חדושי הרא"ה על כתובות צד:

ואמרינן לא דכ"ע כר"א והכא בהא קא מפלגי. רב סבר חלוקה עדיפא ואפי' לר"א כיון דאפשר בחלוקה כלל וכגון שזיכה לשניהם כאחד ולהכי עדיפא משום דלא אפשר דניטעי אלא בפלגא. ושמואל סבר שודא עדיפא מטעמ' דאמרן דטפי שכיחא לר"א שוד' מחלוק' ותו דהכי עדיפא לן דהא כי אמרינן שודא אפי' הות הכי דשניהם זכו כאחת לא אפשר דניטעי אלא בפלגא ואיפשר דיהבינן כלהו לההוא דזכי מדינא. והשתא דאתינן להכי הוא הדין נמי דהוה יכיל למימר שמואל דאמר כר"א דאמר עידי מסירה כרתי. פי' אף עידי מסירה והוא הדין לעידי חתימה. ומיהו אליב' דשמואל איכא תרתי קניות בעידי חתימה ובעידי מסירה ולא ידעינן האי סברא במאי זכי להו להני אי בעידי חתימה אי בעידי מסיר' דאע"ג דהני שטרי הא איתנהו קמן וחתימי אפשר דזכי להו בעידי מסיר' מקמי דלוחתמינהו לסהדי או אפשר דגלי אדעתי' דלא בעי דליזכו אלא בעידי מסירה. ואם איתה דבעידי מסירה בלחוד זכי להו לא סגיא דלא ליהוי בו ביום ואי לא הוה ליה מוקדם דהא לא זכו אלא מדין עידי מסירה בלחוד וכיון דלא סגיא דלא ליהוי בו ביו' בוודאי דחד מינייהו בלחוד הוא כדפרי' לעיל דכל היכא דהוי בו ביום הוי דחד מינייהו. ואי נמי זכי ליה בעידי חתימה אי בו ביום מסרינהו בוודאי דחד מינייהו בלחוד הוא אבל אי בתר הכי מסרינהו הוו דתרוייהו. וכיון דכן שודא שכיחא טפי אליבא דר"א דאית לי' הני תרתי זכות דאי בעידי מסירה זכי לי' הא לא סגיא דלא הואי בו ביום. ואפי' זכי לי' בחתימ' אפש' נמי דזכי לי' בו ביום וכל היכא דהואי בו ביום איכא למימר שודא דאי דמר לאו דמר כדפרישנא. מאי אמרת דילמא זכה לשניהם כאחת הא לא שכיחא ורב נמי דאית לי' חלוקה קאמר טעמ' כיון דאית לי' לר"מ דליכא אלא חדא זכיה דהיינו עידי חתימה ולא סגיא דזכי לי' אלא בהא ובהא אפשר דזכי לי' בו ביום ואפשר דזכי לי' בתר הכי וכל היכא דזכי לי' בתר הכי הויא דתרווייהו ואפי' בו ביו' אפשר כגון דזכי לשניהם כאחת הילכך חלוקה שכיחא טפי אליבא דר"מ כך אפשר לפרש'. וצ"ת. ושמואל דאמר כר"א דאמ' עידי מסיר' כרתי. נראה לי דאליבא דר"א דאמר עידי מסירה כרתי בוודאי לית לי' עדיו בחותמיו זכין לו דטעמא דר"א מסתברא משו' דקסבר דמסיר' הוא עיקר ולא בעי' סהדי אלא לשוויה שטרא דאי לאו סהדי כיון דאפשר לאכחושי לההיא שטרא ליכא עליה תורת שטר. ואפשר נמי דסגיא לן להכי בעידי חתימה דהנהו נמי מהני להכי דכיון דאיתנהותו לא אפשר לאכחושי לההוא שטרא ואיכא עליה תורת שטר וכיון דהיינו טעמא דר"א בוודאי לית לי' עדיו בחתומיו זכין לו דהא עיקר מילתא מסירה וחתימה לא כלום הוא כדפרי'. הילכך מאן דסבר לה כר"מ אפשר דאית לי' עידיו בחותמיו זכין לו. אבל מאן דסבר לה כר"א בוודאי לית ליה עדיו בחותמיו זכין לו וזה נראה נכון:

ובענין מצות צריכות כוונה או אין צריכות נראה דבהא פליגי דמ"ד צריכות כוונה הרי שהיה פסח ויודע שהוא כן ושהוא חייב במצה ואמ' בפי' שאינו אוכל לצאת ידי מצוה לא יצא ולמ"ד אין צריכו' יצא אבל אם היה סבור שהוא סכות ואכל מצה לדברי הכל לא יצא וזה צריך עיון ובדיק' בשמועות. דכ"ע אית להו כר"מ ובהא פליגי אי אמרי' שודא עדיפא או חלוק' עדיפא מיהו נמי דמצי להקשות לי' דליכא למימ' דשמואל כר"מ דהא שמואל כר"א ס"ל כדמקשי' נמי ומי מצית מוקמ' לה לרב כר"א כו':

ואי ר"מ אמאי קנה. אי קשיא לך לוקמה כגון שכתב ומסר לא' תחלה קודם שיכתוב לחבירו. או כת' לשניהם ומסר תחלה לא' מהם בו ביום, יש לומר דכיון דסתמא קתני משמע לן דלעולם קאמר חולקין ולא שני לי' ביה כלל. ומתרצי' תנאי היא דתניא בגיטין פר' ראשון וחכמים אומרים יחלוקו וכאן אמר מה שירצה שליש יעש'. וקיימא לן כשמואל דקאי ר"נ כוותיה. ורב ששת נמי דאמרי' אימיה דרמי בר חמא כתבתינהו לנכסה בצפרא לרמי בר חמא לאורתא כתבתינהו לרב עוקבא בר חמא. פי' ובו ביום לא מסרה לאחד מהם ואח' שעבר אותו יום מסרה לשניהם בזה אחר זה. והאי דאמרי' לאורתא לאו דווקא. אלא כלו' באורתא ברמשא אתא רמי בר חמא קמיה דרב ששת אוקמי' בנכסי' אתא רב עוקבא בר חמא קמי' דרב נחמן אוקמי' בנכסי' אתא רב ששת לקמי' דרב נחמן אמר לי' מ"ט עבד מר הכי אמר לי' דקדים פי' דהוה לן סהדי דמצפרא כתבתינהו לרמי וכיון שכן לאחר שנמסר לו השטר זכה למפרע מאותה שעה אמר לי' אטו בירושלים יתבינן דכתבינן שעות פי' דאנן כיון דלא כתבינן שעות אינו זוכה אלא משע' שמוכיח מתוך השטר דהיינו סוף היום אלא מ"ט עבד מר הכי אמ' לי' שודא דדיינא עבדי אמר לי' אנא נמי שודא דדייני עבדי אמר לי' רב נחמן חדא דאנא דיינא ומר לאו דיינא. ולא כפשטא חס לן למימר הכי דוודאי רב ששת מומחה היה ודיניו דין. אלא רב נחמן היה בקי בדינין יותר ומומחה לדון ולא קאמר לי' אלא שבמקומו של רב נחמן לא היה לו לדון. ועיקר טעמא מאידך דאמרינן ועוד מעיקרא לאו בתורת הכי אתיא לי'. והויאן להו חדא ועוד דצריכן להדדי ואשכחן דכוות' בתלמודא וכן פירשא מורי אחי נ"ר. א"נ בטוע' בשיקול הדעת הוה דשודא שיקול הדעת הוא וטועה בשיקול הדעת במקום שיש גדול הימנו חוזר וקשיא כדכתיבנא במסכ' סנהדרין בס"ד. וקשיא לן דהכא קיי"ל כשמואל דקאי כר' אליעזר. ובמסכת גיטין אית לן דלית הלכתא כר"א בשטרות אלא בגיטין והכי מוכח התם בהדיא וכלהו רבנן אית להו הכי התם. ותירץ רבינו נ"ר דרב דקאי הכא כר"מ מ"ט אמר חלוקה משום עדיו בחותמיו דאי לא וודאי מי שנמסר לו תחלה קנה ואנן לית לן עדיו בחותמיו זכין לו ולהכי אמרי' שודא. ועוד נראה לומר דהא אשכחן תנאי דפליגי בה אי חלוקה עדיפא או שודא וכיון שכן אף על גב דקיימא לן כר' מאיר איפשר דקיי"ל דשודא עדיפא והיינו סברא דרב נחמן וקיימ' לן כוותיה:

וכתב רבינו חננאל ז"ל דכי איפליגו רב ושמואל בין בשטרי מקח וממכר בין בשטרי הודאות והרב אלפסי ז"ל השיב עליו לומר לא נחלקו אלא בשטרי מקח וממכר ושטרי מתנ' אבל בשטרי הודאות והלוואות לא והביא ראיה לדבריו דאם כן דאפילו בשטרי הודאות והלוואות איתה אדמקשה מברייתא תיקשי לי' ממתני' דתנן היו כלם יוצאות בשעה אחת חולקות בשוה. וליתה דאיכ' לתרוצי מתני' ר"מ היא וממתניתא עדיפא לי' להקשות דקשיא לן אי ר"מ אימא סיפא. וממתניתא דלעיל נמי דתניא זו משנת ר' נתן רבי אומר אין אני רואה דברי רבי נתן באלו אלא חולקות בשו' איכא למימר דר' כר"מ. ותו דאיכא לפרוקי כדפרקי' נמי להך דתנאי היא ומאי דאייתי ראי' נמי מדקי"ל לוה ולו' ואח"כ קנה חולקין. הא נמי לית' דרב ושמואל לא אפליגי אלא בהני דמספקא לן היכי הו' ואי הו' הכי פשיט' לן דחלוקה אמרי' ולא שוד' ואי הוה הכי פשיטא לן דשודא איכא למימר ולא חלוקה. ולפום הכי פליגי מספיק' מאי נידון בה. אבל בההיא דלו' ולו' אנן מיקם קים לן מילת' הי קדים. ואפי' הכי אית לן דבנכסים דזכו בהו בתר הכי שיעבודי' שוה. הא לא דמיא אלא להיכא דאתו סהדי דזיכ' לשניהם כאחת דוודאי בהא אפי' שמואל מודה דחולקין. ומיהו הלכתא כוותי' דרבינו ז"ל משום דבשטרי הודאו' והלואות לעול' לא משכחת לה דאיכא למימ' שודא אלא חלוקה דוודאי תרוייהו שוין דאפילו איתא דכתב ומסר לזה קודם שיכתוב לאחר בוודאי אין שיעבוד שטר חל אלא משעה שמוכיח מתוכו. ואלו כתוב בו בשנה פלוני' אע"פ שבאו עדים שזה השטר נכתב בראש השנה או באמצע השנה אינו גובה מן המשועבדי' אלא מסוף השנה שהרי כל עיקר אינו טורף מן המשועבדין אלא בשביל השטר שמוציא קול ואינו מוציא קול אלא מזמן שמוכח מתוכו. וכיון שכן אע"פ שבאו עדים שכתב ומסר לאחד מהם קודם שיכתוב כלל לחברו ונמצא שכיון שכן הוא שנתחייב לו תחלה מכיון שנכתב ונמסר לו תחלה. מ"מ במה שאין מוכיח מתוך השטר הוה לי' מלוה על פה ואין לה דין קדימה וממה שמוכיח מתוך השטר הרי שניהם שווין. הלכך לעולם לא משכחת לה דלא אמרינן בהו חולקין. ואי בשטרי אקניאת' בהא וודאי לא פליגי דכ"ע הוא דאמרי' בהו שודא שכיון שהקנה לאחד מהם קנה לגבות מן המשועבדין וליכא חלוקה אלא בשהקנ' לשניה' כאחת והא לא שכיחא. ובשטרי אקנייתא נמי לא פליגי רב ושמואל דבהני אפי' בשטרי מכר ומתנה שודא עדיפא תדע מדקא אתו עליה משום טעמ' דעידי מסיר' ועידי חתימה ובשטרי אקניאת' ליכא למימר הכי וזה נראה עיקר. הנהו תרי שטרי כו' אפשר לפרש' בשני שטרי הלוואה וא"ל אידך ואנא איפסוד א"ל ידך על התחתונ' אימר בר עשרין ותשעה בניסן את וכיון שכן הלה מוקדם וקודם לו. א"ל וניכתוב לי מר טרפא מאייר ואילך. פי' שהיה קרקע זה שטרפו ההוא דכתיב ביה בחמשה בניסן מאוחר שבכולן ואמר לו האי דכתיב ביה בניסן סתמא דליכתוב ביה רב יוסף טרפא מאייר ואילך לגבות משאר קרקעות שהיו לשם משועבדין שנטרף הלה שהיה מאוחר דינו לגבות מן הנשארים. ואהדר ליה יכלי למימר לך את בר חד בניסן את והנחתי לך מקום לגבות ממנו כלומר את בר חד בניסן את וכיון דכן אותו קרקע שגבה ההוא דכתיב ביה בחמשה בניסן היה ראוי לך שתגבהו אתה שהנחנוהו לך מקום לגבות ממנו. ומיהו בשטרי הלוואה סתמא לא אתיא דהא פרישנא שאין שיעבוד השטר חל אלא מזמן שמוכיח מתוכו וכיון שכן אפי' היו שם עדים דהוא בר חד בניסן ראוי לכתוב לו טרפא מאייר ואילך שאין השיעבוד חל אלא מאייר ואילך אלא בשטר אקניאת'. וכן יש לפרש ובשני שטרי מכר שכתבן לאחד אוקמיה רב יוסף לההוא דחמשה בניסן בנכסי' א"ל אידך ואנא איפסוד א"ל ידך על התחתונה אימר בר עשרין ותשע' בניסן את א"ל ניכתוב לה מר טרפא מאייר ואילך לגבות מן המשועבדין בשביל שנתחייב לו באחריות יכלו למימר לך את בר חד בניסן את כלומר ואותו קרקע מן הדין שלך הוא. ולא גרסינן והנחנו לך מקום לגבות הימנו וכן היא במקצת הספרים. א"נ איכא לפרושה אפי' אחד שטר הלוואה ואחד שטר מכר וההוא דכתיב ביה בחמשה בניסן היה שטר הלוואה. וההוא דכתיב ביה בניסן היה שטר מכר אוקמיה רב יוסף לההוא דחמשה בניסן בניכסיה שהקרקע בחזקת בעלים עומדת עד שיביא ראיה וכיון שכן האי דכתיב ביה בה' בניסן עדיף מההוא דכתיב ביה בניסן סתמ' דאימר בר עשרין ותשעה בניסן את אמר לי' ניכתוב לי' מר טרפא מאייר ואילך א"ל יכלו למימר לך את בר חד בניסן את. ולא גרסינן נמי להאי פירושא והנחנו לך מקום לגבות ממנו. וכן פירש' הרב ר' שלמה דמונפשליר ז"ל: