש דלא מצי לסלוקי כלל כיון דאף אם יפרע במעות מכר לו ולענין זה הוי לא מצי לסלוקי שאינו יכול לסלקו שלא יגבה כלום דבשלמא מכר קרקע אמרינן הא לא היה נודע כלל אז שיגבה קרקע דהא יכול לסלקו משא"כ הכא זה היה עכ"פ נודע שיגבה בודאי או קרקע או מעות וכנ"ל באפותיקי כו':

אך ז"א דבשלמא כשעושה קרקע א' אפותיקי מפורש א"כ שפיר אח"כ למפרע גובה דנודע דקרקע זו היתה שלו אבל כאן ניהו דדבר אחד בודאי יגבה מ"מ על כל מה שגובה לא נודע שזו היתה שלו למפרע דהא הוי מצי לסלקו באחרת ושפיר על כל מה שגובה אמרינן מכאן ולהבא כמו התם במצי לסלקו:

אמנם הא לכאורה להסוברים יש ברירה וגבי שותפין שחלקו אמרינן והוברר הדבר שחלק זה היה שלו מקודם לכן ג"כ וא"כ לכאורה למה סבר רבא מכאן ולהבא גובה הא ג"כ הוברר הדבר למפרע שהקרקע היה שלו כנ"ל. אך זה טעות דבשלמא בשותפין שהיה לו ודאי חלק באותו קרקע שהוא שלו רק שלא היה מבורר איזה הוא ואמרינן דאחר שחלקו אמרינן הוברר שזו היתה שלו מקודם אבל הב"ח כיון דהוי מצי לסלוקי בזוזי ולא היה לו כלל חלק שפיר לא נעשה שלו עד שגובה כנ"ל. ואף דגם בהיה להם קרקע ומעות בשותפות וחלקו ונטל א' קרקע כו' אמרינן ג"כ הוברר כו' מ"מ ג"כ היה לו ודאי חלק אבל כאן שהקדיש הקרקע אינו מועיל כנ"ל:

אמנם נראה היכא שהיה לו קרקעות הרבה ועשה לו אפותיקי מפורש שאחת מקרקעות אלו יגבה ולא יוכל לסלקו אז נראה דשפיר תלוי בברירה ואי יש ברירה כשהקדיש או זבין אחת מהקרקעות ואח"כ גבה אותו שפיר מועיל דכאן כיון דאחת ודאי יגבה ולא יוכל לסלקו מעל קרקע אחת ודאי למפרע גובה והיתה שלו רק שלא הוברר איזה הוא ועכשיו שגבה אותו שפיר הוברר הדבר שהיתה שלו אי יש ברירה דזה הוא שפיר כמו בשותפין שחלקו כנ"ל:

אך לכאורה כיון דגם בקרקע ומעות שייך ברירה כנ"ל וע"ז בוודאי יגבה אחת מהן ולמה לא יועיל אקדיש מלוה כו'. אך ז"א דכיון שהקדיש רק הקרקע ואינו ידוע כלל שיש לו זכות בה כיון דיכול לסלקו במעות כנ"ל. אבל הכא שמכר כל החוב והיינו מה שיגבה בין קרקע או מעות ושוב זה תלוי אי יש ברירה א"כ כשגובה אח"כ שפיר למפרע דהא עכ"פ היה לו חלק בודאי דדבר א' ודאי יגבה ולענין זה הוי כאפותקי מפורש דלמפרע גובה כנ"ל ולכך מהני המכירה. ואף דלכאורה כשיגבה מעות לא הועיל הקנין דאינו נקנה בשטר כנ"ל רק קרקע. אך מ"מ י"ל דהא גם שהמכירה דרבנן צריך טעם למה יכול למחול כנ"ל. וגם צריך לומר כיון שכתבו תוס' דאי למפרע גובה שפיר קונה כנ"ל וקשה ג"כ אי גובה מעות לא היה מועיל קנין שטר וצריך לומר דגם זה תקנה אחרת שיועיל גם על מעות. או דקונה מטעם אגב כו':

וא"כ י"ל ג"כ כנ"ל דכיון שתיקנו שיועיל על המעות הקנין שוב מועיל המכירה אף דמכאן ולהבא גובה כנ"ל. ולכך י"ל שפיר הטעם דמצי מחיל דהא תוס' ב"ק פ"ב כתבו דאף לאביי דלמפרע גובה מ"מ דוקא בגבה לבסוף אבל לא גבה אינו מועיל דלא היה כלל שלו כו' ע"ש גבי נזיקין. וא"כ כל זמן שאינו מוחל מועיל שפיר המכירה דאיך נימא דאינו מועיל ויגבה המלוה הא כשגובה המלוה למפרע גובה וממילא הועיל המכירה והוא של הלוקח ולכך מועיל המכירה. אבל כשמוחל וא"כ אינו גובה כלל ממילא שוב לא הוי למפרע כו' ולא הועיל כלל המכירה כנ"ל כיון דלא גבה לבסוף וכדברי תוס' הנ"ל ולכך א"ש דמהני המחילה כנ"ל. ומיושב ג"כ דעת הפוסקים דכשמוחל אינו צריך לשלם רק דמים שנתן ותמהו דהא עכשיו גורם ההיזק והמכירה היתה כדין ולא גרע משורף ע"ש ולהנ"ל א"ש דכשמוחל ממילא נתבטלה המכירה ושוב אינו צריך לשלם רק הדמים שנתן כנ"ל:

שם בא"ד דמכירת שטרות דרבנן מדיכול למחול כו'. ולכאורה אינו מובן מה בכך שהוא דרבנן מ"מ למה יוכל למחול כיון שקנהו מדרבנן והוא שלו מ"ש מכל קנינין דרבנן שאינו יכול לבטלם ואדרבא הרא"ש גיטין כתב דלכך במעמד ג' אינו יכול למחול כיון דהיה תיקון לצורך הסוחרים ולמה לא תיקנו גם כאן כן כו'. ונראה דיש לישב דלכאורה קשה דמבואר בח"מ סימן ק"ה היכא שהיה ללוה פקדון אצל אחר והלך הנפקד והחזיר הפקדון למלוה פטור מלשלם להלוה שאומר מאי אפסדתיך הא בל"ז היית צריך לשלם כו' והקשה הב"י וסמ"ע וש"ך ז"ל הא קי"ל דפורע חובו של חבירו פטור משום דמפייס הוינא ליה ומחל ליה כו' וגם כאן הפסידו הנפקד שאם לא החזיר היה מפייס ומוחל לו ותירצו דמ"מ אינו יכול להוציא בשביל זה שהוא רק ספק עוד תירצו דהא היה מחויב להחזיר שהיה משועבד מדר' נתן ע"ש. ולכאורה במוכר שטר חוב למה יוכל הלוקח לגבות הא הלוה יכול לומר שגרם לו היזק במה שלקח החוב דאי לא לקח מפייס הוינא ליה ומחל ליה וחייב לו מדינא דגרמי וכמו התם ולא שייך תירוצם הנ"ל דכאן הוא להיפוך שהלוקח רוצה להוציא וג"כ לא יוכל להוציא מספק וגם תירוץ הב' לא שייך כנ"ל. אך לא קשה דהא כיון דקי"ל המוכר שט"ח כו' ומחלו מחול א"כ לא יוכל לומר מפייס הוינא כו' דהא גם עכשיו יפייסו וימחול לו וג"כ יועיל המחילה כנ"ל ולכך שפיר יוכל הלוקח לגבות דהא חזינן שאינו יכול לפייסו שימחול כנ"ל. וממילא מיושב הנ"ל שהיה להם לחכמים לתקן גם כאן שלא יוכל למחול. ולהנ"ל א"ש דאם יתקנו שלא יוכל למחול א"כ לא יוכל הלוקח כלל לגבות אף אם לא ימחול דשפיר יוכל הלוה לומר מפייס הוינא ליה כו' ועכשיו אינו יכול למחול ולא יוכל להוציא כלל ולא יועיל המכירה וע"כ הוצרכו לומר דמהני המחילה וממילא עכ"פ יועיל המכירה כשאינו מוחל כנ"ל. משא"כ במעמד שלשתן דלא שייך זה שפיר תיקנו דלא מצי מחיל כנ"ל:

אך יש לדחות דשם פשע בגוף הפקדון הקשו שפיר כיון דיכול לומר מפייס הוינא כו' א"כ ממילא חייב מה שפשע דהא צריך להחזיר לו פקדונו משא"כ כאן שלא פשע בדבר שהוא שלו רק גורם י"ל דלא הוי כלל בשביל זה כנ"ל. או י"ל הטעם דהחכמים לא תיקנו רק עד המלוה והיינו במה שאין הלוה מפסיד אבל במה שהוא להפסיד הלוה לא תיקנו כנ"ל: