חדושי הרא"ה על כתובות צב:

אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון כו' עד עלי דידי הדר פי' אי בעי ראובן למיזל וכדאמרי' דאי אזיל ראובן הא לא בעי לא אזיל דיכול למימ' לי' אחוי טרפך ואשלם לך. וקשיא לן ומאי נפקא לן הי מנייהו משתעי דינא בהדי' אי האי או האי. ויש שהשיב נפקא לן מיניה להיכא דשויה ניהליה אפותיקי מפורש והשביחה לוקח והשבח יתר על ההוצאה ובעל חוב מסיק ביה שיעור ארעא ולא שיעור שבחא דאי לוקח משתעי דינא בהדי' לא מצי לסלוקי בזוזי וגבי לה לארעא גופא ושקיל כוליה שבחא ולא יהיב לי' ללוקח אלא הוצאה דאמר לי' ארעאי דידי אשבח'. והוצאה נמי לא יהיב לה ניהליה בגריו' דארעא אלא בזוזי כדפרשי' בבבא מציעא והדר לוקח עליה דמוכר וגבי מיניה כולהו דמי ארעיה ושבחא נמי ואשתכח' דמפסיד מוכר במה שהשבח יתר על ההוצאה. אבל השתא אי אזיל ראובן ומפצי אי אית לי' זוזי מסלק לי' בזוזי והא פשיטא וודאי דיכול למיפרעים כל היכא דבעי ואי לית לי' זוזי נמי יהיב לי' ארעא שיעור חובו ותו לא. וליתא דהא לפום טעמא כדפרישנא עלה בדוכתא בבבא מציעא דהיינו טעמא דשקיל לי' לכולה שבחא דממילא משום דחשבינן לה לארעא כדידיה לגמרי ונתרוקנה רשות הבעלים וכיון דכן וודאי לא שני לן דינא כלל משום הי מינייהו דמישתעי דינא בהדי'. ואפשר ג"כ לומר דנפקא לן מינה להיכא דזבין לה שדה במאתים וקבל אחריות כאותה שעה והוזל ועמד על מנה והלה נוש' בו מנה ושויה ניהליה באפותיקי דאי מישתעי דינא בהדי לוקח שקיל לה בחובו דהיינו מנה ואידך גבי מיניה דמוכר מאתים כאות' שעה. ואי ראובן משתעי דינא בהדיה מסלק לי' בזוזי. ולא נהיר דהא פשיט' דכל היכא דבעי פרע לי'. אבל רש"י ז"ל פי' נפקא לן מינה לענין שבועה דאי מוכר משתעי דינא בהדי' א"ל אשתבע לי דלאו פרעתיך. ולית' דכל דכן השתא דאפי' ליכא מאן דטעין משתבע דהא קיימא לן הבא ליפרע מנכסי' משועבדי' לא יפרע אלא בשבועה. וליכא למימר כגון דכתבו לי' לקוחות נאמנות משבועה ספק ואפ"ה כי מפקיה מיני' הדר עליה דהא מיניה דידיה בלא שבועת ספק גבי. ויש שאמרו דנפקא לן מינה לענין גילגול שבועה שהמוכר יכול לידון עמו ויתחייב לו שבועה דאשתבע לי דלאו פרעתיך ויכול לגלגל עליו כל מה שירצה. וגם זה אינו נכון שהרי כתבו הגאונים ז"ל שכן משביעין אותו שבועה שלא בא לידך כלום ממוכר שנפרעת ממנו מקצת חובך או כולו הן מעות הן מטלטלין משוה פרוטה עד כדי חובך ואם גזל ממנו או נפרע מחובו לפי מה שהוא כמו שמוכיח במסכת גיטין בפ' השולח וי"א דנפקא לן מינה היכא דאמ' לי' לוקח נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך נאמנין עלי שלשה רועי בקר דאתי ראובן דהיינו מוכר וכייף לי' למיתי לבי דינא. וגם זה אינו דכיון דקביל עליה הכי תו ליכא טעמא דמפקך מיניה עלי דידי הדר דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה וי"ל דנפקא לן מינה כגון שהיה פקח ובקי בדינין ויודע לטעון ממנו:

איכא דאמרי אפי' שלא באחריות נמי דא"ל לא ניחא לי דתיהוי לי' תרעומת עלי וכן הילכתא:

אמר אביי ראובן שמכר שדה כו' עד טירפך דאתיב לך. פי' לא חזקה דעלמא קאמרי' כגון נעול וגדר ופרץ כל שהוא דא"כ דאכתי לא קני' מאי למימרא דוודאי מצי למהדר ביה אלא עד שלא ירד לתוכה כאדם היורד לתוך שלו כדאמרינן. ומאימת הוי חזקה מכי דאיש אמצרי וכיון דהכי הוא אף על גב דהא קניה והוי שלא באחריות חזו רבנן בטעמ' דהדרי זביני דהוי כמקח טעו' אבל אח' שירד לתוכ' גלי אדעתי' דניחא לי' בה כדאי' וכיון דזבנה שלא באחריות הא קביל עליה כל אונסא דמתיליד. ופירש"י ז"ל דהכא במאי עסקי' בשלא נתן דמים. אבל אחר מתן מעו' אפי' קודם שהחזיק בה אינו יכול לחזו' בו כדאמרי' בב"ב:

רב זביד אמר אפי' נמצאת שדה שאינה שלו אינו חוזר עליו להכיזבין לי' שלא באחריות. ורבינו נ"ר אומר דהא נמי אפי' אחר מתן מעות אלא שלא נטלו עוררין עדאין דכיון דיכול למהדר לי' ארעיה הדרי זביני אבל אח' שנטלו' דלית' דתיהדר בההיא איתמ' דר' זביד: