חדושי הרא"ה על כתובות צג:

ורב המנונא אמ' אפי' שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע לישנא דרב' נקט והוא הדין נמי שור לטביחה ועומד לטביחה דכל שיתוף לאמצע דשותפין כי האי גוונא מחלי אהדדי ומזלא דבי תרי עדיף ושכרן מתרבה גם כן על ידי חלקו מועט שהן יכולין ליקח סחורה הרבה ומרויחין הרבה ומנא תימרא דמותבינן לי' לרבה מדתניא שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר לאמצע כו'. ואם איתה דמודה ר' המנונא לרבה בשור לטביחה ועומד לטביחה דחולקין לפי מעות לדידיה נמי תיקשי א"כ ליפלוג וליתני בדידיה דבשור לטביחה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו. אלא וודאי לרב המנונא לעולם אית ליה דחולקין לאמצע. ותו מדמותבינן לי' לרב המנונא ממתני' דתנן וכן שלשה שהטילו לכיס פחתו או הותירו כך הם חולקין. ואם איתה דמודה בשור לטביחה ועומד לטביחה מאי קושיא דהא מתני' שור לטביחה ועומד לטביחה הוא דכל עיסק' דעלמא בראוי ליחלק היינו שור לטביחה ועומד לטביחה. והכי עדיפא לי' מהך דמשני הותירו זוזי חדתי פחתו אסתיר' דצינתא אלא וודאי דרב המנונא לא שני לי' כלל דלעולם אית לי' דהשכר לאמצע והלכתא כרב המנונא דפשטה דמתניתא מסייע לי'. ורב נחמן משמי' דרבה בר אבוה קאי כוותי'. וכן היא בירושלמי דאמרינן התם וכן שלש' שהטילו לכיס פחתו או הותירו כך הם חולקין. אמ' ר"א הדה דתימור בשהיתה הסלע חסרה או יתירה. אבל לשכר ולהפסד כולן חולקין בשוה וקשיא ההן יהיב מאה דינרין וההן יהיב עשר' דינרין ואתמר הכי חבריי' אמרין יכיל הוא מימר לי' על ידי עשר' דינראו סלקת פרקמטיא פי' על ידי עשרה דינרין שלי לקחת פרקמטיא יותר ונמצ' אף אתה משתכר על ידי יותר. עד כדון דהו' פרגמטי' רבה. הוות פרגמטייא זעירא כלו' שהיתה הפרקמטי' רב' שלא הית' נקנית אלא בסיוע שניה' הות פרגמטי' זעירא שהוא יכול לקנותה בכדי חלקו בלא סיוע הלה מאי איכא למימר. יכיל הוא מימר לי' עד דאת מזבין חד זימנא אנא מזבין עשרה זימנין. עד כדון במקום קרוב. היה במקום רחוק כלומ' שהיו מוליכין אותה למוכרה למקום רחוק דתו ליכא למימר האי טעמא שהרי אינו יכול למכור עשרה פעמי' בשיעור מכירתו של זה. אמרה הלא הוא יכול הוא מימר לי' עד דאת אזיל ואתי חד זמן אנא אזיל ואתי עשרה זימנין פי' שעל ידי שהיא מעוטה היא קלה לישא אותה ומרויח בה יותר. וכן בפר' שור שנגח את הפרה אמרו וכן שלשה שהטילו לכיס פיחתו או הותרו כך הן חולקין. אמ' ר' בון בר חיי'נראין דברים בשנטלו מרגלית דיכיל למימר לי' אלולי עשר' דינראי לא הויא מזבין לך אבל דבר שדרכו ליחלק לאמצע וחולקין ונראה דהכי קאמר דמשמע להו למתני' פחתה הסלע או הותירה קאמר דווקא. אבל שאר ריוח חולקין לאמצע. ולפום הכי קאמר דכי אמרי' דבשאר ריוח חולקין לאמצע בשנטלו מרגלית דהתם יכול לומר לו שלא היה יכול לקנותה אלא בעשרה דינרין שלו אבל דבר שדרכו ליחלק מביאין לאמצע וחולקין כראוי וזהו לפי מעות. אי נמי איכא למימר דלאו אמתני' קאי אלא הכי קאמר נראין דברים דבנטלו מרגלית יכול למימר לי' אלולי עשר' דינראי לא הוה מזבין לך. וכיון שכן ראוי שיהא לאמצע. אבל דבר שדרכו ליחלק ליכא למימר ה"ט מביאין לאמצע וחולקין ומתני' בדבר שדרכו ליחלק. אמ' ר' אלעזר בדבר שדרכו ליחלק דיכול למימר לי' את פרקמטי' דידך סגין ואת מעגי מזבינתה פי' מעגי מתעכב מלשון הלהן תעגנה וכדתנן ואת העיגונין שלה ונההפיך ומתהפך ומטיבך. עד כדון בשהיתה פרקמטיא נתונה כאן היתה פרקמטיא נתונה ברומי יכיל למימר עד דאת סליק אנא הפיך ומתהפיך בדידי הכא ומטיבך. ור"א דירושלמי קאי כרב המנונא דגמרא דילן. והא דאמרי' בב"ק שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום הראשון נוטל מנה והשני מנה חזר ונגח שור שוה מאתים האחרון נוטל מנה ושנים שלפניו זה נוטל חמשים וזה נוטל חמשים זוז חזר ונגח שור שוה מאתי' האחרון נוטל מנה ושלפניו חמשים זוז ושנים הראשונים כל אחד נוטל דינר של זהב. ההיא הוה לי' כלקח זה בשלו וזה בשלו ונתערבו דקיימ' לן דחולקין לפי מעות מורי אחי נ"ר:

מתני' מי שהיה נשוי ד' נשים ומת הראשונה קודמת לשני' והשני' כו' עד חולקות בשוה. מקשו בתוספות וליתני שלש נשים. בשלמא שתים לא מצי למיתני דאיצטריך לאשמועינן דשבועה לאחד שבועה למאה. אלא שלש ליתני. ותירצו דאי אשמעינן שלש הוה אמינא התם הוא דאמרי' שבועה לאחד שבועה למאה ולא משתבעא הך קמייתא לשלשית משום דשלשית גופה גביא בלא שבועה. אבל ארבע דשלשית נשבעת לרביעית אימא קמייתא נמי תשבע לשלשית. קמ"ל דאפי' בהא נמי אמרי' שבועה לאחד שבועה למאה: